שאלות של אם טרייה- זהירות ארוך...

[ת ו ל]

שאלות של אם טרייה- זהירות ארוך...

אני אמא צעירה לאוריאני המתוקה שלי , בת השבועיים וקצת. לאוריאני יש אבא מדהים שמטורף עליה ועלי ומטפל בה בבטחון של אמא ל12 ילדים לפחות.. הבעיה היא שיש בקשות מצד הקהל לתשומת לב מינית אליו , ולי קשה עם זה , אני לא במיטבי עדיין (למרות שחזרתי למשקלי מלפני ההריון וגם הגוף נראה בסדר , לא מדהים אבל ישתפר) כואב לי באיזור התפרים , והם מציקים לי , מציק לי לתת שתן , יש לי לפעמים תחושה כאילו יש לי קטטר בפנים (מישהי מכירה??) אני עייפה בטירוף , למרות שיש לי תינוקת "טובה" , כלומר לא בכיינית , ומתוקה מאוד אני מתפקדת טוב , אני חושבת , כבר עושה דברים קטנים בבית (כביסה , קצת נקיונות , סדר במטבח..) ומטפלת במתוקה , עם נסיון כמה שפחות להעיר את האיש שלי בלילות אבל , וזה אבל ענק , אני יודעת שחסרה לו תשומת לב ממני , שאין לי כרגע כוחות להעניק לו , אני מרגישה שאני מוציאה מעצמי המון איכפתיות (בתי אוהבת מאוד להיות עלי וזה מעייף וגם מאט את הקצב שלי מאוד...) כ"כ הרבה איכפתיות ותשומת לב לקטנה , שאני מניחה שכולכן מכירות , שאין לי כוחות לתת גם לאיש המתוק בקיצור , 1.מה אתן עשיתן ב 6 השבועות של משכב לידה כדי לפנק את האיש שלכן? 2.מה אתן עשיתן כדי להחזיר לעצמכן את תחושת האני העצמי שלכן? קשה לי ההתקעות הזו בבית , למרות שאני מנסה לא להישאר בטרנינג.... ועוד שאלה שלא קשורה בכלל לנושא: עוד מעט ליל הסדר , היא הולכת להיות התינוקת היחידה והילדה היחידה , מלחיצה אותי המחשבה שכולם ירצו למשמש אותה , ואני לא רוצה שהיא תעבור כמו חבילה מיד ליד , איך גורמים לזה שכמה שפחות אנשים ייגעו בה?.... תול סובלת מ"פוסט-פרטום" קשה בהחלט...

 

[ילדונט]

אני אנסה לענות

התחושות שאת מתארת מאד מאד מוכרות. את בסה"כ שבועיים אחרי אחת החוויות היותר קשות שעברו על הגוף שלך, ואחת החוויות המטלטלות ביותר מבחינה רגשית. האיזורים שבד"כ נתפסים כמיניים אצל האשה הפכו עכשיו לאוכל לילדה ו/או לאיזור אסון, שיהיה בשיפוצים עוד הרבה זמן. צריך להסביר את זה בעדינות לאיש, אם הוא עדיין לא יודע את זה. ב-6 שבועות משכב לידה חיבקתי את האיש בעיקר. בלי שום קונוטציה מינית. היום, 3 וחצי חודשים אחר כך, מין הוא עדיין מאד רחוק ממני, לרוב. בעניין הזה, יש גם בטאגליינס שרשור ארוך מאד על התאוששות מלידה (לקוח במקור מפורום הנקה, נדמה לי). לגבי לחזור לעצמך. גם כאן תני לעצמך זמן. אני זוכרת את עצמי חודש וחצי אחרי הלידה, מסתובבת עם האיש והתינוקת בקניון, מרגישה כמו שבר כלי, ועדיין שמה לב שאני מרגישה פי אלץ יותר טוב מאשר חודש לפני כן. שלושה וחצי חודשים אחרי, אני מרגישה שהכוחות שלי חזרו אלי. נסי לצאת לטייל קצת עם אוריאן בחוץ, עם העגלה. יש עכשיו ימים מאד יפים. נסי להיפגש עם חברות. אפילו ליזום מפגשים עם בנות מהפורום שמאזורך. לי הפגישות עם עדי5 ונובי (ועוד בנות) מאד עזרו. שוב, את מאד מאד מאד קרובה עדיין ללידה. תני לעצמך זמן. ולגבי העברות מיד ליד - פשוט מבהירים באופן חד משמעי שרק אמא ואבא נוגעים באוריאן. כרגע היא או אוכלת או ישנה. לאכול זה מאמא, וכשהיא ישנה אסור להעיר אותה. פשוט וברור.

 

[ת ו ל]

ילדונט- את גדולה ../images/Emo24.gif ומי עוד?..

 

[עדי 5]

ילדונט,אז עוד היתי עדי 4../images/Emo6.gif

אני מחכה כבר להיפגש איתכן שוב. עכשו זה יהיה רק אחה"צ כי אתן עובדות לי.

 

[nubi]

../images/Emo6.gif אני עובדת אחה"צ...

 

[wieci]

את מתארת בדיוק את מה שאני (ארוך)

הרגשתי בערך באותם שבועות. בתקופה שישר אחרי הלידה הרגשתי כ"כ רע עם עצמי, הכל כאב לי, הייתי עייפה ולא הבנתי את ניצן, ניסיתי לעשות הכל ביחד (סדר, לטפל בה, לטפל בעצמי ולתת צומי לאיתי) עד שפשוט כמעט צנחתי בלי כוחות. קחי את הדברים בקלות, נשמע לי שאת בונה לעצמך יופי של מסלול יומי. תשומת לב לאיש? אני חושבת שכרגע בקשר הזוגי זה לגיטימי לקבל יותר מאשר לתת, אל תשכחי שהגוף עבר לידה (טראומה נפשית ופיזית), ואת זו שמטפלת בה רוב הזמן וקמה אליה בלילות. בעלך בטוח יבין, דברי איתו, תשתפי אותו במחשבותייך. אני דיברתי המון עם איתי על הכל, וגם על הזוגיות, ותאמיני לי, שאת תתפלאי לתגובות האוהדות. ובעצם עכשיו שאני חושבת על זה, הדבר הכי צומי שעשיתי לו היה להזמין אוכל הביתה כל פעם ממקום אחר טעים ולערוך שולחן נחמד (למרות שבסוף לא תמיד אכלנו יחד, אלא במשמרות

). את תחושת העצמי שלי עדיין לא קיבלתי חזרה, וניצן כבר בת 4 חודשים! זה נובע לדעתי מהמשקל העודף. אבל... לפני חודש וחצי החלטתי שמספיק, אני חייבת לחזור לחיים שלי נרשמתי לסטודיו סי (פעמיים בשבוע) ואני מטיילת עם ניצן כל הזמן, ונפגשת עם חברות לפחות 3 םעמים בשבוע בבקרים. וזו הזדמנות להתלבש יפה להתבשם ולצאת החוצה מהבית. תאמיני לי שאפילו רק ללבוש ג'ינס ולצאת לטייל בגינה הציבורית ולראות כמה חיים יש בחוץ, מטפלות עם ילדים קטנים, ריח של אביב.. יעשה לך טוב על הלב. אפילו רק ללכת לקנות נעליים חדשות

בקשר לליל הסדר, את מזכירה לי את הבריתה שעשינו לניצן. הזהרתי את הסבתות בחומרה רבה שהן לא לוקחות אותה על הידיים כי לא נעים להן להגיד לאנשים לא לקחת אותה (ותמיד יש מיליון כאלו שרוצים להחזיק תינוק חדש), ושיגידו שאני לא מרשה, לא איכפת לי להיות "הרעה". ולמזלי בסוף ,היא ישנה כל האירוע אז הנושא בכלל לא עלה על הפרק. היא לא ישנה בשעות של הסדר בערב? פשוט תשימו אותה בעגלה בחדר ליד (כדי שהרעש לא יפריע לה) ותבקשי גם מבעלך להיות שותף ל"שמירה" עליה שלא יקחו אותה. אם מישהו ניגש לקחת אותה, את יכולה להגיד שאת מעדיפה שלא כי כ"כ הרבה אנשים מלחיצים אותה, והיא תתחיל לבכות. אל תדאגי כ"כ הרבה (אמרה הפולניה הדאגנית בתבל...), את תראי שבסוף הכל מסתדר.

רותי

 

[אדר שלי]

גם אני רוצה להוסיף ../images/Emo141.gif

את דווקא לא נשמעת לי כמו מישהי ב"פוסט פרטום" קשה, אם את מסוגלת לחשוב על בן הזוג כרגע, אם את מחליפה בגדים גם כשאת בבית. בסך הכל את נשמעת לי רגועה למדי... תשתפי את בן הזוג במה שאת מרגישה, אני בטוחה שהוא יבין. לגבי סדר היום שלך: לגביי זה עובד ככה: תצאי כמה שיותר עם אוריאן, לרחוב, לחברות, לבית קפה, לחוף הים. העיקר זה לצאת. תנצלי את הזמן לפגוש חברות (אם הן לא עובדות) ולטייל. זה מחזיר מאוד מהר לפרופורציות וגם בריא מאוד. לגבי ליל הסדר: אצלנו יש משפט שאני אומרת לכל מי שרוצה להוציא את הקטנצ'יק מהעגלה ולמשמש: "המעיר-מרדים". זה משפט שבדרך כלל עוצר אנשים מלגעת בו, או שאני אומרת: "הוא הרגע נרדם (גם אם זה לפני שלוש שעות), בבקשה אל תעירו אותו". בכל אופן, תרגישי טוב ותהני עם אוריאן.

 

[MASHY BOSTON]

גם אני משתמשת במשפט הזה../images/Emo60.gif

בעיקר אל עבר שחר בעלי, רק שאלנו זה בוריאצייה של "הערת-הרדמת". ובקשר ליחסי מין- לא יכולת לחשוב על זה לפני 6 שבועות. וגם אח"כ זה התנהל די לאט (עדיין מתנהל לאט ותמרי כבר בת 8 חודשים). הגוף נמצא בהתאוששות וצריך את הזמן שלו כדי להחלים. ולחשוב שלפני הלידה אני הייתי זו שרצתה יותר והייתה יוזמת....

 

[shpar]

../images/Emo12.gifמנסה גם.... (יצא ארוך!!!)

המשפט "כל ההתחלות קשות " הומצא לדעתי לתקופה של אחרי הלידה , הכל הכל לא נוח ולא כיף ולא מסתדר ולא ממש טוב:המשקל , היחסים עם הבעל, תחושת הלבד וחוסר הוודאות ועוד מלא מלא תחושות שונות ומשונות. רוצה שתדעי שכך זה אצל כולן,נכון, זה לא ממש עוזר אבל פשוט אין מה לעשות ורק לדעת שזה באמת באמת עובר . אז כמה עצות מעשיות : לגבי הבעל - כשלי חזר קצת המצב רוח קניתי לו כמה מארז שוקולדים קטן עם לבבות (קצת קיצ'י- מודה ) עם מכתב שבו כתוב כמה אני אוהבת ומעריכה את העזרה והתמיכה ושהוא אבא נפלא, הבומרנג יחזור לך במהירות ממנו בצורת הוקרה והערכה. לגבי הקטנה ולזה שלא תעבור מיד ליד, עצתי היא אסרטיביות !!!!פשוט אף אחד לא מרים את הקטנה כי הכל חדש לה וגם ככה היא מפחדת מהעולם הענק שפתאום נגלה לה, וגם אם זה לא ימצא חן בעיני מישהו בעיה שלו!!! והכי חשוב לגבייך - אני שלושה חודשים אחרי לידה באותן רגשות של כבדות ועלייה מבעסת במשקל התחלתי פשוט לעשות הליכות בבוקר מ 7 עד 8 בשעות האלה החצי השני שומר על הקטן. גם אם אין לך כח כרגע אל דאגה זה יגיע, ומבטיחה לך שתחזרי לעצמך גם מנטלית וגם פיזית- בקיצור מאחלת לך אושר והצלחה בכל, וכמובן חג שמייח ומרגש עם הרכש החדש ובכלל!!!

 

[עוגת שמרים]

מאוד מוכר

תול יקרה, אני חייבת להודות שבשבילי הכאבים לאחר הלידה וההתאוששות הארוכה של תפרים/טחורים/דלקת בשלפוחית השתן (בקיצור בעיות בכל חור אפשרי) פשוט היו יותר קשים לי מהלידה! מאוד קשה בהתחלה גם ההתאוששות וגם חוסר השינה והתובענות של יצור קטן שאפילו אם יש לו אבא נפלא מה לעשות צריך כרגע בעיקר אותך. נראה לי שאת צריכה קצת להוריד הילוך ולדרוש מעצמך קצת פחות - מאז הלידה שלי כל מטלות הבית עברו אל האיש. אז אני לא מצפה שכולם יהיו כמו ההיפראקטיב שלי אבל תנסי לדבר ולהסביר - גם בשבילו כל המצב מאוד חדש. וכמו שהבנות פה כבר כתבו פתאום ביום אחד תקומי וכבר לא יהיה כל כך קשה, קודם יעלמו הכאבים ואוריאן תתארגן לעצמה על איזה סדר יום - תלמדו להכיר זו את זו וכך תוכלי לארגן לעצמך את היום. יותם מתעורר כל בוקר ב- 5:45 ובשעה 7:00 אני כבר לא מסוגלת להיות יותר בבית. תצאי!!!! ולגבי הסדר: הפיתרון האידאלי - מנשא כשהיא ערה, עגלה בחדרסמוך כשהיא ישנה, ולהיות אסרטיבית! שירה

 

[1איתן ולהב שלנו]

אני נדהמת מזה ששכחתי מה עשינו

היכולת שלנו להדחיק את הקשיים...אני כן זוכרת שהיה משבר רציני,כי בעלי קבל התקף איום של פריצות דיסק שלושה שבועות אחרי הלידה,וכ"כ כעסתי עליו איך הוא "עושה לי את זה",והוא כעס עלי,כי נורא כאב לו הגב ואני לא התייחסתי אליו,ולא ריחמתי עליו,

אוי,הזכרון מתרענן לי...הייתי עייפה בטרוף,התפרים כאבו,והיו לי פג בן שלושה שבועות,וילד בן שלוש ורבע+טיפול בבית+בעל חצי מת,בלי שום עזרה..... אז מה יש לי להגיד<? בעוד חמישה וחצי חודשים זה יראה רחוק... ובקשר לליל הסדר-אם היא תישן,שלא יעיזו לגעת בה כי היא ישנה,מעבר לזה,מי שבריא,אני הייתי נותנת לקחת,כדי שאני אוכל לשבת ולאכול כמו בן-אדם.

 

[עוגת שמרים]

לדעתי זה פסיכוסומאטי../images/Emo6.gif

שבוע לאחר הלידה בעלי נדבק באיזה וירוס שכב שבוע עם 40 מעלות, ואותו הדבר קרה גם לשתי חברות אחרות שלי. וגם אני בגישה שאם בני המשפחה בריאים ובעלי ידיים יציבות (עד גיל 70) שיחזיקו אותו כל עוד הוא מרוצה.

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo6.gif

 

[פוקימון שלכן]

תול, מזל טוב, פספסתי את הלידה שלך

מאז שילדתי לא יצא לי להכנס הרבה לפורום. איך היתה הלידה? פרסמת את סיפור הלידה? מעניין אותי. כל מה שאת מתארת הוא מאד טבעי וכמו שכולן ענו לך - הזמן יעשה את שלו. יש לי טיפ קטן לתת לך. בכל פעם שקשה לי, אני חושבת על מצבים יותר גרועים. כמו למשל חברים שלנו, שנולדו להם עכשיו תאומים ואז פתאום כל מה שביאס או הטריד אותי מקבל פרופורציה אחרת. את, למשל יכולה לחשוב עלי, שחווה את כל מה שאת מתארת עם עוד ילדה בת 3. אבל אני טיפוס מאד אופטימי ולא מרשה לעצמי להתבאס בקלות. תחזיקי מעמד

 

[nubi]

אז ככה...

מתביישת להגיד-אני ארבעה חודשים אחרי וממש רגיש לי שם. רק מלחשוב על זה נורא כואב לי. ניסינו וממש ממש כאב. אז יש דברים אחרים בינתיים... שבועיים אחרי לידה הייתי אחרי תאונת רכבת כך שממש לא חשבתי על זה והוא לא העז לבקש. תני לזמן לעשות את שלו (ילדונט פתחה מורשת של ביטויים

). בשביל להחזיר לי את ה"עצמי"-התחלתי לעבוד בפרופיל נמוך 5 שבועות אחרי הלידה, נרשמתי לחדר כושר ויצאתי המון עם שי. בכל מזג אויר. היציאה מהבית מכריחה אותך להתלבש ולאט לאט את חוזרת לעצמך. בקשר לליל הסדר-אני מאוד אסרטיבית. אני שונאת ששי מטיילת על הידיים של כולם ולמזלי גם היא שונאת את זה ומתחילה לבכות. אני פשוט אומרת שאני מעדיפה שהיא תהיה עלי. ודבר אחרון לגבי התפרים: אני אישית הרגשתי אותם הרבה זמן. עדיין נשאר לי שם איזור מאוד רגיש.

 

[cookie1]

אז אנסה לעזור

קודם כל אם כואב לך ועייף לך ולא נעים לך, אז אין מה לעשות, עדיף לא לעשות. אבל... טבעי שהבעל יצטרך תשומת לך, אז זה המקום לחיבוקים והתרפקויות, ושעה של שיחה על כוס תה, ועוד פינוקונים שלא עולים לי כרגע בראש. תזכירי לעצמך שאת רק שבועיים אחרי לידה והגוף עבר טראומה לא קטנה, לכן מותר ורצוי לעשות פסק זמן מיני, ולא סתם "המציאו" את משכב הלידה שנמשך 6 שבועות. אני חושבת שהכי חשוב זה למצוא את הדקות הקטנות כשהילד ישן ועדיין יש כח, ולהקדיש אותן ליחד הזוגי. תני לעצמך את החופש לטרנינג וקצת "מוזנחות" כרגע, אני מבטיחה לך שתוך שבועיים שלושה תתאוששי ותתחילי להרגיש יותר שלמה ורגילה לעניין האמהות ואז תתחילי לדאוג לשאר. ובנוגע לליל הסדר. אולי אם תבקשי מכל מי שרוצה לגעת שישטוף ידיים לפני כן זה יקטין את מספר הממששים למיניהם.

 

[משוש30]

טוב אז לגבי תחושת העצמי שלי יצאתי

ישר אחרי השבוע הראשון איתו כל הזמן (וזה עוד היה בחורף עכשיו יותר קל). נסענו לחברים (הוא ישן מצוין באוטו) כבר בגיל שבועיים הוא עשה את נחל חלילים במנשא ובגיל חודש את המכתש הגדול...הייתה לי עוזרת פעם בשבוע כדי שאני לא אתעסק בנקיונות (חוץ מהכביסות פה אין מה לעשות...). לגבי הבעל...טוב עד עכשיו זה לא משהו (בעיקר כי מתן ישן איתנו במיטה והבעל עובד בשעות לא הגיוניות) אבל ב-6 השבועות יש אופציה ידועה ומוכרת של מין אוראלי גם לא כואב לך וגם הבעל מבסוט...

 

[מ ת י ל ד ה]

היי, מזל טוב! ../images/Emo20.gif../images/Emo65.gif

אין לי תוספת להצעות הנפלאות שכבר כתבו...

יהיה בסדר

 

[yaelia]

מזל טוב ../images/Emo65.gif

איטיות, זה שם המשחק. גם עם אוריאן, גם עם הבן-זוג. הכל עוד מאוד חדש וטרי וסדר היום משתנה ואיתו גם סדר העדיפויות. נדמה לי ששבועיים וחצי אחרי הלידה אין ציפייה של ממש מבן זוגך שתהיי אלילה במיטה. אינטימיות יכולה לספק הרבה צרכים בשלב הזה לישון חבוקים. לשכב במיטה שלושתיכם ולחוות את הפלא החדש שקרה בחייכם. למין עוד יבוא זמן וחשק. ובינתיים, בוטה אך נכון, קצת handjob לא תזיק. אני זוכרת בחודש וחצי הראשנים שהרגשתי שהאוטונומיה על הגוף שלי הופקעה ושכל בני המשפחה רצו חלק ממני. הלל שינק, וש. שרצה לגעת בי כל הזמן (לאו דווקא סקסואלית, אבל גם), וכול מי שהגיע הביתה והיה חייב לחבק ולנשק ואפילו החתולים הציקו לי. ממש לא רציתי להינגע. זה עובר אחרי תקופת הסתגלות. וכמובן הסבר מנומס בעל-פה כדי שהצד השני לא יפגע. אני יצאתי מהבית כבר אחרי שבועיים-שלושה,עם חברות. ופעם אחת לסרט עם ש. וכמובן השקעתי בבגדים ובקוסמטיקה, בשביל ההרגשה הטובה. דבר אחרון בקשר לפסח, שתישאר בסל-קל שלה (היא בטח תישן רוב הזמן), תגידי שאת מעדיפה שלא יוציאו אותה משם ושיתנו לה לישון כמה שהיא צריכה.

 

[רונישלי]

../images/Emo41.gif

אז ככה אני אומנם כמעט שנתיים אחרי אבל זה זכור לי היטב היטב כי זו היתה התקופה הקשה בחיי, בקושי היה לי כוח לדבר עם בן זוגי לא כל שכן סקס, מושג שפשוט לא היה קיים אז, הייתי אחרי ניתוח קיסרי קשה עם צלקת מפחידה באמצע הבטן שנראתה לי כל פעם כמו חיוך באמצע הבטן. עייפות נוראית כי הבת שלי כל היום ישנה וכל הלילה היתה ערה, והכפייתיות הזו של כל 2 להאכיל אותה, פשוט הרגשתי כמו עבד, בעלי כהרגלו מגודל השינוי פשוט השקיע עצמו בעבודה קשה הכל כדי לברוח מהתינוק הצרחני והקטן הזה שהיה באותו זמן בבית. בקיצור ארי שושה חודשים בערך כמו שכולן כתבו פה התעוררנו יום אחד אני ובעלי ולא הבנו איך לא עשינו אותה קודם... כי היא אושר חיינו וכל עולמינו היום זה מצחיק אותי לחשוב שחשבתי בהתחלה כי נגמרו לי החיים כי עכשיו אני מוגבלת.. ולא יכולה לצאת לבד וכל הזמן צריכה לדאוג לבייביסיטר וכו'. וכמובן שגם האינטימיות נפגעה כי בערך מיליון פעם כשאנחנו סופסוף מבלים קצת זמן יכות ביחד אז בדיוק באמצע היא מתעוררת בבכי גדול, אך כל זה כאין וכאפס לעומת האושר הגדול שהיא מעניקה לנו. בהחלט הייתי עוברת את זה שוב פעם עם ילד נוסף בעניין הנגיעות אני אישית שמחתי שבני משפחתי בארוחות משפחתיות קצת לקחו פיקוד עליה ונתנו לי לנוח זה בהחלט עזר. זהו אז שיהיה בהצלחה ותהנו!!