שאלתי להיום.....

[אמאל]

אני ב-31/3/65 זקנה !!!!

 

[tsipi35]

תודה רבה וחן חן ../images/Emo39.gif

שמחתי למצוא פה פורום שקרוב לליבי. לפני כארבעה חודשים ילדה אחיינית שלי זוג תאומים בן ובת אחרי הפריה. וחוץ מזה במשפחתי יש 5 זוגות תאומים ותאומות בד"כ זהים חוץ מהשניים של האחיינית שלי. הגדולות מבין כל זוגות התאומים היום בנות 62 (אימי ואחותה)

 

[יושב על הגדר]

ברוכה הבאה ../images/Emo141.gif../images/Emo39.gif../images/Emo141.gif../images/Emo39.gif

שלום לך וברוכה הבאה אני כולי תקווה שתמצאי עניין בפורום שלנו ותחלקי איתנו מנסיונך בבת אחת גזלת ממני את התואר של בעל התאומות הגדולול ביותר לידעתך ישנן כאן גם תאומות בוגרות שמשתתפות באופן פעיל מה שמוסיף המון ונותן לנו לראות את כל הנושא גם מצד התאום מקווה שתישארי איתנו

 

[tsipi35]

מצטערת על גזילת התואר../images/Emo52.gif

אבל מצאתי עניין רב בפורום הזה ומקווה להיות איתכם עוד הרבה זמן. אני אבקש מהבנות שלי להצטרף לפורום אבל מהצד השני - של התאומים ולא מצד ההורים

 

[קרנושה]

ציפי, ברוכה הבאה גם ממני ../images/Emo39.gif

אני כולי

מקינאה........שיווווו כמה גדולים איזה כיף!!

 

[*שיר]

הי בנות! קצת התחשבות! ../images/Emo9.gif יש פה

בחורות צעירות בהריון! לא יפה לדבר ככה! אני עוד צריכה לעבור את כל זה!!

 

[טל של 4]

ח מ ו ד ה......הקושי האמיתי עוד לא

הוזכר כאן..........

אל תשכחי שצריך לגדל, לחנך, לטפל, לאהוב, לתמוך, לסבול את החברות של, לסבול את הכלות של, לעזור עם הנכדים של ........ וכולי וכולי.... חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. וברצינות, כולנו עברנו קשיים כאלה ואחרים ואת הכל שורדים, שאלה יהיו הצרות שלנו!!!!! הכל מתגמד כשמחזיקים שתי חבילות של אושר בידיים!

 

[*שיר]

../images/Emo6.gif אני יודעת, אני יודעת ../images/Emo6.gif

האמת שעד עכשיו (טפו טפו טפו

חמסה| ) הכל עובר נפלא ובקלילות. הבטן אמנם גדולה יחסית, אבל אני חיה איתה בהרמוניה

הלוואי שזה ימשיך ככה עוד 6 חודשים שלמים!

 

[רז2]

ואצלי

הכי מצחיק, ההיזכרות ברגע הגילו שיש תאומים. עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת בהלם הראשונים. הקושי, שמירת ההריון, הלחץ העצום במהלך השמירה, ספירת הדקות של תדירות הצירים בשמירה, וההתלבטות "האם עכשיו צריך ללכת לבית חולים, או לחכות בבית שהצירים יעברו לבד..." החשש מלידת פגים.... העיקר שהכל הסתיים בטוב ונולדו לי ילדים בריאים, לא פגים, והרגשתי שעשיתי זאת!!!!!!!!!

 

[נירית1]

הכי קשה

להמשיך ולהיות אמא רגילה גם עם בטן ענקית ולנסות להסביר לבן השנתיים למה אמא לא יכולה לרוץ ולהשתולל אתו. הכי מצחיק - לאחר שיצא לנו במשך כמה מוצא"ש לבלות במיון בעלי כל שבת היה שואל עם לא כדאי לשריין סבתא להיות ביביסיטר אולי נקפוץ למיון - וזו הפכה לבדיחה משפחתית

 

[שרית של עומר ודנה]

אני כל הזמן בפיגור - הנה תשובתי

מהקשה לקל הכי קשה היה ההקאות שנמשכו עד חדר לידה כל ההריון אכלתי צנימים ותפוחי עץ וגם הבצקות הכי מצחיק היה איך שנראיתי בחודשיים האחרונים כמו סירה עם מפרש שמלות שפרושות על בטן ענקית כמו מפרש

 

[anat30g]

הכי....

הכי מצחיק היה הצחוק שצחקתי כשגיליתי באולטרסאונד ראשון שיש לי תאומים.... צחוק היסטרי. הכי קשה - זה היה הריון קשה, הריון של קיץ.... בהתחלה עייפות, אח"כ המשקל והחום

 

[קרנושה]

זכרונות קשים ונס בסופם....

אתחיל בזכרון הקשה ואשמור את הטוב לסוף כדי לסיים בנימה אופטימית....זה לא היה סתם קושי-הקושי היה פיזי, נפשי והשאיר בי צלקות וזיכרונות שלא אשכח כל חיי....אישה כמוני שחיכתה וייחלה להריון במשך זמן רב, הולכת לישון בלילה וקמה בבוקר עם ירידת מים ודימום כשאני רק בשבוע 18....הייתם נותנות להריון הנ"ל איזשהו סיכוי בשלב הזה? אני בטוחה שלא! וככה התייחסו אלי הרופאים גם....היה ברור שתוך יום יומיים לכל המאוחר כל סיפור ההריון מאחוריי, אף אחד לא נתן לנו צ´אנס....ונפשית-הבכי, הדמעות שלא יבשו מעיניי....הסטרס היה אדיר, לעולם לא אשכח אך כל כך רציתי להירגע (למען הילדים, ניסיתי!!!) ולא יכולתי, לא שלטתי בזה.... עבר יום עברו יומיים ועדיין הם שחו בתוכי (בשלב הזה עוד לא הרגשתי תנועותיהם) עבר שבוע , עברו שבועיים ועדיין אף אחד לא היה מוכן להמר על ההריון שלי, נתנו לי לסחוב רק בגלל שהייתי פרסונל של ביה"ח...עבר חודש ואז אמרו לי שלא רואים דופק של הילד (מהשק של הבן שלי היתה ירידת המים והחליטו בשבוע22 כי הוא שבק חיים)....התאבלתי בטירוף במשך שבוע...."אז מה אם יש לי עוד 2??" תמיד אמרתי לרופאים שלא יכלו להבין למה אני עושה מזה ביג דיל!! האם קשה להבין שכל אחד היה בשבילי עולם שלם? אחר!! כל אחד תפס אצלי מקום כבר בשלב ההתחלתי, בליבי...לציין שכל אותו החודש מהאישפוז כמובן הייתי מרותקת למיטה טוטאלית! באותו השבוע, כשנאמר לי על הבן כל הנ"ל -הפסקתי להיות ממושמעת וירדתי למקלחת ולא היה אכפת לי , הייתי אפטית...לא להאמין אך שהתנהגותי השתנתה למרות שהיו בתוכי עוד הבנות...לאחר שבוע ראו שוב 3 דפקים....זה, זה היה היום הכיייייייייייייייייייייייייי מאושר בהריון שלי....(אין לי זכרון מצחיק לצערי, אך יש לי רגעים של אושר מעטים ואותו היום היה אחד השיאים)...מאותו היום עשו לי US פעמיים ביום...סחבתי עוד חודש ועוד חודש...3 חודשים הייתי מרותקת למיטה...כל תקופת החגים של תחילת השנה, לא אשכח שמשפחתי חגגו איתי בביה"ח את ראש השנה...ההריון שלי הוגדר כנס בביה"ח....לעולם לא אראה את ילדיי כמובן מאליו....סביבם סובבים כל חיי....יום הלידה גם הוא היה יום קשה בשביל(ילדתי בשבוע28)....אחסוך מכם את היום ההוא כעת....התוצרת שיש לי היום היא עובדה שהכל עניין של דבקות במטרה והמון אמונה המון!!

 

[בר2]

זכרונות........

זכרונות מצחיקים מההריון.........אין! זוכרת בעיקר המון לחץ וחרדה אין סופית, שמירת הריון מהיום הראשון שידעתי שאני בהריון : אסור לזוז , אסור ללכת רק לשכב ולשכב, אישפוזים חוזרים ונישנים, כל יום היה כמו שבוע ....... אך התוצאה שווה כל רגע של שמירה! (ילדתי בתחילת שבוע 37)

 

[טשטושה]

המצחיק והקשה....

אז קשה... קשה היה בסוף ההריון... שלישייה בבטן - ילדתי בסוף השבוע ה-38....! כן יש חיה כזו - ואני מכירה אישית כאלו שעברו אותי...!!!! אבל זה היה באמת קשה כבר פיתחתי סטיה במפשעה, הצלעות נפתחו וכל תזוזת רגל בטעות תתוך שינה (אם בכלל היה משהו כזה בסוף) היה כרוך בכאבים איומים...בגלל השינוי במבנה. מצחיק... מצחיק היה הרבה וזה משהו שליווה אותנו מההתחלה: קודם כל - בשבוע 7 אחרי שראינו רק עובר אחד ואני כעסתי נורא שזה רק אחד והרופא כמעט זרק אותי מהמרפאה...נסענו לעשות בדיקת דופק עוברי. היות ושם משפחתי המקורי הוא "תאומים", לא בדיוק התייחסתי לרופא ששאל אותי -- גבירתי...את יודעת שיש לך תאומים?.... חייכתי כי חשבתי שהוא מסב את תשומת ליבי וביקש לעבור לבדיקה ואגינאלית. אבל כשראיתי את הפרצוף של בעלי...הפסקתי לחייך - משהו לא ברור היה בעיניים שלו... וזה עוד כלום.... כי כעבור דקה או שתיים - זה שקרא לי גברתי, אמר שוב - גבירתי אבל המשפט הסתיים ביש לך שלישייה וזה לא סגור - כי נדמה לי שאני רואה את הרביעי..... חבטה איומה על הרצפה הרגיעה את כל החדר והיה הרבה שקט ואני נותרתי לבד על ה"עפיפון" וכבר לא הייתי מרכז העניינים כי כולם רצו לטפל באיש שלי - שלא עמד בבשורה.....חחחחחחחחח תודו שהיום זה מצחיק... אז לא בדיוק ידענו מה קודם....לצחוק או לבכות !!!!! טש

 

[קרנושה]

שיר-ההודעה הבאה בשבילך...

הדברים שאנו עברנו אלה דברים שלנו(לך יהיה הרבה יותר קל בעזרת השם) ....לא אשכח אותם לעולם והזכרונות היום כבר לא מכאיבים לי...חייבת לספר משהו שנוגע כעת גם לך...אבל הודעה חשובה לכולכם....כששכבתי בשמירת הריון ביום אחד, אחד מהימים הקשים שלי, שכל כך חששתי, פחדתי, בכיתי...דאגתי בטירוף וצעקתי עד מתי??....באותו היום שאלתי את אחת האחיות (חברה טובה שלי מהמחלקה) מתי...מתי כבר הם יצאו ואדע שהם בטוחים? מתי, מתי אפסיק לדאוג כל כך? ציפיתי לשמוע ש-קרנושה, הכל יהיה בסדר בסוף, אוטוטו זה יגמר , סבלנות ועוד כל מיני דברים כאלה ואז קיבלתי את הבום (הבום=את ההבנה הכי גדולה של חיי)...היא אמרה לי כך: קרן מתוקה, לעולם החששות לא יגמרו, לעולם לא תפסיקי לדאוג...והכל עוד לפנייך....ימים, שבועות, חודשים, שנים על גבי שנים של דאגות לילדים שלך...מסקנה: הבנתי ש....ביום שנכנסתי להריון זה אומר שלקחתי על עצמי אחריות עצומה לכל החיים , לא משכנתא ולא שום דבר שנגמר... רציתי ילד, זה כל מה שכל כך רציתי ועד שהייתי ממש בהריון לא הפנמתי את גודל האחריות שאישה/אמא לוקחת על עצמה בכל רגע, בכל מעשה מול הילדים...הבנתי שהכל לפניי מחכה לי - אחריות לכל החיים לדעתי זה מופלא אך ישנם חששות ופחדים...ואנחנו פה כי תוהים אך זה אצל אחרים...האם אני פועלת בסדר? זה לגיטימי...אנו לא רובוטים... אוהבת את כולכם!!

 

[*שיר]

קרנושה, את מאוד מאוד צודקת

מהרגע שעיכלנו את עניין התאומים, מיד התחלנו לחשוב על כל ההשלכות: על החינוך של שניים, על גידול שניים צמודים, על הבית שנצטרך לעבור אליו ועוד ועוד, ובעצם על השינוי הגדול של החיים שלנו. אני יודעת שכמה שלא מתכוננים, זה עדיין מפתיע, אבל אנחנו מנסים להיות מוכנים כמה שאפשר, כי ברור לנו שילד זו אחריות אדירה, ושניים זו אחריות כפולה ומכופלת. ובגלל זה אני כלכך נהנית להיות אתכם, ולקרוא על החוויות שלכם. אני מרגישה שאני לומדת המון כל יום.

 

[*שיר]

וואו, קרנושה, ריגשת אותי עד דמעות

איזה אומץ! איזו נחישות. כל הכבוד לך! אני מעריצה שלך!