בגיל הזה אין דבר כזה פינוק
היא זקוקה לך ולחום שלך, ומזה שתעניקי לה מה שהיא צריכה, היא לא תהפוך למפונקת. לגבי הלוחשת לתינוקות, אני רוצה לומר מה אני חושבת, כי אני רואה כאן מגמת השמצה גורפת שלדעתי לא ממש עושה צדק לספר. בניגוד לכל הבנות שמיהרו במקרה הטוב לרמוז שזה לא מתאים להם, ובמקרה הרע יותר להורות לך לזרוק את הספר לפח, אני כן קראתי את הספר, ואפילו קוראת בו מידי פעם קריאה חוזרת של קטעים נבחרים. אז כמו כל ספר שעוסק בתיאוריות ותורות, לא לוקחים הכל כתורה מסיני, אלא לוקחים ממנו מה שמתאים לך. אני לא חושבת שיש מקום אחד בספר בו היא אומרת שצריך לתת לילד לבכות (חוץ מהסיטואציה שהאמא במצב קשה שיוצאת מכליה ועוד רגע מתפרצת בצעקות אז היא אומרת לצאת לרגע מהחדר, לנשום עמוק ולחזור יותר רגועה, גם אם הילד בוכה). היא בסה"כ ממליצה על דרך שבה לתינוק יהיה סדר יום ולאמא זמן לתינוק וזמן לעצמה. אני קראתי אותה כשענבל כבר היתה מעל גיל שנה, וכשהסתכלתי בדיעבד, הלכתי די הרבה לפי עקרונותיה, אם כי כמובן לא באופן עיוור. עם רועי וכפיר המשכתי במגמה ולקחתי את ההגיון שבדבריה ומה שנראה לי לא הגיוני, התעלמתי. מה שכן, אני חושבת שתינוק בן פחות משלושה חודשים, שסובל מגזים או בעיות אחרות, צריך לזרום איתו ולא לכפות עליו שגרה שלא מתאימה לו. אבל באיזשהו שלב של חייו התינוק הופך לפעוט שכן יודע לעשות מניפולציות כדי לקבל תשומת לב. כאן יש מקום אולי לנסות לסדר לתינוק שגרת חיים שתקל גם עלייך וגם עליו. שגרה שבה התינוק יידע בדיוק מה קורה בעוד כמה דקות וירגיש בטחון עקב כך. לא מדובר חלילה על לכפות על ילד לסבול מבלי להרגיע אותו. רחל
