שאלת "מה *אתן* הייתן עושות?"

[mykal]

יש כאן כמה ענינים

שהם בכלל בשיח הבינאישי.
ראשית ברור הקרבה, אולי מה שהייתי יכולה לומר
מול חברה טובה שאנחנו ממש פתוחות ומשתפות,
לא בהכרח נכון לומר לגיסה,כאשרנכנס קשר משפחתי לשיח,
אני חושבת שיש חשיבה נוספת.
שנית--הפגיעה היא לא בהכרח עלבון לפעמים זה כאב שמושלך
על ה"שליח" ולא על העובדה עצמה.
דבר נוסף--למה דם שאיננו בעל תפקיד בנושא--אמור לתת אבחון--
ראוי/רצוי/נכון יותר--להפנות לבדיקה/אבחון ע"י מומחים,
ובתוך שיחה כזו--בלי לחשוש אם תיפגע אויהיה לה נוח,
הכי פשוט זה לומר לה--אתרואה בעיה, בקשי אבחונים יותר מדויקים
כדי לעזור לילדה. בעיני, הכי הכי פשוט.וגם הכי נכון ויעיל.
כי גם אם איבחנה נכון ואפילו דייקה--היא תטפל?!

 

[כרמיון1 1]

אם המערכת הייתה עובדת אחרת - הייתי מסכימה איתך

כלומר, אם "ללכת לאבחון" פירושו היה שאדם פונה למערכת שיושבת על איזה מאגר ידע כללי, מקיף ועמוק, ויודעת להפנות אותו לכיוון שצריך, לסוג האבחון שמתאים, וכן הלאה. בקיצור, אם "לפנות לאבחון" בכללי היה מביא אותך בפשטות לכיוון ולתוצאה המיטביים/מדויקים.
לצערי, מה שאני רואה בפועל זה שיש מומחים שונים לסוגי אבחון שונים, יד אחת לא תמיד יודעת מה שהשניה עושה והרבה פעמים גם לא מכוונת לדעת, והורה נאלץ הרבה פעמים לגשש בעצמו בשיטת ניסוי ותהייה, ללמוד בעצמו, להחליט למי ולאן לפנות - והכל תחת לחץ. אותה אמא יכולה לבקש אבחונים יותר מדויקים, אין בזה רע, רק כדאי להביא בחשבון שאולי היא תקבל אבחונים יותר מדויקים - שנוגעים לתחום של קשב וריכוז וזהו. אלא אם כן יהיה לה מזל. הלוואי שזה היה אחרת.

בהחלט ייתכן שבעתיד זה ישתנה, ושהמגמה בנושא היא חיובית. כרגע לפי מה שאני רואה, אנשים הם הרבה פעמים הרופאים של עצמם וגם רופאי הנפש של עצמם. (ושל ילדיהם).

החברה כמובן לא צריכה לשלוף לחברתה אבחנה נחרצת, אבל היא כן יכולה לתת את הגילוי הנאות ולומר שעל סמך מה שהיא שמעה / קראה / ראתה /, נראה לה שייתכן ש-XYZ, ושאולי כדאי לפנות למומחה שיוודא אם זה אכן כך, ואם כן ייתן כלים מה לעשות עם זה, כי היא כאדם שאינו מומחה יכולה לטעות.

 

[כרמיון1 1]

= ניסוי וטעייה כמובן (לא ניסוי ותהייה...)

 

[mykal]

יש כאן שני ענינים שונים

הבחנה של מי שאיננה מומחית--
למי שמרגישה שמהו לא בסדר.
ואמשיל זאת למציאות אחרת--כשאני מרגישה לא טוב,
אני לא מצפה מהרופא שיגיד לי זה יכול להיות זה או זה או זה--
אני מצפה שילח אותי לבדיקות שיעזרו ויקדמו את אבחנות שלו עד למשהו ספציפי
ויטופל כמו שצריך.ואם אין לו כיוון שישלח למיון.
כך גם כאן, זה שפעם היא הרגישה ובאמת צדקה מבלי לטפל,
וזה שזה נדמה בעיניה כדומה או כמו...היא לא רופאה ולא מאבחנת,
זה שהאמא הביאה את חששותיה--זהל מאפשר אבחון של סתם אדם
(לא מומחה).
והענין שמשתרבב לכאן הוא מערכות יחסים בין גיסות,
כיון ששללתי את ההיתר שלה שמי שאיננה מומחית בתחום כמאבחנת,
אז בודאי שאין סבה לקלקל מערכת יחסים תוך משפחתית בגלל זה.
ולכן, המלצה ליעוץ ובדיקה--מעולה, אבחון הגדרתי מיותר.

 

[מתמודדת1]

בלת"ק: לא עושה כלום, כי אם האמא בהכחשה שום דבר לא יכול

להזיז אותה. רק אם הייתי נשאלת לדעתי הייתי אומרת, וגם זה בזהירות. אנשים בהכחשה, בטח ובטח אמהות, מגינים על עצמם כל כך חזק מאותו דבר מאיים, שאין מה לעשות, רק לקוות שהם יתפכחו ואז להיות שם בשבילם - בדרך ובצורה שהם מבקשים, אם הם מבקשים.

 

[mykal]

לפי הפוסט הראשון

הצבת השאלה הוכיחה--בעיני, שאין הכחשה,
יש מודעות לשוני ההתנהלותי, לקשיים, יש החלטה וכבר נעשה בשטח באופן חלקי
אבחון, והאמא שואלת ומשוחחת, ואומרת שזה לדעתה
לא ממש משקף את מה שקורה.
ולכן נשאלה השאלה--איך לנהוג.
אם "לקרא לילד בשמו" או לא, זו איננה הכחשה אלא הרבה חוסר ידע,
והרבה מבוכה, כשדברים לא מתנהלים כפי שחשבנו שאמורים להתהל.