שאלת אתיקה מחקרית: מהו מעמדו של סילבוס?

[אוליב י]

אני לא חוששת לקריירה שלי

לאוניברסיטה ההיא אין השפעה צפויה, נוכחית או עתידית, על הקריירה שלי.
&nbsp
אני באמת תוהה מה נכון.
&nbsp

 

[קיפי סגול]

האנלוגיה של מסמך פנימי באמת יותר מתאימה

ההשוואה שלי להשתתפות במחקר נגעה לעניין הסירוב: סירוב הוא סירוב הוא סירוב- לא משנה אם זה לשתף במסמכים המופצים לקבוצה סגורה, למלא שאלון, או להתראיין.

 

[c0g]

חוק חופש המידע וסירוב

נניח שתוכל להשיג את המידע "בכוח" על-ידי פניה דרך חוק חופש המידע, למרות שהארגון הרלוונטי מתנגד להעביר לך את המידע מרצונו. האם תוכל להשתמש במידע למחקרך, או שבגלל הסירוב (או חוסר היכולת לסרב) המידע הזה פסול למחקר?

 

[קיפי סגול]

לא יודע. אני מניח שלא הייתי נוקט בגישה הזו מלכתחילה

אלא אם הייתי משוכנע לחלוטין שהתועלת שתצמח מביצוע המחקר מצדיקה לא לכבד את הסירוב. אולי אני טועה, אבל נראה לי שזה לא המצב במקרה המדובר.

אני חייב לציין שלאורך כל הדיון הזה יש לי תחושה של טשטוש גבולות, או אולי אי-אבחנה, בין מחקר אקדמי לעבודה עיתונאית.

 

[c0g]

אבל במקרה שאני מציג (שהוא לא המקרה המקורי)...

...למי שאתה פונה אליו אסור לסרב מבחינת החוק. האם עצם חוסר היכולת לסרב (שכמובן פוסלת אדם פרטי מלהשתתף במחקר) פוסלת גם גוף ממשלתי?

 

[קיפי סגול]

כאמור, אני חושב שבמקרה הזה הייתי מפעיל את אחת הגישות האתיות

שבוחנות דברים לאור התוצאה (למרות שבאופן כללי אני לא חסיד גדול של הגישות האלו). הייתי נכנס לתהליך של השגת המסמכים על פי חוק חופש המידע רק אם הייתי משוכנע שהתוצאה של המחקר תתרום בצורה משמעותית שמצדיקה פגיעה במה שזה לא יהיה שהארגון מנסה (בצדק או שלא בצדק) להגן עליו.

ושוב, אני מרגיש כאן איזשהו טשטוש גבולות בין עיתונאות למחקר אקדמי. מה שמנחה עיתונאי הוא חשיפה של המידע שהציבור או העיתונאי (או שניהם), ולפעמים גם המערכת המשפטית או הפוליטית, נותנים לו פרשנות. למחקר אקדמי יש בד"כ מטרות קצת אחרות.

 

[c0g]

אין שום טשטוש

השאלה היתה מאוד ממוקדת, לגבי הלגיטימיות של מידע שאי אפשר לסרב לתת.
אם אדם לא יכול לסרב להעביר מידע לחוקר - המידע שהוא יתן פסול.
השאלה היתה לגבי מידע שגוף ציבורי לא יכול לסרב לתת.
&nbsp
מטרת הבדיקה אינה עיתונאית, ואינה חושפת את המידע (לצורך הענין, כמו שציינה אוליב בהתחלה, המידע לא מזוהה בכל מקרה, ולא בא "לחשוף"). מהבחינה הזאת, הארגון לא יפגע, כי הוא לא יסומן בין מתחריו, כראוי.
&nbsp
בכלל, ארגונים נוטים להיות מאוד דפנסיביים לגבי הנתונים שלהם בגלל שהם חוששים שיעשה בהם שימוש אחר מהשימוש המבוקש או שהם ידלפו לגורם שלישי. לצורך הענין, כאשר חוקר פועל באופן תקין ואתי (ולעיתים קרובות על-פי התחייבות בכתב מול הארגון), החשש הזה לא מוצדק.

 

[C H 4]

אתה מניח פה 2 הנחות שאני לא מסכימה איתן

קודם כל, אתה מניח שחוקרים פועלים באופן תקין ואתי. אם יש למוסד איזושהי סיבה פוליטית לחשוש בנוגע להעברת הסילבוסים, אין שום סיבה שהם יסמכו על אוליב. אין בדברים האלו כדי לפקפק בטוהר מניעיה, אלא ריאליזם. אני לא אחלוק מידע עם מישהו שמשוייך לגוף שאני רואה בו בעיה.
בנוסף, ואולי לא נכון להתיחס לעניין הזה כהנחה אלא יותר כהתעלמות: האקדמיה הישראלית היא מקום קטן. למעשה, האקדמיה באופן כללי היא מקום קטן. אולי הצדק עם אוליב ואולי היא יכולה להלחם ולקבל את המסמכים שהיא רוצה. אבל אני לא חושבת שמשתלם להרגיז את אחת האוניברסיטאות הישראליות, כי ביום שאחרי התואר הנוכחי היא עלולה למצוא שם עניין ולא רוצה שיזכרו לה דברים רעים.

 

[c0g]

לא הנחתי כלום

פשוט כי לא התייחסתי בכלל לסיבות של המוסד. שאלתי שאלה ממוקדת לגבי איך לדעתכם (ודעתו של קיפי) לגבי איך להתייחס למידע שחובה למסור.
&nbsp
כמו שבעצמי אמרתי, "אני לא חושב שחכם לריב עם ארגון שאת החומר חשפת רק בגלל שאתה יכול, וגם אין לארגון הזה כל חובה לספק לך את החומר מלכתחילה, רק בגלל הצהרת הכוונות שלך."
&nbsp

 

[C H 4]

אוקיי, מתנצלת על עודפי הפרשנות.

 

[קיפי סגול]

אני מסכים לחלוטין שארגונים נוטים להיות דפנסיביים

ושבהרבה מקרים אין לזה הצדקה. השאלה המקורית היא דוגמא טובה לכך. אני חושב שכבר הבנת את עמדתי מהתשובות הקודמות: לא הייתי הולך עד כדי פסילה מוחלטת של שימוש במידע שארגון לא יכול לסרב לתת, אבל אני חושב שעל החוקר מוטלת האחריות לשקול היטב האם התועלת הצפויה מהמחקר מצדיקה לכפות על הארגון למסור מידע אף על-פי שהוא אינו מעוניין בכך.

שנית, ישנם מצבים בהם אדם לא יכול לסרב להעביר מידע לחוקר ועדיין זה לא פוסל שימוש במידע. שתי דוגמאות:
- מידע (כולל לעתים יומנים, מכתבים אישיים ועוד) של אנשים שכבר אינם בחיים ושנשמר בארכיונים. אם לא היה ניתן להשתמש במידע כאשר אדם לא יכול לסרב, לא היינו יכולים לעשות שום מחקר ארכיוני. כמובן, עולה פה השאלה המורכבת בדבר הזכות לפרטיות של המתים, זכויותיהם של בני המשפחה וכו'. אני לא מתיימר אפילו לנסות לענות.
- מידע מתיקים רפואיים. כאשר אוספים מידע, לאחר הסרת פרטים מזהים, מתיקים רפואיים אין צורך לשאול כל מטופל ומטופל אם הוא מסכים להשתתף במחקר, אחרת לא היינו יכולים לעשות שום מחקר שמבוסס על נתונים כאלו לגבי קבוצות אוכלוסיה מסויימות (חולים בטיפול נמרץ שלא תמיד בהכרה, אנשים עם cognitive impairment, כאלו שנפטרו, ועוד). במקרה כזה מי שממנו מבקשים את הנתונים ואת האישור לערוך את המחקר הוא ה custodian (לא מכיר מילה מתאימה בעברית) של המידע- כלומר, ארגון הבריאות המחזיק בתיקים- ועל ה custodian מוטלת החובה להבטיח ככל האפשר את פרטיות המטופלים (ואגב, גם אם מסירים פרטים מזהים, לא מובטח שלא ניתן יהיה לזהות את האדם על-פי צירוף ייחודי של פרטים אחרים).

 

[קיפי סגול]

בפעם האחרונה: השימוש שאתה עושה במידע לא משנה

מה שמשנה הוא שבניגוד לספר שלך שפורסם ופתוח לכל אחד, כאן מדובר במסמך שאינו פתוח לציבור אלא מופץ לקבוצה סגורה של אנשים שמורשים להשתמש בו למטרה מסויימת. אתה לא אחד מהם, וגם המטרה שלך שונה, ולכן אם אתה רוצה להשתמש במסמכים כאלו למחקר מן הראוי לבקש רשות לכך. הדוגמא של מסמך פנימי בארגון היא אנלוגיה טובה (יש דרכים נוספות לקבל מסמכים מארגונים ציבוריים גם אם הם לא מעוניינים בכך- בקשה לפי חוק חופש המידע שהוזכר כאן היא דוגמא כזו- אבל צריך לעשות את ה due process- מה שיכול להיות כאב ראש לא קטן).

אני מודה שאני מתקשה להבין את הסירוב של האוניברסיטה לשתף פעולה עם המחקר, אבל מה שהמנחה הציעה הוא הדבר הנכון לעשות במקרה הזה.

 

[טוליאן סורן]

בפעם האחרונה:הוא כן משנה. כחבר במועדון הסופרמרקט

תופץ לך חוברת של מחירים מיוחדים ללקוחות הסופרמרקט. זה מיועד לקבוצה סגורה של אנשים שמורשים להשתמש בו למטרה מסוימת. תדע מעתה והלאה, שאסור לך לפרסם את המידע הזה בשום מקום ללא רשות רמי לוי. כל טיעון אחר, הוא דמגוגיה

 

[טוליאן סורן]

גם לא ברורה לי האבחנה שלך לגבי פרסום באינטרנט, אם שמיםסילבוס

באינטרנט זה פתאום לא סודי? כלומר אם אגודת הסטודנטים מפרסמת באינטרנט סילבוסים אז מותר להשתמש? הלקוח מפר את "חובת הסודיות" ואז זה מותר? ואם סטודנט מבקש זאת ברשימת דיוור פנימית ושולחים לו, יש בכך עוולה נזיקית? האוניבריסטה צריכה להיות, בניגוד לסופרמרקט המקומי, גוף להפצת ידע. סילבוס הוא כולה איסוף של ידע למטרות לימוד להפוך אותו לסוד מקצועי אני באמת מתקשה להבין. יש זכויות יוצרים. ודאי. אבל סודיות? אסור לסטודנט לשלוח סילבוס שקיבל מהמרצה שלו לחבר שלו תלמיד תיכון? על מה אנחנו מדברים פה? סילבוס זה רשימת קריאה בקורס. רשימת קריאה ללימוד, הרחבת הידע. סודי.

 

[קיפי סגול]

האינטרנט הוא מרחב ציבורי

אם אגודת הסטודנטים מפרסמת סיליבוסים באינטרנט ברשות, אין בעיה להשתמש בהם. אם היא מפרסמת ללא רשות הם עושים מעשה לא הגון. כיון שלאדם הסביר שרואה מאגר של סיליבוסים אין דרך לדעת האם הם הועלו לשם ברשות או לא אני חושב שאפשר להתייחס לזה בצורה מקילה. אבל, אני מקבל את ההערה. הכוונה היתה "זמינים באתר האינטרנט של האוניברסיטה".

כפי שעניתי לך בהודעה למעלה- אני לא מתייחס לעניין המשפטי. יש הבדל בין חוק לאתיקה והגינות, ואת הראשון אני לא מכיר (במיוחד כשאני לא חי בישראל כבר יותר משמונה שנים). ואת המילה 'סודיות' לא אני הזכרתי.

ועוד כפי שעניתי לך למעלה: רואים שכנראה מעולם לא הכנת סיליבוס לקורס (וכנראה, לצערי, שגם הסיליבוסים בקורסים שלמדת לא היו משהו אם אתה מתייחס לסיליבוס כרשימת קריאה בלבד)

 

[טוליאן סורן]

דוקא הכנתי כמה וכמה סילבוסים

ובאשר למילה סודיות, אם אין כאן סודיות אין כל קטגוריה למנוע את השימוש. למונח אתיקה אפשר להכניס הכל. והאמת שזה חטא למילה אתיקה שהיא תורת המוסר באנגלית. אנחנו עוסקים פה באתיקט. אבל כאן זה אפילו לא אתיקה. היא לא משתמשת בסילבוס לתוכנו אלא כמאגר של דאטה למחקר. זה היפוך מעניין שחוקרים באוניברסיטה מבקשים למנוע מחקר עליהם כמושא המחקר בעילה של אתיקה. אני מניח שאם שרת החינוך והתרבות היתה טוענת שזה לא אתי לערוך מחקר על המנשרים הפנימיים שהיא שולחת למורי ישראל, כולם האקדמיה היתה מנפנפת ידיים וגורסת שהמדובר בפגיעה בחופש האקדמי אבל שזה סילבוסים שאנחנו כתבנו זה משהו אחר לגמרי. קטגוריה נבדלת. לא סודיות אבל זה לא אתי. בסדר נניח לדבר ונישן

 

[קיפי סגול]

המילה אתיקה לא באה מאנגלית אלא מהמלה אתוס ביוונית

אחת הגישות הבסיסיות באתיקה היא ה Virtue Ethics (שמבוססת על אריסטו). השאלה הבסיסית ששואלים בגישה הזו היא "מה היה עושה האדם ההגון (או בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים). התשובה שלי לשאלה הזו היא: "היה מבקש רשות מכותב הסיליבוס/ האוניברסיטה" או "היה מבקש אישור משרת החינוך להשתמש במנשרים שהיא מפיצה". זה מה שעשיתי למשל כשערכתי מחקר שהשווה מדריכים לתוכנה מסויימת שהוכנו על-ידי משתמשים למדריך הרשמי של יצרן התוכנה. מיצרן התוכנה, שדווקא לו אולי יש אינטרס לא לשתף כיון שהמדריך עשוי לחשוף פרטים על איך עובדת התוכנה, קיבלתי את המדריך ללא בעיות ודווקא אחת מקבוצות המשתמשים לא שיתפה את המדריך שהם כתבו (הם לא סירבו במפורש אלא פשוט לא שלחו אותו גם אחרי בקשות חוזרות- לדעתי לא במכוון אלא סתם כי זה לא היה בראש מעייניהם אבל החלטתי לא להציק וגם לא לנסות להשיג אותו בדרכים אחרות אף שהיה אפשר לעשות זאת)

יש גם גישות אתיות אחרות שיטענו למשל שמה שחשוב יותר הוא התוצאה- אם המחקר יתרום בסופו של דבר ל X,Y,Z הרי שראוי לעשותו גם אם... או שהתועלת שבחשיפת המנשרים של שרת החינוך מצדיקה את חשיפתם למרות התנגדותה.

 

[קיפי סגול]

ועוד משהו קטן

אני מניח שלא תתנגד אם אפנה לרופא המשפחה שלך ואבקש ממנו את התיקים הרפואיים של כל המטופלים שלו לצורך מחקר שאני עושה? הוא חבר טוב שלי וסומך עלי שאני אשתמש בתיקים רק כדאטה למחקר... ואם זה הדבר היחיד שמשנה, למה אני צריך את כל הכאב ראש וחודשים של סחבת מול ועדת האתיקה? הרי בסופו של דבר כמעט בטוח שאקבל אישור למחקר כזה?

כמובן שיש הבדל מהותי בין סיליבוסים של קורסים למידע רפואי אישי- זה רק כדי להראות לך שגם את גישת 'הדבר היחיד שקובע הוא אופן השימוש במידע' אפשר לקחת לקיצוניות. בפועל, ברור שאם אני עושה דבר כזה אני עובר על לא מעט כללי אתיקה מקובלים, אף כתב עת רציני לא יסכים לפרסם את המחקר, והרופא עובר עבירה חמורה על החסיון הרפואי ועל חוקי הגנת פרטיות למיניהם.

 

[טוליאן סורן]

כתבתי כתנאי ראשון בתשובתיי "שאין סודיות". לא ברור לי למה אתה

מנסה לעוות את דבריי. בכל התשובות שכתבתי הדגשתי כנקודת התחלה: אם אין סודיות. בתיק רפואי ודאי שיש סודיות

 

[קיפי סגול]

אני מציע שנפסיק, כי אנחנו מסתובבים במעגלים

אתה מדבר על סודיות ועל היבטים חוקיים. אני לא מדבר על חוקיות אלא על התנהגות ראויה (אתית, הוגנת- קרא לזה איך שתרצה...) שמכבדת את מי שהכין את המסמך ואת רצונותיו ואולי המילה המתאימה יותר היא לא סודיות אלא חיסיון- לא מדובר במידע סודי אבל גם לא במידע שגלוי ופתוח לכל אחד.