שאלות קטנות

[ny22]

תודה רבה

אגב ערוץ 5 Olympics הוא פתוח בחינם או בתשלום? (ב-

).

 

[NH1989]

חינם ליס ולהוט

 

[מימי מייאו 1]

מתי מתחילים המשחקים הפאראלימפיים?

 

[trilliane]

מה הבעיה לגגל?

בבקשה: 7 בספטמבר עד 18 בספטמבר

https://he.wikipedia.org/wiki/אולימפיאדת_הנכים_ריו_דה_ז'ניירו_(2016)

 

[מימי מייאו 1]

חשבתי שלפניכן, כי לפחות חלק מהספורטאים יוצאים לריו כבר

בעוד 10 ימים

 

[trilliane]

נשמע הגיוני; ספורטאים רבים טסים כחודש לפני האולימפיאדה

עושים מחנות אימונים, מתרגלים לשעון המקומי, למזג האוויר וכו'.
&nbsp
בעוד עשרה ימים יהיה 14/8, יהיו להם כשלושה שבועות להתארגן ולהתכונן.

 

[לאונרדו וזהו]

נלך על אופטימיות, 3 מדליות

חנה קזנייבה מיננקו קפיצה משולשת: כסף
ירדן ג'רבי, ג'ודו: ארד
אורי ששון, ג'ודו: ארד

 

[trilliane]

לא רוצה להמר, לדעתי זה סתם מעלה ציפיות ו/או מביא נאחס

במדינה קטנה כמו שלנו ובהשקעה כ"כ קטנה בספורט (שאינו כדורגל/כדורסל

), זה נס שבכלל זכינו במדליות. אותי משמח לראות ספורטאים שמייצגים את ישראל ואני מאחלת להם להגיע הכי גבוה שהם יכולים

. אם יהיו מדליות זה יהיה נפלא, אבל זה לא העיקר מבחינתי.

 

[הפסימיסט1]

מדליות זה העיקר

שזו קצת גם דעתי וקצת המשך של ויכוח שלדעתי ניהלתי איתך כאן ממש אחרי אולימפיאדת לונדון. אבל אולי אני מתבלבל.

 

[trilliane]

לו זה היה נכון אפשר היה להשאיר בישראל 75% מהמשלחת הישראלית

ולמעשה גם 80% מהספורטאים המשתתפים באירוע הספורט הכי גדול בעולם לא הייתה סיבה להגיע אליו. רק למעטים יש סיכוי ממשי לזכות במדליה. זו לא דעה, זו עובדה.
&nbsp
אם מבחינתך מדליות הן העיקר, סבבה; לא רואה שום טעם להתווכח על כך; אבל המציאות קצת שונה.

 

[הפסימיסט1]

עזבי אני לא הולך להתווכח

כן מדליות, לא מדליות, למי אכפת. אבל נכנסתי עכשיו סתם לשם השעשוע לויכוח המיתולוגי ההוא (עמוד 21 בארכיון) והיה די משעשע לקרוא (ויכוח שבסופו דווקא החלפנו מחמאות). האמת לא זיהיתי את עצמי שם. הייתי ממש מבואס רצח מסתבר ומוכן להתווכח בעוז עם כל מי שטען שמדליות זה לא חשוב. מבהיל קצת כמה שלקחתי את זה אז ברצינות, נראה מישהו אחר, קצת מתבייש האמת. מה שכן, מראה משהו על גובה הציפייה אז, הבטחון כמעט שיהיו מדליות והשאלה רק כמה. וכמו שצפיתי אז הציפיות הפעם נמוכות בהרבה לדעתי.

מדהים גם כמה הפורום היה פעיל אז ומלא באנשים.

הנה הלינק להודעה שהתחילה את הויכוח ההוא:
http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/1039/163609239/ספורט_ומוטוריקה/אולימפיאדה_ריו_2016

 

[trilliane]

אני לא טוענת שהמדליות לא חשובות; אבל הן לא חזות הכול

הפרופורציות הן שיש מעט מאוד מדליות והרבה (הרבה) יותר ספורטאים (שלא לדבר על כאלה שזוכים ביותר מאחת...), ורבים מהם מגיעים למשחקים מתוך ידיעה ברורה שאין להם סיכוי ממשי לעלות על הפודיום ובכל זאת הם מאושרים להשתתף ובצדק. זה אירוע הספורט העולמי הגדול ביותר, זו גאווה להיות ספורטאי אולימפי (רבים מהם מקעקעים על עצמם את סמליל הטבעות) ואני מסכימה איתם לחלוטין. עבורי זו גם גאווה לראות ספורטאים מייצגים את המדינה שלי, אף שפעמים רבות היא לא כ"כ תומכת בהם והם לא מלקקים כאן דבש (ואני לא מתכוונת באימונים הקשים עצמם, אלא כל המסביב). בשיא הרצינות והכנות, אין לי ציפייה למדליה. אני לא תולה ציפיות (רק אחרי שאני מכבסת מצעים

) כי אני לא רואה בזה טעם. אבל יש בי תקווה למדליה; זה יהיה נפלא, כמובן.

 

[אמיר ענבר]

ואני אביא את זה מהצד השני

מדליות הן לא חזות הכל, אבל הן כמעט הדבר היחיד שזוכרים.

אני יודע שאחרי לונדון ניסו בוועד האולימפי בארץ להתהדר במספר הגמרים וזה יפה. מבחינת רבים מהספורטאים עצם ההשתתפות היא העיקר והם יזכרו את זה כחוויה עצומה, אבל מה שהקהל מצפה לו זה לראות את המעטים במשלחת שהם בעלי סיכוי למדליה באמת ממצים את הפוטנציאל שלהם.

 

[הפסימיסט1]

אני כאמור לא הולך לחזור על כל הדיון הזה

אמרנו אז את כל מה שאפשר לומר כמעט. יצוין לזכות הוועד האולימפי שאחרי לונדון לא ניסו לטעון שזו הצלחה והודו בפה מלא שהמשלחת לא עמדה בציפיות שלהם. הפעם הציפיות נמוכות. אולי תהיה הפתעה לטובה. יהיה נחמד בעיקר אם תהיה מדליה אם היא תהיה בימים הראשונים כדי שלא להכנס לדינמיקה של האולימפיאדות הקודמות של אכזבה אחרי אכזבה בימים הראשונים. המדליות שלנו לרוב מגיעות בסוף האולימפיאדה אם בכלל. יכול להיות שאם תהיה מדליה מוקדמת זה יוריד מהלחץ ממתמודדים מאוחרים יותר. ואם לא תהיה מדליה אז לא. לא נראה לי שהפעם מישהו יתבאס יותר מדי.

רק להגיד שהאכזבה שלי בלונדון באה דווקא ממקום שלא מקבל את כל הקלישאות הרגילות של אין בישראל שום תרבות ספורט ושום השקעה ושום מתקנים והכל מעאפן וחפיף וכל הקיטורים האלה. ברור שישראל היא לא מעצמת ספורט אבל אני חושב שמתחילת שנות התשעים עם היחידה לספורט השגי בנו איזו מערכת די מסודרת שהתחילה להביא השגים בצורה של מדליה בחמש אולימפיאדות רצופות וגמרים בשחייה ובהתעמלות וכו' והשגים מצוינים באליפויות עולם ואירופה והייתה ממש הרגשה לפני לונדון שכל המאמץ הזה נשא פרי ושהפעם הולכים להביא יותר ממדליה אחת ולכן האכזבה הייתה כל כך גדולה כי הייתה הרגשה של חזרה אחורה אבל זה נראה (לי) יותר אי תפקוד באירוע עצמו מאיזה כשל מערכתי מתמשך. יאללה, נעזוב את לונדון. זה היה כל כך מזמן מי זוכר. שיהיה בהצלחה בריו ושכל אחד יגדיר את ההצלחה איך שהוא רוצה.

 

[trilliane]

יש השקעה בשפיץ של הפירמידה, מעט מדי, מאוחר מדי ולא מספיק

אין פה כמעט שום בסיס, ועד שספורטאי מגיע לשלב שבו משקיעים בו, הוא צריך (או ליתר דיוק הוריו צריכים, תלוי בגיל) כיסים די עמוקים כדי להחזיק את עצמו. ספורטאים נוסעים לחו"ל להתאמן כי אין להם כאן יריבי אימון, כי אין להם כאן תשתיות... בשנה האחרונה הייתה כתבת תחקיר בכמה חלקים (בערוץ 10, אאל"ט).
&nbsp
ברור שהיו יותר ציפיות בלונדון כי באמת שלחנו ספורטאים ראויים, אבל לא היה לנו אף וינר בטוח, אין לנו אף בולט, פלפס או ביילס. הסיכויים שלנו בכל האולימפיאדות האחרונות נעו בין 0 ל-2 ולפעמים יצא 1 או 2, ובאותה מידה סטטיסטית יכול לצאת 0. לפעמים כל מה שצריך זה יום רע (ע"ע לי קורזיץ). בעיניי זה מגוחך שכל "הצלחת" או "כישלון" המשלחת היו תלויים במצב הבריאותי של ספורטאית אחת ויחידה ביום מסוים אחד. זה רק חושף את הבעיה מערומיה: אין לנו עומק.
&nbsp
ואני לא מזלזלת לרגע ביחידה לספורט הישגי (להפך) וברור לי שאת מעט התקציב שיש מחלקים למי שאפשר. אבל יש מעט תקציב, אין בסיס ממשי לפירמידה, והרבה הצלחות שיש לנו כאן הן ספורטאים ומאמנים שצמחו בחו"ל, לא בישראל.
&nbsp
אני שמחה שלפחות הפעם הנמיכו ציפיות, זה הרבה יותר נכון ובריא בעיניי. מקווה שגם בתקשורת לא ינפחו לחינם ובעיקר שלא יתנפחו על ספורטאים ברגעים שבהם הם זקוקים יותר מתמיד לתמיכה ולחיבוק.
&nbsp
נ.ב.
חבל שהגבת לו כשאתה בעצם מגיב לי, הקדמת אותי בשלוש דקות ועכשיו התגובה שלי (לו) בהמשך קצת נתלשה מהקשרה.

 

[הפסימיסט1]

הגבתי לו

איתך אני כבר לא מתווכח כי זה יהיה ארוך וכאמור כבר עשינו את כל הויכוח הזה כמה פעמים.

 

[trilliane]

לא בהכרח; זוכרים היטב ספורטאים שהגיעו גבוה, מי יותר מי פחות

אסתר רוט שחמורוב, אלכס אברבוך, אנדיוני, לי קורזיץ, איתן אורבך, עמית ענבר, שחר פאר, אלכס שטילוב, נטע ריבקין... (לא כולם מוכרים רק בזכות האולימפיאדה כמובן, אבל כולם ייצגו אותנו באולימפיאדה אחת לפחות). באופן אישי אני זוכרת גם את קונסטנטין מטוסביץ', ענת קדמי ושני פבריקט, אור (סבטלנה) טוקייב, ולריה מקסיוטה, דני קרסנוב... חלקם היו במרחק נגיעה מהפודיום, לחלקם מעולם לא היה סיכוי ממשי למדליה. לאף שחיין ישראלי לא היה סיכוי למדליה (אולימפית), ובכל זאת בעשרים השנים האחרונות היו לא מעט שחיינים שייצגו את ישראל, ואני מניחה שאוהדי שחייה זוכרים לא פחות שמות ממני, למשל: יואב ברוק, מיקי חליקה, גיא ברנע, ורד בורוכובסקי, עדי בוכמן, עמית עברי, יעקב תומרקין, גל נבו... וכל ה"ניים דרופינג" בפסקה הזאת היה בשליפה עכשיו מהראש, פשוט כי אלה אולימפיאדות שצפיתי בהן (למעט שחמורוב; אני לא מספיק זקנה

), ואני מהצופים האדוקים והמתעניינים. לא כולם כמוני, כמובן.

האם כולם יכולים לצטט את השמות האלה? ודאי שלא; אבל גם לא כולם יכולים לצטט ספורטאים בכלל. תשאל אותי על כדורגלנים, אין לי מושג. אני בקושי יודעת מי זה מסי. כשזה לא מעניין אותך ואתה לא ממש מושקע ועוקב, אתה גם לא זוכר, אז מה שונה כאן בדיוק?

העובדה שבקרב הקהל הרחב שלא באמת מכיר ומתעניין זוכרים אולי רק מדליות לא אומרת הרבה. גם לא כולם צופים בתחרויות, ויש לא מעט כאלה שצופים בהן בזווית העין ולא ממש מתעמקים. למעשה אני לא בטוחה שגם מדליות כולם זוכרים, נסה לשאול סתם אנשים ברחוב על אורן סמדג'ה או שחר צוברי, אני ממש לא משוכנעת שכולם יזכרו כ"כ בקלות. יודע מה, אתגר יותר טוב: מיכאל גלקנוב. זכה במדליה היחידה של ישראל בסידני, אבל כמה אנשים בציבור זוכרים את שמו? (עם יד על הלב, הפעם אפילו אני נאלצתי לגגל, אף שצפיתי בו בזמן אמת, כמעט זוכה ואח"כ גם זוכה באמת).

כך או כך לא באמת משנה לי מה כולם זוכרים, זה לא משחק הזיכרון. אנשים צופים במשחקים כי ספורט זה דבר יפה, מלא השראה, מרומם נפש, כיף ולא פעם מרגש מאוד. רוב האנשים לא טיפשים ולא חושבים שיש לנו סיכוי ממשי למדליות אלא אם מנפחים להם את הראש בציפיות לא ריאליות וזה כבר חבל. עוד יותר חבל לזלזל בספורטאים מצוינים שעובדים קשה ומייצגים את המדינה בכבוד ולרדד את זה לרמה של "לא מדליה לא שווה". זה חינוך רע לציבור בכלל ולילדים בפרט (שאם לא זכית במקומות הראשונים אתה לא שווה כלום).

בכדורגל לגיטימי שאוהדים דבקים בקבוצה גם כשהיא לא מנצחת, הם איתה באש ובמים שנים גם כשהיא מדשדשת ואפילו יורדת ליגה. למה בספורט הישגי, במקצועות קשים ותובעניים פי כמה יש כזה יחס דוחה לספורטאים שמייצגים את המדינה, נשגב מבינתי. אבל כל עוד היחס במדינה הוא שספורט = כדורגל, זאת הצורה שלנו, ואין לנו למי לבוא בטענות. אנחנו צריכים לבוא בנשיקות לספורטאים שקורעים ת'תחת בתת תנאים ובכל זאת מצליחים להגיע להישגים בין-לאומיים כי זה ממש לא מובן מאליו.

אני חושבת שהחיבוק החם שזכה לו אריק זאבי אף שהפסיד מיד ב-2012 מוכיח שהקהל דווקא התבגר ויודע להכיל גם כישלונות ואפילו לחבק ספורטאי שכשל ברגע האמת (וכן, לזאבי יזכרו תמיד גם את הארד מאתונה, אבל מאז הוא לא שחזר את ההישג וליפול כבר בהתחלה זו התרסקות כואבת במיוחד). גם לי קורזיץ ריגשה רבים בזכות הסיפור האישי וההחמצה הכואבת (לה הרבה יותר, ללא ספק).

בשורה התחתונה, בהנחה שה"קהל" לא מינה אותך להיות דובר, הרשה לי לא למהר להסכים איתך על "הקהל מצפה" (להבדיל ממקווה). ברור שכולם רוצים מדליות; כיף להריע לקבוצה הביתית, בעיקר כשהיא זוכה. אבל לא כולם בגישה של שחור לבן. גם אני בקהל וגם רבים אחרים שאנחנו מכירים, ואנחנו מצפים ומריעים לכל ספורטאי ישראלי, גם כאלה שאנחנו יודעים היטב שלא יעמדו על הפודיום. גם אנחנו חלק מהקהל ואנחנו לא חושבים כמוך, אנא אל תדבר בשמנו.

 

[אמיר ענבר]

הרבים האחרים

זה בערך כמו לחשוב שהמפלגה שאתה מצביע לה הולכת להצביע בבחירות, כי כמעט כל החברים שלך בפייסבוק תומכים בה. זה נחמד, אבל למעשה מדובר במעטים.

בסופו של דבר, כמות חובבי הספורט האולימפי האמיתיים בארץ, אלה שעוקבים אחרי הדברים האלה באדיקות במשך שנים, קטנה. ודאי שהם מכירים וזוכרים הרבה, אבל לא עליהם אנחנו מדברים.

בכדורגל לגיטימי שאוהדים דבקים בקבוצה כשהיא לא מנצחת, אבל זה בגלל שיש להם אליה חיבור של שנים. ברוב הענפים זה לא כך. מעטים האנשים שבאמת עוקבים אחרי גולש או ג'ודוקא או אתלט לאורך שנים בדבקות. רק פעם-פעמיים בשנה, באיזו אליפות אירופה, עולם או אולימפיאדה, הם נזכרים בהם. זה מה יש.

בסופו של דבר, גם במדינות אחרות יש ענפים פופולריים יותר ופחות. לא משנה כמה מדליות אולימפיות חתירה הביאה לבריטניה, למשל, כמה אנשים שם שמו לב לענף בין לונדון לריו?

אגב, מסתבר שגם אחרי גוגל אתה לא ממש זוכר את שמו של מיכאל *קולגנוב*.

 

[trilliane]

אנחנו מסכימים שהרוב לא חובבים אמיתיים, אז מה זה משנה?

כל אחד צופה ברמה אחרת של מעורבות. לא כל החברים שלי כאלה וזה לא קשור לתחושת ה"מפלגה" שתארת; להפך, יש לי גם חברים (מה חברים, בן הזוג!) שזה לא מעניין אותם כהוא-זה. יש ויש. אבל גם הפחות מתעניינים מודעים לכך שבענפים רבים לא נזכה במדליה ובכל זאת צופים. שחייה, למשל, היא אחד הענפים הנצפים ביותר, ומעולם לא היינו קרובים בו למדליה באולימפיאדה.
&nbsp
לגבי קולגנוב, זו פשוט הייתה טעות הקלדה. קורה.

 

[אמיר ענבר]

בסופו של דבר

כמובן שהשאלה היא מאיזו זווית אתה מסתכל על זה. לא אתה ולא אני צריכים שהספורטאים האלה - או בחלק מהמקרים ספורטאים מהעולם - יזכו במדליות כדי שנדע מי הם.

אבל כשזה נוגע לקהל הרחב, עדיין נדרש משהו ייחודי כדי שהם ייזכרו. לרוב זה הישג - ואני חושב שאם פעם רוט שחמורוב היתה יכולה להיזכר כהיסטורית בלי מדליה, היום זה קשה הרבה יותר. במקרים אחרים זה יכול להיות סיפור.

זה לא קשור כמובן לרצות לצפות בדברים, שהוא נכון גם לקהל הרחב.