אני רואה שאין ברירה
אלא להביא את המקורות. חבל שדווקא כאן ימחזרו אגדות אורבניות. הנה אחד המקורות המפורסמים ללוקש הזה: ראיון שנתן גילמור לפיטר ארסקין מה-New Musical Express בשנת 1975. כמה מילים על הרקע לראיון: כמה שבועות לפני כן, כתב ניק קנט, אז מבכירי המבקרים הבריטיים, כתבה ששחטה הופעה של הפלויד, ואת הפלויד בכלל. זה היה במסגרת העוינות הכוללת של העתונות הבריטית כלפי הפלויד, אבל ספציפית, נקודת הזמן הזו היתה תחילת הפאנק. אחת הטענות שהטיח קנט כלפי גילמור באותה כתבה, היתה ששערו של גילמור מלוכלך. קנט תאר את השער המלוכלך בפסקה ארוכה ומצחיקה במיוחד, בסגנון הכתיבה היחודי שלו. שלא כמנהגו, גילמור החליט להחזיר מלחמה, ולכן הסכים לתת את הראיון הזה, שבו ניסה לתקוף את העיתונות מחד, ומאידך לגונן על עצמו ("השער שלי לא מלוכלך!! וחוץ מזה זה לא עניינכם!! ואני יכול לנגן גיטרה מצויין גם עם שער מלוכלך אם הייתי רוצה!!" וכדומה). גילמור תקף בראיון ישירות את ניק קנט. קנט מעולם לא היה אוהד גדול של הפלויד. מאידך, הוא כתב את אחד המאמרים החשובים ביותר על סיד בשנות השבעים, (בשנת 1974, שנה לפני הראיון המדובר). זה היה מאמר בעייתי, אבל הוא נכתב מנקודת מבט סימפטית לבארט, ופחות סימפטית כלפי הפלויד. זה הרקע לדברים של גילמור על קנט, בראיון: "אני לא מאמין [שקנט לא תכנן את המתקפה על הפלויד מראש]. הוא עדיין מעורב עם סיד בארט וכל העניין הזה של 1967. אני לא יודע אם הוא בכלל ראה אי פעם את הפלויד עם סיד. הוא מדבר על סיד יותר מדי, ועדיין, אני לא חושב שיש רלבנטיות בלדבר על סיד כאשר מסקרים הופעה שלנו." ארסקין: אבל אחד השירים החדשים שלכם הוא עליו! גילמור: כן, אבל זה הכל. בהתחלה השירים היו כולם שלו והם היו מבריקים. אין על כך וויכוח, אבל אני לא חושב שהצליל של הלהקה ככלל בא מסיד. אני חושב שהוא בא באותה מידה מריק. כלומר, סיד התמחה בשירים קצרים." ארסקין מחזיר לו: "זה נראה כאילו הפלויד, לאחר הנסיונות הלא-רציניים שלהם תחת שמות אחרים (ארכיטקטורל אבדאבס וכו') קיבלו את כל האישיות שלהם מבארט ואחרי שהוא עזב, בגלל שלא היה להם משהו אחר לעשות, הם פשוט המשיכו את המומנטום שהוא התחיל. בתגובה, עובר גילמור להסבר ארוך, בו הוא מנסה להצדיק את צירופו ללהקה, במקום סיד: "לפני שסיד עזב, הלהקה היתה במצב בלתי אפשרי לחלוטין. אף אחד לא רצה לקחת אותם להופעות. לאחר ההצלחה של קיץ 1967 הלהקה שקעה כמו אבן במים; ההופעות היו ריקות מאדם משום שהם היו כל כך גרועים. דרך המוצא היחידה היתה להפטר מסיד, אז הם בקשו ממני להצטרף ונפטרו מסיד... . כשסיד עזב המומנטום כבר נגמר, היינו צריכים להתחיל מהתחלה. SOS, האלבום הראשון בלעדיו, היתה חזרה בעצם לתחילת הדרך. זה האלבום עליו התחלנו לבנות. כל הראיון של SOS לא היה קשור בכלל למה שסיד האמין בו או אהב. המשכנו לנגן כמה מהשירים שלו משום שלא הספקנו לכתוב די שירים בזמן כדי להופיע בלי השירים שלו. זה אומר שהייתי צריך להתאים את עצמי לסגנון שלו במידה מסויימת משום שהשירים שלו בנויים בצורה מאוד קשיחה." גילמור גם מכחיש כאן שהלהקה ביקשה ממנו "לנגן כמו סיד", כאשר שכרו את שירותיו בתחילה: "זה היה הדבר האחרון שהם רצו." ארסקין מזכיר שזה היה פיטר ג'נר, שאמר שהפלוידים ביקשו מגילמור לנגן "כמו סיד", ומזכיר עוד דבר, שהועלה במאמר קודם שלו: הטענה שהטכניקה של סיד בנגינת גיטרה - שימוש בסלייד ותיבות תהודה - היה רעיון שלו. גילמור מכחיש את זה לחלוטין, ובכעס. העובדות הן שאני השתמשתי בתיבת תהודה שנים לפני שסיד עשה את זה. אני גם מנגן בסלייד. אני גם לימדתי את סיד הרבה דברים לגבי נגינה בגיטרה. כלומר, אנשים אומרים שאני "גנבתי" את הסגנון שלו. והרי הרקע שלנו כל כך דומה...כנערים בילינו זמן רב בהאזנה לאותה מוסיקה. ההשפעות עלינו דומות מאוד - ואני הייתי יותר מתקדם ממנו באותו זמן ולימדתי אותו ריפים של הסטונס בהפסקת הצהריים במשך שנה בתיכון. לכן ברור שאני אתעצבן." "אני לא רוצה שבעיתון יכתבו שאני לימדתי את סיד בארט את כל מה שהוא יודע, כי זה בוודאי לא נכון, אבל יש דבר אחד או שניים בסגנון של סיד שאני יודע שבאו ממני." בהמשך, מתגונן גילמור מפני הביקורת שארסקין מטיח בו לגבי צורת הנגינה שלו, שלטעמו של ארסקין היתה "חסרת אישיות" ו"גמישה מדי". הוא גם מגן על אורח החיים שלו ושל הפלוידים, שהואשמו ע"י קנט ומבקרים אחרים ב"בורגנות" והתרחקות מהחוויות המשותפות להם ולקהלם. [אולי כדאי שאתרגם את זה? זה מעניין]. בכל מקרה, כפי שאתם יכולים לראות, גילמור (כמו הפלוידים בכלל) היו במגננה ביחס לעתונות המוסיקה הבריטית, הן בגלל הביקורת העניינית על המוסיקה שלהם וההופעות שלהם, והן בגלל שחלקים מסויימים בעתונות נשארו 'נאמנים' לסיד. (כזכור, בראיונות מחוץ לאנגליה, הפלוידים נמנעו מלהזכיר את סיד כמעט בכלל). מכאן הצורך להמעיט בחשיבותו של סיד ובכישוריו. ועתה, אחפש מקורות משנות השמונים והתשעים, לגבי אותו נושא.