לא בהכרח; זוכרים היטב ספורטאים שהגיעו גבוה, מי יותר מי פחות
אסתר רוט שחמורוב, אלכס אברבוך, אנדיוני, לי קורזיץ, איתן אורבך, עמית ענבר, שחר פאר, אלכס שטילוב, נטע ריבקין... (לא כולם מוכרים רק בזכות האולימפיאדה כמובן, אבל כולם ייצגו אותנו באולימפיאדה אחת לפחות). באופן אישי אני זוכרת גם את קונסטנטין מטוסביץ', ענת קדמי ושני פבריקט, אור (סבטלנה) טוקייב, ולריה מקסיוטה, דני קרסנוב... חלקם היו במרחק נגיעה מהפודיום, לחלקם מעולם לא היה סיכוי ממשי למדליה. לאף שחיין ישראלי לא היה סיכוי למדליה (אולימפית), ובכל זאת בעשרים השנים האחרונות היו לא מעט שחיינים שייצגו את ישראל, ואני מניחה שאוהדי שחייה זוכרים לא פחות שמות ממני, למשל: יואב ברוק, מיקי חליקה, גיא ברנע, ורד בורוכובסקי, עדי בוכמן, עמית עברי, יעקב תומרקין, גל נבו... וכל ה"ניים דרופינג" בפסקה הזאת היה בשליפה עכשיו מהראש, פשוט כי אלה אולימפיאדות שצפיתי בהן (למעט שחמורוב; אני לא מספיק זקנה
), ואני מהצופים האדוקים והמתעניינים. לא כולם כמוני, כמובן.
האם כולם יכולים לצטט את השמות האלה? ודאי שלא; אבל גם לא כולם יכולים לצטט ספורטאים בכלל. תשאל אותי על כדורגלנים, אין לי מושג. אני בקושי יודעת מי זה מסי. כשזה לא מעניין אותך ואתה לא ממש מושקע ועוקב, אתה גם לא זוכר, אז מה שונה כאן בדיוק?
העובדה שבקרב הקהל הרחב שלא באמת מכיר ומתעניין זוכרים אולי רק מדליות לא אומרת הרבה. גם לא כולם צופים בתחרויות, ויש לא מעט כאלה שצופים בהן בזווית העין ולא ממש מתעמקים. למעשה אני לא בטוחה שגם מדליות כולם זוכרים, נסה לשאול סתם אנשים ברחוב על אורן סמדג'ה או שחר צוברי, אני ממש לא משוכנעת שכולם יזכרו כ"כ בקלות. יודע מה, אתגר יותר טוב: מיכאל גלקנוב. זכה במדליה היחידה של ישראל בסידני, אבל כמה אנשים בציבור זוכרים את שמו? (עם יד על הלב, הפעם אפילו אני נאלצתי לגגל, אף שצפיתי בו בזמן אמת, כמעט זוכה ואח"כ גם זוכה באמת).
כך או כך לא באמת משנה לי מה כולם זוכרים, זה לא משחק הזיכרון. אנשים צופים במשחקים כי ספורט זה דבר יפה, מלא השראה, מרומם נפש, כיף ולא פעם מרגש מאוד. רוב האנשים לא טיפשים ולא חושבים שיש לנו סיכוי ממשי למדליות אלא אם מנפחים להם את הראש בציפיות לא ריאליות וזה כבר חבל. עוד יותר חבל לזלזל בספורטאים מצוינים שעובדים קשה ומייצגים את המדינה בכבוד ולרדד את זה לרמה של "לא מדליה לא שווה". זה חינוך רע לציבור בכלל ולילדים בפרט (שאם לא זכית במקומות הראשונים אתה לא שווה כלום).
בכדורגל לגיטימי שאוהדים דבקים בקבוצה גם כשהיא לא מנצחת, הם איתה באש ובמים שנים גם כשהיא מדשדשת ואפילו יורדת ליגה. למה בספורט הישגי, במקצועות קשים ותובעניים פי כמה יש כזה יחס דוחה לספורטאים שמייצגים את המדינה, נשגב מבינתי. אבל כל עוד היחס במדינה הוא שספורט = כדורגל, זאת הצורה שלנו, ואין לנו למי לבוא בטענות. אנחנו צריכים לבוא בנשיקות לספורטאים שקורעים ת'תחת בתת תנאים ובכל זאת מצליחים להגיע להישגים בין-לאומיים כי זה ממש לא מובן מאליו.
אני חושבת שהחיבוק החם שזכה לו אריק זאבי אף שהפסיד מיד ב-2012 מוכיח שהקהל דווקא התבגר ויודע להכיל גם כישלונות ואפילו לחבק ספורטאי שכשל ברגע האמת (וכן, לזאבי יזכרו תמיד גם את הארד מאתונה, אבל מאז הוא לא שחזר את ההישג וליפול כבר בהתחלה זו התרסקות כואבת במיוחד). גם לי קורזיץ ריגשה רבים בזכות הסיפור האישי וההחמצה הכואבת (לה הרבה יותר, ללא ספק).
בשורה התחתונה, בהנחה שה"קהל" לא מינה אותך להיות דובר, הרשה לי לא למהר להסכים איתך על "הקהל מצפה" (להבדיל ממקווה). ברור שכולם רוצים מדליות; כיף להריע לקבוצה הביתית, בעיקר כשהיא זוכה. אבל לא כולם בגישה של שחור לבן. גם אני בקהל וגם רבים אחרים שאנחנו מכירים, ואנחנו מצפים ומריעים לכל ספורטאי ישראלי, גם כאלה שאנחנו יודעים היטב שלא יעמדו על הפודיום. גם אנחנו חלק מהקהל ואנחנו לא חושבים כמוך, אנא אל תדבר בשמנו.