שאלות שמטרידות אותי

10 שנים

New member
שאלות שמטרידות אותי

שלום
יש לי כמה שאלות שטורדות את מנוחתי בנוגע לאימוץ בארץ,

היום בעידן השיתוף,
האם אתם מפרסמים תמונות של הילדים בפייסבוק לדוגמא?
האם אין בכם פחד שהמשפחה הביולוגית תראה בצורה כלשהי את התמונה ו"תגלה" איפה הילד נמצא?
מה הסיכוי שזה בכלל יקרה?

האם ניתן לשנות את שם הילד?
אם ילד נלקח מהוריו מיד לאחר לידתו מי עושה לו ברית מילה(לבן)?
מי נותן לו את שמו?

סליחה על מבול השאלות ותודה מראש לכל העונים והעונות
יומקסים
 

KallaGLP

New member
אני מניחה שאלה שאלות הנוגעות

בעיקר לאימוץ בארץ, ואני אימצתי מחו"ל, אך אענה בכל זאת מנקודת המבט שלי.

אני לא שמה את התמונות הפנים של הילדים שלי בשום מקום, אך הם כבר שמים בעצמם
. אני לא מונעת זאת מהם כי זה כבר לא ריאלי (גיל ההתבגרות). למרות זאת, אני לא מרגישה בנוח לשים תמונות שלהם על דעת עצמי לא כי אני פוחדת שהמשפחה הביולוגית תזהה, זה הדבר האחרון שמטריד אותי, אלא כי אני מרגישה מחויבת לשמור על פרטיותם (גם של ילדיי הביולוגיים). מה שהם בוחרים לחשוף - זה עניין שלהם, זה אינו מעניק לי זכות לחשוף אותם גם.

שיניתי את שם הילדה (אם כי שיניתי רק צליל אחד בו). עד כמה שידוע לי אין מניעה לשנות שם.

בקשר לברית מילה - אין לי מושג, אך אילו זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה ברית מילה לאף ילד בעולם.
 
לגבי שם הילד

חשוב להביא בחשבון את הילד עצמו.
זהו תג זהות ראשון שניתן לו. ככל שהוא קטן יותר - כך קל לו להתרגל לשם אחר.ככל שהוא גדול ויש לו זכרונות חיים ומזהה עצמו בשם הראשון - כך יש סיכון לפגיעה מסויימת ברצף של תפיסת עצמו.
להבדיל אך באותו נושא ידועות עדויות של ילדים ניצולי השואה שהובאו בספינות לישראל והתקבלו כאן במקלחת די.די. טי ואחר כך עמדו מול שולחנות פקידי משרד הפנים שמבלי לשאול אותם שינו
להם את השמות הגלותיים והנפיקו להם חדשים. יש שראו בכך ניסיון למחיקת החיים שהיו כחלק ממדיניות הלא כתובה ששררה אז במשך מספר שנים,של הכחשת הזוועות.[השתנתה לחלוטין עם משפט אייכמן]
הילד שלי הגיע בגיל 15 חודשים מחו"ל. שם,בתוך שהות שהתארכה ,הרגשתי פתטי לקרוא לו בשם שייעדתי לו , כי כ-ו-ל-ם קראו לו בשם חיבה חמוד,משם, שבו זיהה את עצמו.באוירה,שהיה בה גם חוסר ודאות אם אהיה אימו ,לא רציתי להפיל עליו שם אחר. החל מהדרך הביתה...קראתי לו בשמו והוספתי את שם החיבה ההוא.[יחד-חמש הברות חמודות]. בתוך כמה ימים היה ברור שאפשר "לקצר" ולקרוא בשם הישראלי.תוך לא הרבה זמן הילדון למד עברית,וכשנשאל על שמו ענה כל כך בבירור את קיצורו של השם הישראלי שהרגשתי שהתהליך היה בסדר גמור עבורו.
יש כאלה ששומרים על השם הקודם כשם שני.
לו הייי מאמצת ילד בן 4-5 לא הייתי משנה את שמו.
 
שיתוף

אנו אימצנו באימוץ חו"ל. זה לא מונע ממני לא לפרסם תמונות המראות את פניה של זיו בפומבי. זה קשור לתפיסת פרטיות מסויימת, יותר מאשר כל דבר אחר.
- בקבוצה סגורה בינלאומית של מאמצים מבית הילדים שזיו אומצה ממנו, פירסמתי שתי תמונות פניה של זיו, המטרה לאתר מישהו שצילם תמונות של זיו לפני שפגשנו אותה.
- היום פירסמתי תמונה של זיו בגבה, משחקת עם כלב לו אנו עושות ביביסיטינג.
אי אפשר למנוע שיתופים לחלוטין, אך השיתוף הוא ברמה אליה את משתפת, ולא ברמה בה אנשים אחרים חושבים שעליך לשתף (וזה נכון לכל תחום, לאו דווקא לילדים מאומצים).

על נתינת/החלפת שם יש דיונים רבים בעולם האימוץ.
הבנתי שבארץ ההמלצה היא להחליף את השם אם הוא ניתן על ידי המולידים, כדי לצמצם אפשרויות זיהוי ככל האפשר. ככל שהילד בוגר יותר, כך החלפת שם היא בעייתית יותר, וכדאי לעשותה בצורה מושכלת. מצד שני, נתינת שם לילד זו אחת הפעולות הראשוניות של הורים, ואין סיבה למנוע דווקא זאת מהורים מאמצים.
אם השינוי נעשה בצורה הדרגתית וידידותית לילד, אין סיבה שהשינוי לא יעבור בקלות בתקופת הינקות. בתקופות מאוחרות יותר הילד יכול לחזור לנושא השם, אך אז הוא יהיה בוגר יותר, ודרך ההתמודדות תהיה שונה. אם משכילים לשמור את השם המקורי בחיי הילד, כנראה גם החזרה אליו לא תהיה בעייתית (או לפחות בעייתית פחות מאשר השם המקורי נעלם לחלוטין מחיי הילד עד דרישתו להתמודד איתו).
 
האם המולידים הם אוייבים שצריך להסתתר בפניהם?

אני מאד מאמינה באימוץ פתוח וזו גם הגישה המתפתחת בעולם המערבי כיום, בפרט כשמדובר באימוץ פנים ארצי: לעודד כמה שניתן אימוצים פתוחים שבהם מדי פעם הילד פוגש את מולידו במרכז קשר או במקום אחר.
יש משהו מאד לא נכון בעיני ומאד לא בריא עבור הילד, בנתק הטוטאלי הזה, בהתחבאות ובהסתרה, ואז פתאום בגיל 18 - הנה שוב מותר שיהיה קשר, שהוא טבעי ולפעמים מאד נכון.
כמובן בשקילה זהירה של כל הנתונים.
לכן המיתוס הזה לפיו צריך "להתחבא" מהמולידים, שעולה ממנו שהם כביכול אנשים "פחות טובים" מאיתנו ולטובת הילד להמנע ממגע איתם, קשה לי מאד.
 
לא, אבל יש נקודה חשובה אחרת

והיא השליטה שלך כהורה על אופן הקשר של הילד עם הביולוגיים והכנה של הילד למה הולך להיות. אנחנו עתידים להיות אימוץ פתוח (פגישה פעם בשנה) וברור לי שתצטרך להיות עבודת הכנה רצינית לפני והכלה מאד גדולה של הרגשות לאחר מכן.
 
דניאלה יקרה

את יודעת מה? הלוואי שיכולתי לחשוב כך.
אני חושבת שזו מחשבה תמימה.
כי אין נושא טעון כמו ילדים. אני חושבת למשל שאם מה שעובר על האם הביולוגית הוא חרטה עצומה - אם הילד נפגש איתה- זה יכול להיות מוקרן עליו באלף דרכים כן ולא מילוליות.
אני חושבת שגם באומנה ,כשדברים מוסדרים מאד וילד רואה את הוריו הביולוגים במרכז קשר,הוא יכול לפתח קןנפליקט נאמנויות רגשי [גם כאשר בכל מאודו ובכל לבבו הוא מעדיף את הגדילה עם המשפחה האומנת!]
המקרים המזעזעים של טילטול ילדים ואף יותר קשה מזה מראים עד לאיזו קיצוניות עלולים להגיע רגשות שקשורים בילדים שלנו. זה קצה נוראי שכן מעיד על הכלל מבחינת התעצמות רגשות.
אני חושבת שהאימוץ הסגור נהוג על מנת להימנע ממערבולת רגשית,ושבגיל מאוחר יותר המאומץ מסוגל יותר להתמודד עם עוצמה רגשית ,להכיל אותה ולעבד אותה.
אבל מה שאני כן לוקחת מהדברים שלך - שחשוב מאד מאד לא להיקלע למסר של "ביולוגים הן אנשים פחות טובים".-לכאן נכנסת ההסברה של "איננו יודעים מדוע היא לא יכלה לגדל ,לעיתים אנשים נקלעים למצבים כאלה,אנחנו מבטיחים לך שאנחנו תמיד נהיה איתך".
 
האם הורים ביולוגים אוייבים?

במקרים כמו של זיו, שנמסרה מייד בלידתה על ידי אמה הביולוגית, בוודאי שהאם אינה אוייבת. אולי היא אינה מטיבה. אולי היא אינה מעוניינת בילדה. אבל היא עשתה כמיטב יכולתה ללדת את התינוקת בצורה מסודרת ולהעביר אותה לאימוץ. אין זו אשמתה שהרשויות משכו את הזמן וגרמנו לכך שזיו הגיעה לאימוץ רק אחרי גיל שנתיים.
אבל בישראל אין תנוקות שנמסרו ביום לידתם בצורה מסודרת והגיעו לאימוץ רק לאחר שנתיים. בישראל ילד שכזה עלול היה להיות מוצא מן הבית על ידי צו שופט. איננו יודעים, אך פוטנציאל ההורים הביולוגים להיות אוייבים, כן - אוייבים, הוא גבוה.

כל עוד אין מידע על ההורים, אי אפשר לדעת האם הם אוייבים או לא, ועדיף לנהוג בזהירות בקשר לאפשרויות זיהוי, כי אחרי הזיהוי, אין דרך חזרה. אין זה משנה, שללא מידע נוסף, כל הגידול הילד נעשה בהנחה שההורים הביולוגים הם אנשים ככל האנשים האחרים שהוא מכיר, ואין בהם דבר רע מהותית.
 

KallaGLP

New member
הבעיה היא לא בזה שהורים ביולוגיים הם אויבים

באשר הם. הבעיה היא שבחלק מהמקרים לא ניתן לדעת אם הם אויבים או לא, ואיזו השפעה עלולה להיות להם על הילד. אולי הם שיכורים או מסוממים או עבריינים או מתעללים? אולי דבריהם או התנהגותם עלולים להשפיע לרעה על הילד?
 
ילדים רבים חיים עם הידיעה שהוריהם מסוממים

או עבריינים. מי אמר שלגדול עם ההבנה העצובה הזו זה יותר גרוע מאשר לגדול עם החור השחור ואי הידיעה? אולי הם מפנטזים אז דברים עוד יותר גרועים?
הילדים יכולים להבין שלהוריהם הביולוגיים יש בעיות, ואף להכיר אותם, והוריהם המאמצים שם בשבילם בכל מצב כגורם מאזן וקבוע.
 

KallaGLP

New member
היות שאין כאן ודאות מוחלטת

כל אחד מחליט לעצמו מה בעיניו יותר גרוע. אני במקרה הזה לא חושבת כמוך.
 
בארה"ב הגישה מאד השתנתה בשנים האחרונות

אחרי שנים שבהן הרשויות המליצו על נתק טוטאלי מההורים הביולוגיים, הסתבר בעבודה קלינית ובמחקר שהנתק הזה עושה לא טוב לילדים.
(ולא מדובר על מקרים חריגים שבהם נוכחות ההורה הביולוגי מסוכנת לילד).

המחשבה שכיוון שמדובר בסיטואציות בעייתיות עם ההורה הביולוגי (ואכן לעיתים קרובות מסירה לאימוץ אינה מעידה על מצב מיטבי במשפחת המוצא, עבורו), אז עדיף נתק טוטאלי - פשוט נתבדתה.
לצד מחקרים רבים בנושא, אביא דוגמה אחת: במחקר רחב יריעה מארבע מדינות שכלל 3000 מאומצים בוגרים, דיוחו רב המאומצים הבוגרים, שחלקם יצר קשר עם מולידהם אחרי הגיעם לבגרות וחלקם לא, שהיו מעדיפים לו היה קשר כלשהו לאורך שנות ילדותם.
בנוסף נמצא שהשאלה מיהם מולידהם מאד העסיקה אותם לאורך השנים, וכילדים כל הזמן פינטזו על מפגש איתם. עוד נמצא שגם אלו שמאד התאכזבו מהמפגש עם המולידים בבגרות, היו מעדיפים מפגשים כלשהם לאורך השנים על פני נתק טוטאלי.

מחקרים אחרים גילו בעיות קשות בזהות של המאומצים הבוגרים כתוצאה מהנתק הזה ומ"החור השחור" שנוצר לגבי מקורותיהם האתניים והביולוגיים של הילדים כמו גם מול דמויות ההורים המופנמות שלהם. כמו כן נמצא שילדים רבים חשו כי משהו בסיסי "פגום" בהם שכן הם "עשויים מחומרים" לא טובים, שכן המולידים הם טאבו במשפחה המאמצת או שעובר מסר שמשהו מאד לא בסדר עימם.
מאומצים שכן פגשו לאורך שנות הילדות את מולידהם, בעייתיים ככל שיהיו, חוו פחות תחושת פיצול ונעדרות זו.

לכן כיום נעשה בארה"ב, קנדה גרמניה ואנגליה מאמץ מאד גדול לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים. יתכן שגם במדינות אחרות, אינני יודעת.
אם המולידים הם בעלי הפרעות אישיות קשות, מסוכנים, אלימים, רוצים ברעת הילדים - או שמסיבה אחרת נוכחותם מזיקה בעליל לילדים אפילו במפגש קצר בנוכחות אנשים מקצוע, אז מחליטים לעיתים שעדיף שלא.
אך הגישה הרווחת היא שעדיף לנסות לשמר קשר כלשהו מאשר החור השחור והסודי שהוא נחלתם של רבים מהמאומצים ומקשה עליהם מאד הליכים של הבשלת זהות בריאה ואינטגרטיבית.

הרשויות במדינות שהזכרתי כמובן נאלצות להתמודד גם עם התופעה של הורים ביולוגיים שהתחרטו ורוצים חזרה את ילדיהם.
זוהי תופעה בלתי נמנעת, אך במקרה של אימוץ (גם פתוח) ההחלטה לרוב אינה הפיכה. זה לא אסון לדעתי שילד ידע שאימו הביולוגית מתחרטת על מסירתו, אולי אפילו עדיף על מצב שבו הילד יודע ההפך: שאינה מתחרטת.

למרבה הצער, בארץ ובעוד מקומות רבים בעולם גישה זו אינה מקובלת, ובנוסף עובר לעיתים קרובות מסר סמוי , גם מהרשויות, בין השורות שהמולידים הם נחותים, מזיקים וצריך להישמר ולהסתתר מהם.
 
דניאלה תודה על הבאת הדברים. תראי,

מה שבטוח,שהן אם הילד רואה את הוריו הביולוגים באופן מוסכם בתוך תהליך גדילתו ובין אם לאו-תמיד קיומם של המאומצים הוא בשני מישורים. תמיד גם כשאין ברקע אם ביולוגית קונקרטית,יש אם ביולוגית מופנמת,ושיג ושיח איתה . קיומם של מאומצים הוא ללא ספק מורכב עם רגל פה ורגל שם.
אני חושבת שהעדות של מאומצים בוגרים ברטרוספקט על מה שהיו רוצים שיקרה בעברם[כלומר להיפגש עם הביולוגים] הוא מאד בעייתי. מפני שהכוחות והתבונה והניסיון בנקודה בה הם מתראיינים
אינם בדיוק אותו דבר כמו כל אלה כשהיו קטנים יותר.ומה שהם מכילים היום-לא בטוח שהיו יכולים להכיל גם אז למרות העדות העצמית.
אני חושבת שגם הקו הישיר שאת מותחת בין אימוץ סגור לבין ראיית הביולוגים כ"נחותים" [היתה לי קשה מאד המלה הזאת] אינו הכרחי ב כ ל ל. כי כן ניתן לעשות הסברה נכונה יותר,מתאימה יותר ואנושית יותר כפי שכתבתי בסיום תגובתי הקודמת.
נכון שכשילד ידע שאמו מתחרטת זה עדיף על פני שידע בוודאות שאינה מתחרטת. אבל הידיעה שהיא אכן לבטח מתחרטת עלולה לייצר אצלו פנטזיות מפה ועד הודעה חדשה בעיתות משבר [נורמטיביות לגמרי....] עם ההורים המגדלים,המאמצים.כאילו רק יושיט את היד ויגע בפתרון אלטרנטיבי למגורים,לאהבה....כאילו אצל המתחרטת יחכה לו בית הממתקים של עמי ותמי.
כשאני קוראת טוקבקיסטים שמגיבים לענייני אימוץ,למשל בשעתו בפרשת "תינוק המריבה",אני מבינה שעניין "קדושת הדם" מעורר אצל הרבה אנשים כל מיני אמוציות חזקות. לו אני אמא מאמצת של ילד מהארץ,לא הייתי רוצה שייקלע למפגש עם אמוציות כאלה,שהן נחלת רבים.אנחנו ,הורים מאמצים,בשום אופן לא ביבי-סיטר עד שהביולוגים יתעשתו. -רשמית כולם יודעים את זה. אמוציונאלית- עוד לא.
 

Daria34

New member
פרשת תינוק המריבה, רק חיזקה כי דיני האימוץ

הנוכחיים בישראל אינם ממקסמים את מימוש זכותו של הילד לגדול אצל הוריו הביולוגים.
אין מספיק חיזוק מעמד ההורים מצד הרשויות לממש את הזכות הזו. אנו עדים להרבה התערבויות בלתי מוצדקות
מצד גורמים חיצונים שפוגעים בזכות זו.
פרשת תינוק המריבה הוכיחה על תיפקוד לקוי מאוד של המערכת המשפטית ושל השירות למען הילד, שהזניחו את
עבודתם וגרמו למצב הבלתי נסבל הזה.
 

Daria34

New member
דניאלה יקרה, בארה"ב קימים סוגים שונים של

אימוץ. פרטי, דרך הרווחה , ואימוץ בינלאומי כמובן.
כ95% מאימוצים פרטיים בארה"ב הם פתוחים שמתבטאים בכול מיני דרכים שונות,הכול תלוי מה המשפחות סיכמו.
נקודה חשובה לציין, באימוץ שכזה האם המוסרת לאימוץ היא זו שבוחרת מי היו ההורים המאמצים העתיידים.
בארה"ב אימוצים מהרווחה זה אומר שלרוב הילדים נלקחו מהורים שהזניחו, פגעו ,זכויות ההורות שלהם בוטלו והם פנויים לאימוץ. גם באימוץ מהרווחה ישנה פתיחות לקשר עם המשפחה הביולוגית עם זה אפשרי.במיוחד שמדובר בילדים שאומצו כתינוקות או פעוטים, לרוב לאימוץ מהרווחה חייבים להתחיל כהורים אומנים ולאחר מכן מאשרים אימוץ.
באימוץ בינלאומי, תלוי מאיזה מדינה אומצו הילדים לרוב האימוץ סגור, אבל הרבה משפחות בחרו לאחר האימוץ לייצור קשר עם המשפחה הביולוגית.
 
הידיעה על שרצו בי

בקורס במ"ה (בדיקה, מיון, הכנה) שמתקיים טרם ההחלטה של העמותה על המשפחה ככשירה לאומנה, דובר רבות בסוגיה: האם עדיף הורים ביולוגים שתומכים באומנה ו"משחררים" את הילד או הורים ביולוגים שרוצים את ילדם חזרה אליהם לאורך כל הדרך.
כנראה שאין תשובה אחת נכונה! אך ככל שהנושא עולה בשיחות של משפחות אומנות, מתבהר לי כי לילד עדיף לדעת כי הריו רצו בו ולא יכלו לגדלו מאשר הידיעה כי הוריו ויתרו עליו. וכן, אין ספק שמצב בו ההורים הביולוגים רוצים בילד מקשה מאד על ההורים האומנים ועלול לתת תחושת ארעיות לאומנה.
כמובן, הטוב ביותר הנו מצב בו הביולוגים רוצים בילד שיחזר אליהם אך מבינים כי אם זה לא אפשרי, הטוב ביותר עבורו להיות אצל משפחת האומנה. מצב זה נדיר מאד ולצערנו רובנו לא נמצאים בו.
מניחה שאותן תחושות רלוונטיות גם לילדים מאומצים, רק שבמקרה כזה, לרוב, השאלה לא עולה על פני השטח כי רוב האימוצים הנם אימוצים סגורים בהם אין לביולוגים/לילד/למאמצים את אפשרות הבחירה לקשר.
 

Daria34

New member
הצלקת שאמא לא רצתה אותי הבן אדם שהיה אמור

הכי לאהוב אותי ולהגן עלי משמעותית וקשה הרבה יותר.
הרבה פעמיים הילד הוכרז לאימוץ סגור בעצם זה הרוב למרות שהוריו הביולוגים
מסוגלים לשמור על קשר ולגלות עניין בחיוו.
כדי לנסות לצמצמם את במקצת את התחושות הקשות יש לשקול בהחלט
אימוץ עם קשר כולשהוא.
 

נעמי*

New member
ההורים מסוגלים לגלות עניין בחייו

אבל האם באופן שמתחשב בצרכי הילד? אם היו יכולים לעשות זאת, מן הסתם גם היו מגדלים אותו.
ומהניסיון של בתי - למרות שחזרנו והדגשנו בפניה שהוריה לא וויתרו עליה אלא נאלצו להיפרד ממנה בצו בית משפט, הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה היו לגמרי שונים.
בתקופה מסוימת הייתה יתומה שהוריה נהרגו בתאונת דרכים או בפיגוע ובתקופה אחרת מאוד כעסה על כך שהוריה לא רצו לגדל אותה בעוד שאת כל אחיה הביולוגיים הם מגדלים (שוב, סיפור שהיא חיברה וסיפרה לעצמה).
אני מניחה שלהורים הביולוגיים של בתי היה עדיף לשמור על סוג כלשהו של קשר, אני לא בטוחה שהמפגש אתם היה משנה את הסיפורים שהיא מספרת לעצמה.
בקרוב תהיה לה אפשרות לפגוש אותם, ולפחות לפי הכרזותיה כיום, היא מעוניינת לחפש ולמצוא אחים ביולוגיים, כי מעוניינת להכיר ילדים כמוה, ופחות מעוניינת לפגוש את ההורים
 

Daria34

New member
נעמי, לא מסכימה עם הנחרצות של המשפט שאת קובעת

שאם ההורים מסוגלים לגלות עניין בחיי הילד אז מן הסתם יכלו גם לגדל..
תיכנסי לבלוגים של משפחות באימוץ פתוח או עם קשר ...
 
למעלה