שאלה

[lolly87]

שאלה

האם חשבתם פעם לנתק קשר עם אחד הצדדים במשפחה אם אבא או אמא? מה אתם חושבים על זה? האם יכול להיות שלפעמים זה עדיף? או שצריך לקבל את ההורים כמו שהם גם אם זה פוגע בנו? אשמח לשמוע דעות או מחשבות על הנושא הזה, תודה מראש.

 

[ענת אדרת]

לצערי הרב כן

אף אחד מאיתנו לא רוצה בזה, מה שאת מציעה זה תמיד הפתרון האחרון אחרי שכל פתרון אחר נוסה. אני מדגישה שניתוק זה הצעד האחרון כדי שחלילה לא ישמע מדבריי שאני מעודדת צעד דרסטי כזה. מתי צריך לקחת בחשבון צעד כזה: כאשר יש פגיעה ממשית של הורה בילד באופן פיזי - מכות, הטרדה, באופן נפשי - השפלה נוראה, חוסר יכולת לתקשר מעבר לקללות וכדו', באופן פלילי - לערב ילד בפשעים של הורה. וכל פגיעה בגופו או בנפשו של הילד-מתבגר-נער-בחור-גבר. לצערי הרב במשפחתי נוצר מצב שלא כאן המקום לפרט, ולא הייתי בקשר רציף עם אבא שלי בין הגילאים 4 עד גיל 30. תשבי עם עצמך ותחליטי על מהלך שתהיי שלמה עם עצמך, חשוב לא לסגור את הדלת עד הסוף כדי לאפשר קשר מחודש כאשר זה יהיה רלוונטי. כל טוב מכל הלב!

 

[lolly87]

תודה רבה גם לך כל טוב מכל הלב

השאלה, איך אפשר לחזור אחרי ניתוק כזה? ברור לי שזה פתרון אחרון, אני לא רוצה אותו, אבל הגעתי למצב שאני שוקלת אותו, יש לי פיתרון אחר ואם הוא לא יעבוד זה נראה לי מגיע לפתרון האחרון הזה..

 

[ענת אדרת]

לחזור אחרי ניתוק - תלוי....

תלוי איך אותו הורה שניתקת קיבל את הניתוק - יש הרבה הורים שלא רוצים שום קשר עם הילדים שלהם ולא מרגישים בכלל שהילד התנתק מהם, יש הרבה הורים שמתנתקים מעצמם והילד הוא זה שרוצה לאת הקשר. תלוי בשני הצדדים, אם ההורה מזדקן וזקוק לילד - הוא יחפש כל דרך להחזיר את הקשר. אין פתרונות קסם, יש הרבה מאד כעסים ובעיות ומשקעים שאי אפשר לפתור, יש קשרים שמתנתקים ולא חוזרים לעולם. אני מצטערת שאי אפשר לענות על שאלה כזאת זה מאד תלוי בשני הצדדים וכל אחד מקבל את זה אחרת. יש הורים שאפילו לא שמים לב שהילד התנתק מהם..... את יכולה כל הזמן להתייעץ איתנו, אבל אלה החיים שלך - וצריך להיות זהירים עם חיים של אנשים. מחזקת אותך!

 

[lolly87]

כן אני יודעת שזה מאוד תלוי..

וכן אני יודעת שזה החיים שלי.. בסופו של דבר אני עושה מה שטוב לי, אף אחד לא משפיע על החלטות שלי לכל כיוון... פשוט מתייעצת להבין את הסיטואציה שיכול להיות שאהיה חלק ממנה לצערי. שוב תודה.

 

[ענת אדרת]

התשובה שעניתי לך מאד מעציבה אותי

חשבתי על העניין עוד קצת ויוצא מהתשובה שלי שהרצון לחדש קשר נובע מצורך, אם זה צורך נפשי של געגוע אז זו סיבה טובה, אבל אם הצורך נובע מכך שהורה או ילד רוצים משהו כמו כסף, או עזרה פיזית חד צדדית שההורה זקן, זה עצוב, מאד עצוב, ומה שעצב לא פחות זאת העובדה שאנחנו לא תמיד יודעים מה מניע הורים וילדים לחדש קשר, הילד יכול לחדש כי הוא אוהב/מכבד/מתגעגע אבל ההורה זקוק לילד לצורך אחר - או הפוך. זה מאד מסובך, אבל אני חושבת שזה טוב שאת חושבת על כל הצדדים של העניין, ואת רואה תמונה שלמה יותר.....

 

[lolly87]

זה בסדר חמודה...

לעולם לא נדע מה מניע אנשים לחדש קשר, גם לא שאלתי על מה גורם לחידוש קשר, שאלתי אם זה אפשרי להיות ביחסים נורמאלים פחות או יותר, שאלתי אם הניתוק והמחשבות של ההחמצה יכול להיות יותר טוב מלהיות בקשר ואם יכול לחזור בסופו של דבר להיות קשר טוב יותר, אם יכול לצאת מזה טוב? ניתוק בשביל צמיחה

 

[lisa roo]

לפעמים זה בהחלט עדיף.

יש אנשים שיגידו שצריך לקבל את ההורה בכל מצב.. אבל אני ממש לא חושבת כך. להורה יש תפקיד הרבה יותר נרחב מאשר להיות "הורה", אם הוא לא ממלא את תפקידו בצורה שמיטיבה עם ילדיו.. בהחלט עדיף למנוע נזקים לטווח ארוך ולחתוך. (כמובן לאחר שבאמת מנסים ורואים שאין דרך לשנות את טיב הקשר, וגם שיש רשת תמיכה חלופית בכדי שהניתוק לא יגרום לנזק גדול יותר ותחושה של בדידות) אני בחרתי לאחר שנים של ניסיונות לחתוך את הקשר עם אבא שלי.. אני יכולה להגיד שזה עשה לי טוב.. אני לא יודעת להגיד אם רק טוב כי בכל זאת בהתחלה הרגשתי חוסר, בשנים האחרונות אני בקושי מתעסקת בשאלה הזאת.. התרגלתי לניתוק וזה אף עדיף מבחינתי.

 

[lolly87]

ברור לי

שזה מוצא אחרון. זה בעייתי, כי זה הורה, ובסופו של דבר ילדים בכל גיל צריכים את ההורים שלהם לדעתי, אבל לפעמים צריך קצת ריחוק וקצת לבד. אם זה עדיף בשבילך, אז אני מחזקת את ידייך ומעריכה את הכוחות שהיו לך לעשות את הצעד הזה. אני עוד לא בטוחה שלי יש את הכוחות האלה.

 

[lisa roo]

לצערי אנחנו לא יכולים לבחור מתי הריחוק מספיק

גם לצד השני.. והאם בכלל הוא חושב שזאת הדרך הנכונה בעבור הקשר שלכם. נכון.. ילדים בכל הגילאים צריכים את ההורים שלהם.. אבל לפעמים ההורים כל כך רחוקים ממה שאנחנו באמת צריכים.. שהם לא ממלאים את תפקידם אלא עושים בדיוק ההפך וגורמים לביטול עצמי של הילד ולתחושות קשות בהרבה אילו לא היו נוכחים בחיו של ילדם. זאת שאלה שרק את תוכלי לענות עליה.. וכנראה שהתשובה עוד טרם הגיע אלייך.. וזה בסדר.. כל דבר בזמנו לי לקח 6 שנים להודות שעשיתי הכל בכדי להציל את הקשר וליצור ממנו משהו שיבנה אותי ולא יהרוס.. אני מאוד מקווה שתצליחו ביחד.. ההורה ואת לבנות מערכת יחסים שתעשה לך טוב ושלא תצטרכי לעמוד בפני ההחלטה הזאת. בהצלחה

 

[lolly87]

תראי אני יודעת

שהצד השני ישבר אם אני אתרחק יותר ממה שהתרחקתי עד עכשיו, אבל אני יודעת שניסיתי כמעט הכל, אני כבר לא יודעת מה לעשות, יש לי עוד רעיון אחד, ואחריו אני חסרת אונים אין לי מושג, נראה שלהתרחק לגמרי זה הפתרון היחידי שבא אחרי הרעיון שיש לי. ולמרות שהיה קשה, לצד השני, אני צריכה לחשוב על עצמי, ואני לא יכולה לחיות ככה, משהו שצריך להשתנות, ואם לא, אין לי כוחות, אני לא יכולה..למרות שזה סיפור של 4 חודשים רק, זה פשוט עולה על כל הפסים ועל כל הגבולות שאני מוכנה לסבול. תודה לך חמודה, גם אני מקווה.

 

[lisa roo]

אם את רוצה.. את יכולה

לשתף מה עשית עד כה.. ומה נראה לך כמוצא אחרון לפני הניתוק.. ואולי נוכל לחשוב על עוד דרכים ואולי נצליח למצוא פתרונות נוספים.. תראי.. לפני שהחלטתי לנתק עם אבא שלי קשר קרו הרבה מאוד דברים.. ביניהם איבדתי הכרה בבית הספר והובלתי לבית חולים והציפייה שלי היתה שהוא יתקשר לשאול לשלומי.. מה שלא קרה. וכמה זמן לאחר מכן כשהיתה לי יומולדת.. חשבתי שהוא יתקשר לברך אותי.. מה שגם כן לא קרה.. ככה הבנתי שהקשר נגמר.. ושאני לא מתכוונת להמשיך ולנסות לרדוף אחריו ולגרום לו להיות גאה בי בכל מיני דרכים. אם את מרגישה שהקשר הזה גורם לך להרגיש ביטול עצמי.. אז יש מקום לחשוב על לנתק.. אבל מדברייך נשמע כי הצד השני באמת יכאב את הניתוק הזה.. ואולי כן אפשר לדבר לליבו ולראות האם אפשר להגיע לעמק השווה..

 

[lolly87]

תראי

מה שעשיתי זה לדבר, להגיד מה אני צריכה בשביל שהקשר הזה יהיה טוב, זה לנסות לבוא לקראת, אבל לא תוך כדי ביטול העצמי שלי ומה שטוב ונכון לי, ניסיתי גם להקשיב לא להגיד שום מילה, לתת לה לשחרר ולהגיד בסדר על כל דבר שנשמע מתאים ולא להגיד שום דבר שהיא עושה לפגוע בי. מוצא אחרון לפני הניתוק זה לכתוב לה מכתב לספר לה כל מה שאני חושבת אליה, דברים טובים והדברים הפחות טובים, כל מה שהיא עושה ואומרת שפוגע בי ומרחיק אותי ממנה. אני מרגישה שהקשר גורם לי להילחם על להיות אני, כל פעם מחדש, להחזיק את עצמי בכוח לחשוב על עצמי אחרי כל ההטפות והאימרות מסביב, האשמות שהכל בגללי, המניפולציות, השקרים, הבכי, המריבות, הכל דבר קטן שאני עושה לא בסדר, ששום דבר לא מספיק. גורם לי להרגיש ששואבים את כל כוחי וזמני. תודה

 

[lisa roo]

אני כן בעד להגיד מה שפוגע..

גם אם לא נעים לה לשמוע.. וגם אם יש לך תחושה שהיא לא מקשיבה.. להמשיך ולהגיד. אני מבינה מההודעות שכתבת כאן לאחרונה שאמא העמידה אותך ואת אחותך במצב של תנאי.. אם אתן חוזרות הביתה אז היא חוזרת לאביכם.. זה מעשה שיש בו מעט מאוד לקיחת אחריות שלה לחייה ולבחירותיה. האינטואיציה שלך.. להילחם על מה שנכון לך ומתאים לך.. בריאה ונכונה.. כך צריך להיות.. אני מניחה שמדובר בין היתר על שינוי גאוגרפי מה שלפעמים עשוי להיות לא קל בנוסף לשינוי הפיזי שקורה בתא המשפחתי. איך אמא הגיבה למה שאמרת לה על מה שחשוב לך ומה שמפריע לך? האם היא נתנה לזה מקום? האם זה נעשה במהלך מריבה או כשהייתן רגועות וקשובות אחת לשנייה? המכתב יכול להיות פלטפורמה נוספת להבאת הנושא לשיחה שבאה ממקום אחר ושבסופה אני מאוד מקווה שתגיעי למקום אחר בתוכך ובתוך הקשר עם אמא. חשבי על האפשרות שבתום המכתב תפתחי בפני אמא שלך אפשרות להבאת הנושא לכדי שיחה מצידה.. ללא האשמות.. ללא המריבות.. ללא כל המניפולציות והשקרים. חייה הם שלה.. שלה בלבד.. הבחירות שלה הן הבחירות שלה בלבד. את כבר גדולה.. והבחירות שלך הן שלך ושלך בלבד, את השכלת להבין זאת.. תעזרי לה להבין גם. קשר עם אמא הוא קשר מורכב שמאגד בתוכו כל כך הרבה רגשות.. כתבו עליו בדיחות.. וספרים אין ספור ואפילו יש פורום במיוחד בשבילו.. ומשהו קטן נוסף צרם לי מאוד שאת מוצאת את עצמך לאחר המריבות עם אמא עם הצורך הזה לחפש מי את.. אני כל כך מבינה את התחושה הזאת שמכל המילים והאמירות שנזכרות לאויר אנחנו נותרים עם כל כך הרבה סימני שאלה לגבי עצמנו.. מי בעצם אני? האם אני מה שאני מרגישה שאני? או שאולי אני מה שאומרים שאני.. שמרי על הכוחות שלך בשבילך.. יש לך עוד עתיד שלם לבנות בשבילך. תהיי נאמנה לעצמך.. כל השאר חשוב.. אך פחות. הייתי חייבת לא להשאיר את האמירה הזאת ללא מענה.. אני יודעת שזה יכול להרוס כל חלקה טובה שעמלת קשה בשביל להקים.

 

[lolly87]

תראי

כשאני רואה אותה מתפרקת לרסיסים, יודעת שהיא בוכה כל היום, כשאני יודעת שכל דבר קטן ותמים היא תבכה יום שלם, אז לפעמים אני מעדיפה לשתוק, אבל לא עוד, כי אולי אם היא תדע את כל האמת, זה יעזור. אני אתקן אותך, היא עמידה רק אותי במצב הזה, אחותי גרה אצלה בבית, אני גרה אצל אבא שלי. עם הזמן אני חושבת, שזאת עוד מניפולציה, כי אני לא יודעת, אולי זאת רק אני, אבל אם אני רוצה להיות עם מישהו בקשר, ולא משנה איזה סוג של קשר, אני לא תולה את הקשר הזה באחרים, אם הם כן שם או לא שם, אם הם עושים ככה או לא, כי בסופו של דבר קשר בין שני אנשים מורכב רק משני האנשים. אולי היא חשבה שבדרך הזאת היא "תשיג" אותי כביכול, אני כבר לא יודעת למה להאמין ולמה לא, כל כך הרבה מניפולציות היא עשתה ואמרה, שאני לא יודעת מה אמת ומה שקר. וגם אם זה אמת, זה לא אמור להיות ככה, זאת לא הדרך, אם היא רוצה לנסות להיות עם אבא, שתנסה, זה לא קשור בי או לאחותי, אנחנו עוד כמה שנים כבר לא נהיה בבית, אנחנו לא ילדות, שתינו סטודנטיות, שכרגע אנחנו לומדות קרוב לבית אז אנחנו נשארנו פה, אבל תואר שני שתינו מתכוונות ללמוד רחוק, כי אין אופציה קרוב, עוד שנתיים אנחנו לא נהיה כאן, נהיה רחוק מפה. השינוי הפיזי והשינוי של המשפחה, זה לא מה שקשה לי, אני נשארתי בבית שחיינו בו כל השנים, וטוב לי באמת שטוב לי, יש לי שקט, אין לי אף אחד על הראש, אבא שלי חוזר מהעבודה מאוחר, יש לי שקט ללמוד, לעיסוקים שלי וכו'. ואין מריבות בבית ואין בלאגנים זה יותר נחמד. עכשיו בבית של אמא, אני מרגישה אנרגיות רעות, ושאני לא אמורה להיות שם ושזה לא מקום בשבילי, מהתחלה. זה לא מגיע למצב של לדבר בצורה רגועה, כי היא בוכה, והיא חושבת על עצמה, על הפגיעות שלה, ולא חושבת על הצד שלי. אני לא חושבת שהיא באמת מקשיבה לי, וגם היא מקשיבה לי ומיישמת את זה, אז היא מיישמת את זה שבוע, ואז לי מצוין והכל טוב, אבל אז היא מתפוצצת ורבה איתי ובוכה לי, אז בעצם למה להגיד מה אני צריכה בשביל שתגיעי אלי, אם את לא מסוגלת להתמודד עם זה? או לקבל את זה? אין לי בעיה לדבר איתה, פשוט בנתיים זה לא עבד, אז אני אכתוב לה מכתב, בלי הגנות, בלי כלום, כי במכתב היא לא מגיבה, היא יכולה לבכות, ולקבל את זה איך שהיא רוצה, אבל היא תהיה חייבת לקרוא. היא לא רואה אבל חיים בלעדי, היא אומרת שזה כמו שלקחו לה את אחת הידיים, בלעדי זה מוקצן היא רואה אותי שלוש פעמים בשבוע מינימום, עם אנשים נכון, אבל לפעמים גם לבד, ואני מדברת איתה, עושה הפסקות מלימודים ומדברת איתה כמה דקות, ואין לי בעיה להקדיש יותר פשוט לא שזה ככה. אני השכלתי להבין שהחיים שלי שלי, והזמן שלי הוא הזמן שלי, ויש סדרי עדיפויות וכשרבים איתי ובוכים לי כל הזמן זה מוציא אותי מהריכוז לכל היום אח"כ ואני לא יכולה להרשות לעצמי את זה, עם המבחנים והעבודות והלימודים והשיעורים. אני פשוט חושבת הלאה גם, עוד שנתיים אני אגור שעה נסיעה שעתיים נסיעה מפה, אני אבוא לפה אולי פעם בשבועים, אם אין לה חיים בלעדי שהיא רואה אותי, אז מה יהיה אח"כ? היא מאוד תלויה בי. אז לא תראי, אני לא נותנת לאמירות שלה, שהיא אומרת למשל שאני אשמה או שהכל קשור בי, אני מבינה שזה לא נכון ואני יודעת, ואני לשניה לא חושבת שזה נכון, אבל זה עדין מפריע, ואני עדין לא מוכנה לקבל את זה... זה מה שאני מנסה, אני מנסה פשוט לחשוב איך אני יותר אשמור על האנרגיות שלי... אני נאמנה לעצמי, אני חייבת, אם אני לא אהיה נאמנה, מי יהיה? אם אני לא אדאג למה שטוב לי לנפש, מי ידאג? תודה לך על הכל כתבת יפה כל כך

 

[lisa roo]

אף אחד לא ידאג לך טוב ממך

נשמע שאמא שלך זקוקה לטיפול.. בשביל שלה יהיה איפה לפרוק את כל הרגשות שלה.. את לא אמא שלה.. וגם לא המטפלת שלה, ואי אפשר לצפות מבת שתהווה חברה. (למרות שהיפוך התפקידים קורה בהרבה משפחות, לצערי גם אצלי) ואת צודקת שהדרך שבה היא בחרה להילחם עלייך שגויה וסביר שלא תשיג את המטרה שהיא כל כך חפצה בה.. לפי מה שאני מבינה מדברייך.. היא לא עושה את זה מתוך רוע.. נשמע שיש בה הרבה חוסר אונים.. מבחינתה היא רואה את הבת שלה מתרחקת ומתרחקת.. לא רוצה את קרבתה כמו שהיא רוצה.. זה דיי דומה לילד שמרביץ בשביל לקבל תשומת לב.. ברור שזאת לא הדרך.. אבל הוא לא מכיר דרך אחרת.. צריך ללמד אותו בעניין האי אמון שאת מבטאת.. אני יודעת שזה כל כך קשה להאמין אחרי שמשקרים ושיש תחושה שמשחקים בך כאילו היית עוד כלי במשחק שח מט.. ולצערי מאוד קשה לרכוש את האמון מחדש.. (למשל, כל מה שאמא שלי אומרת מעורר בי תהייה האם זאת האמת ובדרך כלל באמת מדובר בשקר. אני פשוט לא מבינה למה לשקר.. הרי אני ממילא תופסת את זה בסוף.) יש אנשים שהיכולת שלהם לשים את עצמם בצד ולהסתכל אפילו לרגע על מי שמולם היא בגדר הבלתי אפשרי.. להגיד לך שצריך לוותר להם? לפעמים לא.. ולפעמים זה כל כך מיותר ומרוקן.. הרי ברור איך זה יסתיים.. תצעקי תצעקי ולאן זה יוביל? לשום מקום.. הרי הצד השני כל כך תקוע בעצמו שמרוב שהוא תקוע בעצמו הוא לא רואה אפילו את עצמו. נשמע שההתעסקות באיזה בית לגור מעסיקה את כל המשפחה.. אם כך.. למה בעצם לא לגור בבית שגדלתן בו כל השנים? האם המעבר שדיברת אליו באמת התרחש? אבא עבר לגור בבית של אמא ושל אחותך? אם כל כך רע לך שם ואת מרגישה אנרגיות רעות אולי כדאי לנסות ולדבר עם אמא ואבא ולהעביר את כל הדברים לבית הישן.. שבו יש לך את המקום שלך ושהאוירה שם רגועה יותר ונעימה לך.. (ברור שחלק מהאנרגיות הרעות מתייחסות לתקשורת עם אמא אבל בכל זאת.. אולי משנה מקום משנה מזל) זה בטח יעשה טוב לכל המשפחה.. כשצלע אחת מהמשפחה במתח.. כולם מרגישים את זה (אני נוטה להאמין שפחות הבנתי את העניין עם הבית.. אשמח שתבהירי יותר תמשיכי להשקיע בלימודים ובכל מה שאת עושה כעת.. אבל כן בשביל שתיכן.. תמצאי זמן שהוא שלך ושלה.. לבד.. בלי עוד אנשים. תצאו לסרט.. תשתדלי בהתחלה למקומות שפחות צריך לדבר בהם.. אחרי כל המריבות שלכן וכמובן אחרי המכתב והשיחה שתבוא אחריו.. תנסי למצוא דברים משותפים אחרים.. שבהם את הילדה והיא האמא. הקשר שלכן עבר תהפוכות רבות ובכלל התקופה האחרונה היתה עמוסה רגשית.. ואולי הדבר הנכון בשביל שבכלל יהיה קשר הוא ללכת לטיפול משותף.. הבנתי שהיא מתנגדת לטיפול משפחתי שאבא מעורב בו.. אבל מה אם הוא יהיה רק ביניכן לפחות בשלב הראשון? היא אומרת שהיא לא רואה את החיים שלה בלעדייך, מה שמאוד לגיטימי, אבל בשביל שתשארי בחייה, היא צריכה להרפות קצת מהצורך שנשמע כמעט אובססיבי להיות צמודה אלייך.. אולי זה מוקצן כך בגלל הריחוק הריגשי ביניכן.. ואולי המריבות וכל האמירות שלה זאת הדרך שלה להשאיר אותך איתה.. שוב.. אמרתי כבר שהדרך עקומה אבל רצופה כוונות טובות? טוב שאת לא נותנת לאמירות שלה לחדור עמוק עמוק פנימה.. וטוב שאת מתרעמת כשמשהו ממה שהיא אומרת צורם לך ואת לא מסכימה איתו.. חלק מהעניין שאם אדם אומר משהו.. הוא צריך גם לדעת לקבל ביקורת ואי הסכמה. שנתיים זה דיי הרבה זמן.. והרבה מאוד דברים יכולים להשתנות שוב ושוב.. בעזרת המכתב נסי להגיע למצב שהשיחה שתבוא לאחר המכתב תהיה רגועה.. בלי תוקפנות.. ובלי בכי (טוב לא יותר מדיי בכי). היא צריכה להבין שאת הבת שלה.. ובדרך שבה היא פועלת על אף הכוונות הטובות יותר או הטובות פחות היא בעצם משיגה פעולה הפוכה ובכך מרחיקה את האפשרות לשיפור בתקשורת ביניכן. אגב איך אבא שלך מסתכל על כל מה שקורה? אין בעד מה.. תמיד

 

[lolly87]

נכון,

אבל כולם בטוחים שדברים אחרים טובים לי, אבל אני יודעת מה טוב לי. תראי ההתנהגות שלה מראה שהיא בדיכאון או משהו, אני לא פסיכולוגית, אני לא יודעת, אבל זה לא נורמאלי שבוכים על כל שטות קטנה, שלא רוצים לקום בבוקר, שכל היום נשארים במיטה אם אין התחייבויות. אבל היא לא מבינה שהיא צריכה טיפול או עזרה כלשהי, היא חושבת שאני צריכה עזרה כלשהי. אמרתי לה שתרגיע את הבכי והמריבות וללחוץ, כי ככה היא לא תגיע לשום דבר, אז זה נרגע לשבוע- שבוע וחצי, וחזר בגדול. תראי הן לא יודעות מה להגיד, בשביל להשיג מה שהן רוצות, הן מנסות באמת, הן מנסות בשקר, כל האמצעים כשרים כנראה להשגת המטרה, וזה לא צריך להיות ככה. אמרתי לה אתמול, אולי תנסי לחשוב למה זה ככה? למה דברים לא יכולים להתבטא כמו שאת רוצה? היא אף פעם לא ניסתה לחשוב על זה, אבל תמיד אומרת לי שאני לא רואה את הצד שלה פה. זה לא היה אמור להיות מעבר קולקטיבי, אמא שלי רצתה שאני אעבור לבית שלה ואגור ב100% מהזמן, שנתנהל כמשפחה בשעות היום ובלילה אבא ילך לבד לישון פה ולפעמים היא תבוא איתו לבית שלו ושהם ישנו ביחד וינסו. אני אמרתי שאין לי בעיה לישון שם לילה שהם ישנו פה, אבל כשהם לא רוצים לישון ביחד, אני רוצה לישון בבית של אבא, וביום אני רוצה להיות בבית של אבא, על אולי ועל יכול להיות אני לא רוצה להתחיל לשחק ולהעביר את כל החומרים של הלימודים שלי, כבר עשיתי את זה, כבר איבדתי דפים וזה סיוט, ועוד מעט מבחנים אני לא יכולה להרשות לעצמי. לא, האנרגיות הרעות היו שם תמיד, גם ביום הראשון, בלילה הראשון, בשבועות הראשונים, כשעוד לא רבנו ועוד היה רגוע. ועוד לפני בכלל שהיא עברה, מאז שעלה הסיפור הזה, התחושה שלי, שזה לא מקום בשבילי, ואני לא אמורה להיות שם. עכשיו, להעביר דברים, היא רוצה לנסות, הא לא מבטיחה שום דבר, והיא לא צריכה להבטיח שום דבר, לא מחפשת הבטחות, היא רוצה להיות איתו לבד, וזכותם. אבל אם את שואלת אותי, אני חושבת שהיא לא רוצה לנסות בכלל שום דבר, ושהכל דרך להביא אותי לשם. בכל אופן היא אומרת שהיא לא תנסה עד שאני אגור אצלה 100% מהזמן, ואמרתי לה שאני לא מוכנה לזה, ושזה לא צריך להיות קשור אחד לשני. אין לי בעיה למצוא זמן לשתינו, פעם בשבוע, פעם בשבועים, תלוי בלחץ של הלימודים, אבל לא שזה כל כך כבד, אני לא יכולה, פגישה איתה מוציאה אותי מריכוז לכל אותו היום, ואין לי את מי לשתף כל כך ועם מי לדבר כל כך, מספר האנשים האלה אני יכולה לספור על יד אחת, כי הרוב לא יודעים את האמת, זה סוד כזה, שאני החלטתי להפסיק אותו. אבל יש לא לראות את החיים בלעדיי, שהיא לא צריכה לראות אותם בלעדי, ויש מציאות, ועם הגיל הילדים פורחים מהקן, ואת יודעת כבר עכשיו אין לי כל כך הרבה זמן פנוי, צריכים להיות לה חיים משלה, עיסוקים משלה, שלא כל חייה יהיו סובבים סביבי או סביב אחותי. אני לא מתרעמת כשיש משהו שהיא אומרת שאני לא מסכימה איתו, לפעמים כן בעצם ולפעמים לא, ברוב המקרים היא בוכה, היא כבר לא במצב להקשיב, אז אני שותקת. כן אני אכתוב לה הכל, אני פשוט לוקחת את הזמן קצת ומגבשת לעצמי איך לכתוב ומה לכתוב. אבא שלי אומר לי לפעמים שהיא בוכה, ואני אומרת בגללי, הוא אומר נכון או משהו כזה, הוא מבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא מתערב, ואני לא משתפת, הוא לא צריך להיכנס באמצע, הוא אומר לי לדבר איתה לפעמים, כי היא אומרת לו שהכל קשור בי, כשהוא רוצה החלטות על שניהם ואם מנסים או לא מנסים, אם מתגרשים או לא מתגרשים, הוא רוצה החלטה, הוא לא רוצה את האי ודאות הזאת. תודה רבה שוב פעם, אני מעריכה את זה מאוד וגם תמיד אם תצטרכי משהו.

 

[lisa roo]

בדרך כלל יש נטייה של הילד לקחת אחריות

על הפרידה של ההורים אבל כאן.. אמא שלך פשוט דוחפת את זה לכיוונך במודע.. וזה ממש מעציב אותי. זה בהחלט לא נורמלי התנהלות שכזאת ונשמע שאמא שלך בדיכאון.. גם אמא שלי היתה מתנהגת באותה הצורה פחות או יותר.. כשאבא שלי עזב את הבית היא לא יצאה מהמיטה, אני הייתי אז בת 12 אז כל האחריות לבית ולאחי נפלה עליי, הייתי מבשלת, מנקה, עושה קניות. אולי שווה להתייעץ עם הרופא המטפל? טוענים שכדורי אומגה 3 יכולים מאוד לעזור במקרים של דיכאון.. אולי היא תסכים לקחת? פרוזאק למיניהם, לרוב מעוררים התנגדות בשלב הראשוני.. נשמע כל כך מסורבל המעבר הזה. וזה בטח מתיש אותך. האם קיבלת תשובה מפורשת ולא מתחמקת לשאלה שלך איפה הקשר בין השהות שלך כדרך קבע בביתה לבין היחסים בין בינה לבין אבא שלך? נשמע שהיא בעיקר מתחמקת מלתת תשובה.. שהרי אין בה הגיון נראה לעין. אגב.. זה היה מרתיח גם את הדם שלי שמשייכים שני דברים אחד לשני בלי שבכלל יש הגיון.. את יודעת מה.. לא כל דבר צריך להיות הגיוני אבל אפילו אין הגיון סביר.. היא עובדת? נשמע שהיא צריכה תעסוקה וחוגים גם כדי להרים אותה מהמצב החלש שהיא נמצאת בו וגם בשביל שלא תשב לך על הוריד.. וגם חברות יהיו לעזר במצבה.. את לא צריכה להתרעם על כל דבר.. את שקולה.. ואת יודעת לראות מתי נכון לעצור והעיר ומתי נכון להניח בצד.. אם היא מתפרצת בבכי במצב שאת מרגישה שאת חייבת לומר משהו.. תכתבי לך בצד את מה שרצית לומר.. כי לרוב בלהט הרגע יש הרבה דברים לומר ואז הם נשכחים.. תכתבי לך וכשהיא תרגע.. תחזרי ותגידי לה. לפעמים זה מסורבל מדיי ואי אפשר לבצע ולפעמים כן.. כל הרעיון הוא שלא תשארי עם גולה בגרון, עצבים בדם ובטח שהלימודים שלך לא יפגעו בגלל שאת מסתובבת עם מחשבה מציקה שאין איפה לפרוק. אני לא חושבת שהיא בוכה לגמרי באופן ישיר בגללך.. אין ספק שהיא במצב רגשי לא פשוט בכלל ושהאובר רגישות שלה מושפעת ממגוון דברים, מהעבר ומהווה. ואם אבא כל כך רוצה לא להיות באי וודאות.. שיסתכל על הדברים כפשוטם.. ולא ינסה למצוא סיבות והמצאות.. אני מקבלת את הרושם שהוא מסרב לראות את כל המשתנים שקיימים.. ובנוגע לכך שאת מרגישה שאין לך את מי לשתף.. את מוזמנת לשתף אותי בכל עת.. גם במסרים אם את מרגישה צורך. בשמחה.. זה המעט שאני יכולה לעשות.. להקשיב ולייעץ.

 

[ענת אדרת]

כל כך יפה כתבת lisa roo - "בטוב וברע".....

אצל הנוצרים כשמתחתנים הנוסח הוא שמתחתנים "לטוב ולרע".......בדיוק כמו שכתבת, האם ההורים שלנו יהיהו שם בשבילנו בשביל הטוב....ובשביל הרע..........חלק מאיתנו זוכים לכך, לחלק מאיתנו הורים אדישים ופסיביים שלא נמצאים בשבילנו לא לטוב ולא לרע, וחלק לא שיחק המזל - יש לנו הורים שגורמים לנו נזק באופן אקטיבי. התרגשתי מהאופן שניסחת את הדברים lisa roo ........

 

[lisa roo]

תודה רבה ../images/Emo24.gif

אילו ההורים היו מביאים ילדים לעולם מתוך מודעות, ידע והבנה.. ילדים רבים היו יכולים להינצל.. הם פשוט לא רואים את הילד.. כל ילד הוא האמצעי להגשים חלום אישי כמוס או פחות כמוס.. ושוכחים שלאמצעי הזה יש גם צרכים, רצונות ואפילו חלומות משלו. תמיד אמרתי שאי אפשר להתחתן עם פנטזיה.. אז בטח שאי אפשר לגדל כזאת