לעשיר כקורח,
היה לי פעם שכן קצת כמוך. הוא בנה מבצר בן ארבע קומות: קיטים של שיש מבחוץ ומבפנים, וביניהם יצק בטון מזויין בעובי חצי מטר. הבית שלו נראה כמו בית של קיסר רומאי. מבצר לבן ונקי, פינות מזוותות וגזוזטרות רחבות, ובתוך הבית שפע של חללים ענקיים. כל דלת בבית עלתה כמו חדר שלם על תכולתו בדירתי. האיש היה דמות מפתח בקהילה היות ועושרו שבא לו מפיקחותו וכשרונות מולדים נוספים הפך אותו לדמות נערצת. מעמדו היה חזק ומשום כך מגשר היה בין אנשים בקהילתו ופותר סיכסוכים מקומיים.
באחד המקרים הללו הצד המפסיד יצא עם תחושה שכבודו נרמס עד עפר והוא החליט להשיב לעצמו את כבודו האבוד, יהא המחיר אשר יהיה. אלא מאי? מבצר כזה בלתי ניתן לחדור, ואיך יגיע אל האדם שרמס את כבודו? חיכה וחיכה והנה הגיע ארוע חגיגי בהשתתפות כל בני הקהילה. יצא הגביר את מבצרו וחילק חיוכים לכל עבר. גם זה שכבודו נרמס חייך: היום סוף כל סוף ישיב לעצמו את כבודו האבוד. ארב לו ערב-רב זה בתוך ההמון וברגע של הזדמנות נעץ בו את פגיונו וסובב... על בני הבית-מבצר נפל אבל כבד, ראש המשפחה נרצח.
ימים חלפו ובתו הקטנה של האיש העשיר בגרה ובחרה להתאהב ברוצח פרטי משל עצמה. האם המזועזעת שהיתה אלמנה מכובדת ביותר ובעלת מעמד גבוה בקהילה התנגדה לקשר הזה בכל ישותה, בראותה מבעוד מועד את גודל האסון שהבת מביאה על עצמה ועל בני ביתה. הדבר היה לצנינים בעיני הזוג הצעיר שהחליט שאף אדם, אבל אף אדם, לא יעמוד להם למכשול. הם ארבו לאם ורצחוה נפש על רצפת השיש של המבצר היפה. בתוך ימים ספורים פוענח המקרה ושניהם הושלכו אל הכלא לשנים ארוכות.
מהמשפחה המפוארת נותרו אח ואחות המומים, אבודים, כואבים, מלאים בכסף אך חסרי כל.
ללמדך שאין במבצר נישא ויפה להבטיח דבר.
בריאות חרות ושמחת חיים לכולם
