כשסבי וסבתי (מצד האבא) עלו לארץ,
הם קיבלו עליהם לדבר כמה שיותר בשפה העברית, וכמה שפחות בשפה שהם רגילים אליה, כחלק מהעליה לארץ הקודש והשימוש בשפת הקודש. ככה שדודי, שנולדו בארץ - מבינים את השפה אך לא מדברים אותה. אלו שנולדו בחו"ל - עדיין מדברים פה ושם את השפה (למרות שהיא כבר לא שגורה בפיהם). ממה שהבנתי מהדור השני של אותה עליה (אותם אני פוגש בשכונה/בי"כ), סבי וסבתי לא היו היחידים. האם זה חסר? כן. האם ההחלטה שלהם היתה נכונה? כשאני רואה את בעיות ההתאקלמות של העליות החדשות, הרבה בגלל החוסר בשפה משותפת - אני מאמין שכן. (למרות שאפשר היה להעביר יותר מהשפה לדורות הבאים).