ראיה קצת אחרת
לדעתי, אין ממש להקות שעושות מה שהפלויד עשו, בעיקר משום שהפלוידים פעלו בתקופה ובזמן שאיפשרה להם ניסיוניות וחדשניות, דברים שכיום לא מתאפשרים ללהקות חדשות. בזמנם, חברות התקליטים היו מוכנות לתת אורך-נשימה ללהקות, לתת להן להתפתח ולנסות לעשות דברים חדשים. היום זה לא קורה; להקה שאלבום שלה לא נמכר במיליונים, לא מקבלת הזדמנות שניה, ונבעטת החוצה. כתוצאה מכך המוסיקה שאנו מקבלים היא שמרנית מאוד, ללא נסיונות לפרוץ דרך חדשה. למזלם, הפלויד יכלו לעשות זאת - וניצלו את ההזדמנות עד הסוף. אפשר לשמוע השפעות של הפלויד אצל להקות רבות, אבל אלו השפעות אינצידנטליות (אצל רדיוהד, למשל, או קולדפליי). מי שבאמת הולכים בדרכם של הפלויד הם אמני האלקטרוניקה, ובעיקר בתחום האמביינט והצ'ילאאוט. לאלו מכם המעוניינים לשמוע דברים כאלו, אני ממליצה על התכנית The Blue Room ב-Radio 1 של ה-BBC. כמו כן, לא הוזכרו כאן האמנים הרבים שהושפעו מסיד בארט. לבארט - הן בשל כשרונו אבל גם בגלל סיפור חייו - היתה השפעה גדולה על אמנים בריטיים החל משנות השמונים: רובין היצ'קוק מהסופט בויז, TV Personalities, ג'וליאן קופ... בעצם, עוד לפני כן, הפאנקיסטים הבריטים העריכו מאוד את בארט. כך למשל ה-Damned רצו שהוא יפיק את אלבומם (אבל הסתפקו במייסון בסוף), והבומטאון ראטס - כן, להקתו של בוב גלדוף - נהגה לבצע את Arnold Layne בהופעות. עד היום, יש יותר גרסאות כיסוי לשירים של בארט (עם הפלויד ובלעדיהם), מאשר לשירים של הפלויד בלעדיו.