ועוד לגבי טלויזיה
כיון שהשבוע קראתי שוב חלקים מבחטין הרי שיש לי צורך לומר זאת לגבי הטלויזיה. הטלויזיה היא ממשיכת דרכה של התרבות העממית כפי שבחטין מנתח אותה ביחס לרבלה. תרבות זו בתקופת ימהב היתה לתרבות נגד לתרבות הרשמית. אולם בניגוד לתרבות הגבוהה שהחליפה אותה, התרבות העממית צחקה על עצמה עם עצמה. הצחוק לא היה צחוק על האחר והשונה, אלא היה צחוק על עצמך. הקרנבל היה צחוק של האדם על עצמו, צחוק משחרר מהאימה שהטילו עליו המלך והכנסייה. צחוק שחגג את הטבע ההורג והמוליד. צחוק דיאלקטי. אמביוולנטי, כפול. לא צחוק מגבוהה על אחרים, לא צחוק על השונה. צחוק המוריד את המטריד לרמת המגוחך ומאדיר את הגרוטסקי בו. צחוק שהיום היינו רואים בו משהו מריר או אולי טפשי, אבל כה מובן מאליו. כל פעולות אלה, או רבות מאוד מהן קיימות גם בטלויזיה. ולא, לא בתכניות התחקירים שאותם אתה מביא כדוגמא (באמת דוגמות מוזרות). תחשוב על הקומדיות הטלוויזיוניות הטובות והבינוניות. איני מתכוון כאן בהכרח לקומדיות העדתיות שלרוב צוחקות על האחר. אלא לדברים כמו סיינפלד, סימפסונס, אפילו המופע של דרו קארי. הם מגחיכים אותנו. אנחנו צוחקים איתם עלינו ולא על האחר. זהו צחוק מגוחך העוזר לנו להתחמק מטרדות היומיום והאיומים עלינו בידיעה שיש מעגל של צחוק ודמע, חיים ומוות. ההגחכה כאן היא על תרבות הצריכה שמאימת על חיינו והופכת אותנו לאוטומטים. לאותם אידיוטים ששותים קורונה (במת איך משהו שמיוצר במקסיקו יכול להיחשב לטוב רק אלוהים יודע), הצחוק המשותף שלנו עלינו הוא זה שהופך את הטלויזיה למקום של תרבות עממית נמוכה. כפי שבחטין הראה די יפה, תרבות עממית זו עם ההיבטים המגחיכים שלה את התרבות הרשמית, אם המאבק שלה בפחד, עם החיבוק שלה את הקיים תוך רמיסתו ורוממתו בו בזמן היא ההופכת אותה לחתרנות והיא העוזרת לאדם הפשוט לחיות את חיי היומיום. אגב, התרבות הרשמית לא הצליחה בתקופתה לביית תרבות זו. רק כשהומצאה התרבות הגבוהה, נעלמה תרבות זו. התרבות הגבוהה היא האומנות. אז, הטלויזיה היא ממשיכת דרכה של התרבות העממית, המורכבת, הפוליפונית, האמביוולנטית. היא העוזרת במאבק בתרבות הדומיננטית, בדומה למצב בימהב. (בניגוד לאומנות, שעזרה להשליט את הסדר הקיים והנכון. - במחשבה שניה אשים משפט זה בסוגריים)
