שאלה של אחרי הגירושין
אז אמנם הפורום הזה עוסק בזוגיות, אבל זהו פורום רציני ולכן אשאל כאן.
התגרשתי לפני חודשיים, ואנו פרודים שמונה חודשים. הגירושין ביוזמתה ואני שואל האם כיצד ניתן לחזור להיות יחד.
אני רוצה לספר על מה שהיה בינינו. היינו נשואים 13 שנים, יש לנו עולם ערכים משותף, ניהלנו משק בית תוך התחשבות הדדית והיינו הורים טובים.
הבעיה הייתה שנוצרו בינינו ריבים שנובעים מחוסר תקשורת, ריבים שגרמו לא לדבר אפילו שבוע. ריבים שיצרו שתיקה, שבהם לא התחשק לי לדבר איתה. הקונפליקט העיקרי בינינו היה שהיא אוהבת לשלוט ולנהל, ואני לא אהבתי את זה. בעיקר לא אהבתי כשהיו לה הערות כלפי שגרמו לי להרגיש רע. יש לה גם קול רועם. היא בן אדם טוב, באמת, אבל לפעמים בגלל דאגת יתר שלה היא הציקה יותר מדי. גם את ניהול עבודות הבית שאני לקחתי ברובן לבצע כי היא עבדה יותר קשה, היא ניהלה. היא תמיד אמרה לי "יש כביסה" לעשות, ואחרי חצי שעה עוד פעם העירה, יש כביסה. זה הציק לי, וכמה שביקשתי ממנה להניח לי כי אני ממילא עושה, היא לא הפסיקה. היו לה גם הערות כמו "המטבח מזוהם", אמירה מוגזמת שאני הייתי לוקח באופן אישי ונפגע.
היחסים בינינו לא היו שיוויניים. היא הייתה הקובעת, המפרנסת העיקרית (הצליחה יותר ממני) ואני הייתי לרוב מוותר לה. אפילו בדברים קטנים כמו איזה -ישוט לשים בבית, היא לא נתנה לי לבוא לידי ביטוי.
מצד שני היו דברים טובים. ללא ריבים היו בינינו יחסים טובים, היה לנו מעניין לדבר ולעשות דברים כמשפחה.
בקיצור, היו דברים שליליים לצד דברים טובים. היינו בטיפול זוגי אך לצערי הסכמתי ללכת לטיפול זוגי אצל מישהי שגרושתי הולכת אליה למה שנקרא ערב נשים. הסכמתי ללכת אליה למרות שיש לה הכרות קודמת איתה. מה שמרגיז אותי שבכל הטיפול הזוגי לא נוצר מצב שבו רבע שעה אני מדבר עם המטפלת לבד ללא נוכחות אשתי ויכול לדבר ולהעלות דברים באופן חופשי. מרגיז שהמטפלת אפילו לא הציעה זאת. הטיפול הזוגי עזר מעט אבל בחלקים רבים בו היינו רבים במקום שהמטפלת תיצור דו שיח.
חמישה חודשים לפני הפרידה, קנינו דירה. היינו בטיפולי פוריות במטרה ללדת ילד נוסף. היינו בטיול בחו"ל (שהיה פחות כיף הפעם כי נתתי לה לקבוע את רוב המסלול ולא היה לי כוח לריב איתה על דברים לא הגיוניים במסלול).
בתקופה שלפני הגירושים נהיה רע. הרגשתי שגירושין הולכים לקרות. כבר לא הרגשתי שהיא רוצה להקשיב לי מספר לה מה קרה היום, או משהו מעניין שקרה לי. הרגשתי שהיא הפסיקה להקשיב.
אני לא רוצה לתאר שאני הייתי 100 אחוז בסדר. היו כמה מקרים שכיום אני יודע שהתנהגתי לא יפה. בפירוש. אבל מבחינתי היא הייתה השולטת ולכן רוב הריבים התחילו מזה שהיא אמרה משהו ואני נפגעתי.
רגע אחרי שגרושתי אמרה לי לעזוב את הבית, יזמתי פגישה עם המטפלת במטרה לקבל כלים איך לחיות איתה בתקשורת יותר טובה. במועד זה אמרה לי המטפלת שאשתי רוצה להתגרש.
אמנם היחסים לא היו טובים אבל הגירושין היו הפתעה. הכל התחיל כשבשעת ערב גרושתי, אז אשתי חזרה מהעבודה והשפילה אותי (זרקה ארון מפלסטיק שסידרתי, על הרצפה ושברה אותו). באותו ערב לקחתי את האוטו, נסעתי לים וחזרתי ב3 בלילה. לא יכולתי להשאר בבית. למחרת באתי אליה בטענות והיא לא התייחסה אליהן. נתתי לה מכה בכתף, לא במטרה להכאיב, אלא במטרה שתשים לב אלי. גם זו לא הייתה מכה כואבת אלה כמו צ'פחה. מעולם לא הרמתי עליה יד ואני מגנה את זה בכל אופן. בכל אופן מרגע זה היא אמרה לי לעזוב את הבית.
אז עכשיו התגרשנו ואני חושב על זה שאם רק היינו מטפלים בקונפליקט של השתלטנות, אפשר היה לחיות יפה. כעבור שבוע מהפרידה, דיברתי איתה וביקשתי שנחזור אך היא לא רצתה.
התגרשנו בצורה טובה, אנחנו מנהלים תקשורת טובה בעקבות ההורות. בשבוע שעבר אפילו חיכינו יחד מחוץ לפעילות במתנס ודיברנו על עניינים שוטפים, והיה לי ממש נחמד איתה. היא מדברת אלי מאז בטון רגוע, נעים ונחמד שהלוואי והיה כך בנישואין.
יש בי געגועים לרגעים הרגילים בינינו, לטיולים שיצאנו, לרגעים מסוימים ולחיים יחד כמשפחה ולא כמשפחה מםוררת שבה הילד עובר יום פה לישון ויום פה לישון. יתרה מזאת, היא אמרה לי שבעוד כמה חודשים כשתחזןר לטיפולי פוריות, מבחינתה הייתה רוצה שאני אהיה האבא (אמרתי לה שאני לא מוכן לכך), והיא כתבה לי שהיא מעריכה אותי כאבא.
מאז הפרידה יצאתי עם נשים והיה נחמד אך ללא המשך. גם היא התחילה לצאת אבל אין לה מישהו.
שאלתי, באיזה עיתוי כדאי לעשות זאת, ואיך כדאי לנסות לחזור להיות יחד. כמובן שאם אנחנו חוזרים יחד אנחנו מטפלים מן היסוד בבעיה העיקרית.
אז אמנם הפורום הזה עוסק בזוגיות, אבל זהו פורום רציני ולכן אשאל כאן.
התגרשתי לפני חודשיים, ואנו פרודים שמונה חודשים. הגירושין ביוזמתה ואני שואל האם כיצד ניתן לחזור להיות יחד.
אני רוצה לספר על מה שהיה בינינו. היינו נשואים 13 שנים, יש לנו עולם ערכים משותף, ניהלנו משק בית תוך התחשבות הדדית והיינו הורים טובים.
הבעיה הייתה שנוצרו בינינו ריבים שנובעים מחוסר תקשורת, ריבים שגרמו לא לדבר אפילו שבוע. ריבים שיצרו שתיקה, שבהם לא התחשק לי לדבר איתה. הקונפליקט העיקרי בינינו היה שהיא אוהבת לשלוט ולנהל, ואני לא אהבתי את זה. בעיקר לא אהבתי כשהיו לה הערות כלפי שגרמו לי להרגיש רע. יש לה גם קול רועם. היא בן אדם טוב, באמת, אבל לפעמים בגלל דאגת יתר שלה היא הציקה יותר מדי. גם את ניהול עבודות הבית שאני לקחתי ברובן לבצע כי היא עבדה יותר קשה, היא ניהלה. היא תמיד אמרה לי "יש כביסה" לעשות, ואחרי חצי שעה עוד פעם העירה, יש כביסה. זה הציק לי, וכמה שביקשתי ממנה להניח לי כי אני ממילא עושה, היא לא הפסיקה. היו לה גם הערות כמו "המטבח מזוהם", אמירה מוגזמת שאני הייתי לוקח באופן אישי ונפגע.
היחסים בינינו לא היו שיוויניים. היא הייתה הקובעת, המפרנסת העיקרית (הצליחה יותר ממני) ואני הייתי לרוב מוותר לה. אפילו בדברים קטנים כמו איזה -ישוט לשים בבית, היא לא נתנה לי לבוא לידי ביטוי.
מצד שני היו דברים טובים. ללא ריבים היו בינינו יחסים טובים, היה לנו מעניין לדבר ולעשות דברים כמשפחה.
בקיצור, היו דברים שליליים לצד דברים טובים. היינו בטיפול זוגי אך לצערי הסכמתי ללכת לטיפול זוגי אצל מישהי שגרושתי הולכת אליה למה שנקרא ערב נשים. הסכמתי ללכת אליה למרות שיש לה הכרות קודמת איתה. מה שמרגיז אותי שבכל הטיפול הזוגי לא נוצר מצב שבו רבע שעה אני מדבר עם המטפלת לבד ללא נוכחות אשתי ויכול לדבר ולהעלות דברים באופן חופשי. מרגיז שהמטפלת אפילו לא הציעה זאת. הטיפול הזוגי עזר מעט אבל בחלקים רבים בו היינו רבים במקום שהמטפלת תיצור דו שיח.
חמישה חודשים לפני הפרידה, קנינו דירה. היינו בטיפולי פוריות במטרה ללדת ילד נוסף. היינו בטיול בחו"ל (שהיה פחות כיף הפעם כי נתתי לה לקבוע את רוב המסלול ולא היה לי כוח לריב איתה על דברים לא הגיוניים במסלול).
בתקופה שלפני הגירושים נהיה רע. הרגשתי שגירושין הולכים לקרות. כבר לא הרגשתי שהיא רוצה להקשיב לי מספר לה מה קרה היום, או משהו מעניין שקרה לי. הרגשתי שהיא הפסיקה להקשיב.
אני לא רוצה לתאר שאני הייתי 100 אחוז בסדר. היו כמה מקרים שכיום אני יודע שהתנהגתי לא יפה. בפירוש. אבל מבחינתי היא הייתה השולטת ולכן רוב הריבים התחילו מזה שהיא אמרה משהו ואני נפגעתי.
רגע אחרי שגרושתי אמרה לי לעזוב את הבית, יזמתי פגישה עם המטפלת במטרה לקבל כלים איך לחיות איתה בתקשורת יותר טובה. במועד זה אמרה לי המטפלת שאשתי רוצה להתגרש.
אמנם היחסים לא היו טובים אבל הגירושין היו הפתעה. הכל התחיל כשבשעת ערב גרושתי, אז אשתי חזרה מהעבודה והשפילה אותי (זרקה ארון מפלסטיק שסידרתי, על הרצפה ושברה אותו). באותו ערב לקחתי את האוטו, נסעתי לים וחזרתי ב3 בלילה. לא יכולתי להשאר בבית. למחרת באתי אליה בטענות והיא לא התייחסה אליהן. נתתי לה מכה בכתף, לא במטרה להכאיב, אלא במטרה שתשים לב אלי. גם זו לא הייתה מכה כואבת אלה כמו צ'פחה. מעולם לא הרמתי עליה יד ואני מגנה את זה בכל אופן. בכל אופן מרגע זה היא אמרה לי לעזוב את הבית.
אז עכשיו התגרשנו ואני חושב על זה שאם רק היינו מטפלים בקונפליקט של השתלטנות, אפשר היה לחיות יפה. כעבור שבוע מהפרידה, דיברתי איתה וביקשתי שנחזור אך היא לא רצתה.
התגרשנו בצורה טובה, אנחנו מנהלים תקשורת טובה בעקבות ההורות. בשבוע שעבר אפילו חיכינו יחד מחוץ לפעילות במתנס ודיברנו על עניינים שוטפים, והיה לי ממש נחמד איתה. היא מדברת אלי מאז בטון רגוע, נעים ונחמד שהלוואי והיה כך בנישואין.
יש בי געגועים לרגעים הרגילים בינינו, לטיולים שיצאנו, לרגעים מסוימים ולחיים יחד כמשפחה ולא כמשפחה מםוררת שבה הילד עובר יום פה לישון ויום פה לישון. יתרה מזאת, היא אמרה לי שבעוד כמה חודשים כשתחזןר לטיפולי פוריות, מבחינתה הייתה רוצה שאני אהיה האבא (אמרתי לה שאני לא מוכן לכך), והיא כתבה לי שהיא מעריכה אותי כאבא.
מאז הפרידה יצאתי עם נשים והיה נחמד אך ללא המשך. גם היא התחילה לצאת אבל אין לה מישהו.
שאלתי, באיזה עיתוי כדאי לעשות זאת, ואיך כדאי לנסות לחזור להיות יחד. כמובן שאם אנחנו חוזרים יחד אנחנו מטפלים מן היסוד בבעיה העיקרית.
