תשובה קצרה
אנסה לענות תשובה לשאלה הראשונה והשניה, בהתייחסות הסטורית (תיאור העובדות) ולא אקטואליה (פירושים והתחשבנויות אחרות- שמתאימות לפורום אקטואליה). 1. ממתי קיים העם הפלשתיני - מאז תקופת כיבושי האסלם - לפני כשש מאות או שמונה מאות שנה (אני לא זוכר תאריכים ואשמח לתיקונים) ישבו בשטחי ארץ ישראל ערביים - שאבותיהם הגיעו לאזור כנוודים, והשתקעו. במשך רוב הזמן הזה הם לא הגדירו את עצמם כעם. אגב, חלק קטן מהיהודים שחיו בתקופות קודמות בארץ התאסלמו, וצאצאיהם כיום הם בני דודינו. השלטון העותומאני ששלט בארץ במשך כ- 400 שנה, הכיר בשתי דתות ("עמים") שחיו בארץ ישראל : יהודים ומוסלמים. במהלך הזמן, לא זכור לי בדיוק מתי, השלטון העותומאני קבע תפקיד לרב ראשי (למעשה שני רבנים ראשיים אבל זה שייך לנושא אחר) כסמכות רוחנית עליונה ליהודים בארץ, ותפקיד מקביל ל"מופתי" מוסלמי. לגבי השלטון האזרחי - השלטון היה עותומאני - נוהל מרחוק מתורכיה - ולא היתה הגדרה עצמית, שלטון עצמי, ו/או זכויות לאומיות לא ליהודי המקום ולא לערביי המקום. ב- 1917 נכבשה רץ ישראל על ידי הבריטים. (לא "שוחררה", נכבשה). הבריטים העניקו מעין אוטונומיה - זכויות לאומיות שוות, בנושאים אזרחיים כחינוך ורווחה (לא חוץ וביטחון, ולא ממשל) באופן מקביל: הן לישוב היהודי (על זה בטח שמעת) והן לישוב הערבי בארץ ישראל. ב- 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (=או"ם) על מתן זכות למדינה לשני העמים (כך בהחלטה המקורית) החיים בארץ ישראל: העם היהודי והעם הערבי. ההחלטה התבססה, כידוע, על המלצות ועדת פיל, והציעה חלק גדול מהארץ לתושבים הערבים וחלק קטן יותר לתושבים היהודים. כזכור, בעקבות החלטת האו"ם הכריז מנהיג היישוב היהודי דאז בן גוריון על "הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". וכאן החל ההבדל. לא קם מנהיג מקביל מקרב הישוב הערבי שחי בארץ על מנת להכריז הכרזה מקבילה. סביר להניח שאם היה קם - היתה לו לגיטימציה הסטורית מקבילה. ויש לזכור: מאחרי הישוב היהודי בארץ ישראל עמדה התנועה הציונית והסוכנות היהודית, שהיו למעשה גוף מערבי חזק ועתיר ביחסי ציבור טובים,ובממון. לא היה כל גוף מקביל או דומה מאחורי הישוב הערבי בארץ ישראל. לאחר החלטת האו"ם וההכרזה על הקמת המדינה, החלה מלחמה עקובה מדם (הראשונה בשרשרת המלחמות העקובות מדם...) , לאחר שערביי המקום בעידוד מאסיבי של מדינות ערב הסמוכות לא הסכימו לקבל את ההחלטה. ההמשך כזכור רשום בספרי ההסטוריה - נוסדה מדינת ישראל, הערבים שבשטחי המדינה הוכרו כאזרחים שווי-זכויות, וכמיעוט האתני הגדול במדינה, וכידוע השפה הערבית היא השפה הרשמית השניה במדינת ישראל. התושבים הערבים בשטחי יו"ש נכבשו על ידי ירדן, והוכרו כאזרחים ירדניים, בעוד העזתים נכבשו על ידי מצריים. הערבים שגורשו מבתיהם במלחמה בשנת 48-49 ראו עצמם כפליטים, (היו כידוע כ- 700 אלף פליטים ערבים, מעל חצי מליון). בשנות החמישים הם התחילו להגדיר את עצמם גם פוליטית, היו כמה אסיפות כלליות, ובאסיפה כללית של אומות ערב בשנת 1964 נחתמה "האמנה הפלשתינית". אותה אמנה קראה לחזרת הערבים לאדמות שמהם גורשו, ולהשמדת מדינת ישראל שתוארה כ"כובשת". ב- 1967, נכבשו/שוחררו יו"ש וחבל עזה על ידי ישראל. בניגוד לערבים הישראלים שהיו כאמור אזרחים שווי זכויות, הרי שלתושבים הערבים בשטחים לא ניתן מעמד חוקי של אזרחים, והיתה ציפיה שהם "יחזרו" לירדן ולמצרים, בלי אדמותיהם כמובן. גולדה מאיר עוד אמרה בזלזול בשנת 1970, (כאשר נשאלה על ידי עיתונאי מדוע אין זכויות לאומיות לפלשתינאים) את המשפט הידוע הבא : "פלשתינאים? אין עם כזה..." וכולם מסביב לשולחן חייכו. אנחנו לא מחייכים היום. האם עניתי לשאלתך ? אלמוג.