שאלת נחמה - פרשת כי תצא
פרשת כי תצא היא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, וכוללת שבעים ושתים מצוות. ביניהן אחדות מן המצוות היותר "מוזרות" שבתורה, מוזרות במובן זה שטעמן או עניינן מוטל בספק, בהן: מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה, בן סורר ומורה, איסורי כלאיים ושעטנז ועל כולן מחיית זכר עמלק.
בהערותיו לפרשיות השבוע מתיחס ישעיהו ליבוביץ לשתים מן המצוות הללו, מצוות מעקה ובן סורר ומורה, והוא מנצל אותן כדרכו על מנת לעמוד על משמעותן הרחבה, החורגת הרבה מתחומיה של המצווה עצמה. במצוות מעקה תולה ליבוביץ את הבעיה המטאפיזית הגדולה שעד היום אין אנו יודעים פתרונה, והיא העימות הגדול בין החוקיות שאנו מגלים במציאות הטבעית, מציאות שגם האדם שיך לה, ובין יכולת הבחירה של האדם שלכאורה חורגת מחוקיות זו וסותרת אותה. במונחים פילוסופיים מוכרת בעיה זו כבעית הדטרמיניזם והרצון (החופשי). מצוות מעקה מציבה קושי גדול על האוחזים בגישה הדטרמיניסטית. אם הכל נקבע מראש ונגזר דינו של הנופל ליפול, מה טעם במעקה? מכאן בעל כורחנו עלינו לקבל את הגישה שלא הכל נגזר מראש, וייתכן שמי מדיירי הבית יפול, אך יש באפשרותנו למנוע זאת, ולכן מצווה עלינו לבנות מעקה על מנת למנוע את נפילתו. אבל אין גישה זו מתישבת כאמור עם הכרתנו שהטבע הוא דטרמיניסטי, ועדיין אנו תלויים ועומדים בין שתי האפשרויות האלה.
במצוות בן סורר ומורה רואה ליבוביץ דוגמה מובהקת להבדל שבין הוראתה ופסיקתה של התורה שבכתב ובין הוראתה ופסיקתה של התורה שבע"פ. מבחינת מה שאפשר אולי לקרוא הצדק האלוהי, המוצא את ביטויו בתורה האלוהית, ראוי בן סורר ומורה למיתה בסקילה. ואולם באה התורה שבע"פ, שהיא אנושית מעשי ידי אדם, ועוטפת את הדין בסייגים וסייגי סייגים המונעים למעשה את ביצועו.
את אותו רעיון ממש מוצאת נחמה ליבוביץ במצוות "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". וכבר עמדו כל הפרשנים על התמיהה שבמצווה זו, שהיא עומדת ממש בסתירה למה שנאמר על דרכו של הקב"ה עצמו "פוקד עוון אבות על בנים". וכבר לימדנו ר' ישמעאל התנא הגדול (בן דורו של ר' עקיבא ובר הפלוגתא שלו): " "לא יומתו אבות על בנים" – למה נאמר? לפי שהוא אומר "פוקד עוון אבות על בנים", שומע אני – אף מחוייבי מיתת בית דין (אנושי) כן? תלמוד לומר. "לא יומתו אבות על בנים" ".
את הטעם הברור ביותר להבחנה זו בין משפט הנעשה בידי בשר ודם לבין משפט השופט כל הארץ נותן בעל ה"משנה כסף" (ר' יוסף אבן כספי): "לא יומתו אבות": הטעם על מיתת בית דין, כי פקודת עוון אבות על בנים אין ראוי שימסור זה המשפט (אלא) רק לאלוהים, תוכן רוחות ויודע משקל העוונות". ומוסיפה נחמה עצמה: "הנה אף שרואים אנו במציאות הסובבת אותנו יום יום, כיצד מעשיהם הרעים של ההורים והליכתם בדרך רעה, דרך של הוללות, וקלות דעת, דרך של פריצת גדרים וסייגים, כיצד כל אלה משתלמים ומתנקמים בבניהם אשר זו הייתה הדוגמה שעמדה לפניהם בימי ילדותם וכזו הייתה הסביבה שבתוכה גדלו, שממנה למדו, שאת אווירתה ספגו – ומה עונש גדול מזה לבנים על פשעי אבותם? – הנה (אנו למדים ממצווה זו ש)אין שופט בשר ודם יכול (=רשאי) לחקות בזה את מעשי הבורא ודרך הנהגתו את העולם, אלא עליו להשאר בגבולות המוגדרים והמצומצמים הניתנים לו בתורה, ועליו לדון כל איש על פי מעשיו בלבד ועל פי אשר יעידו העדים".
וחשוב להביא גם את דבריה של נחמה בעניין טעמי המצוות בכלל, שאותם היא תולה במצוות שילוח הקן, שבאשר לטעמה רבו דעות הפרשנים וההוגים. אומרת נחמה: "המחקר בטעמי המצוות אינו מביא את האדם מישראל לשמירתן; המקבל על עצמו עול תורה ומצוות, הרואה עצמו כמושבע ועומד מהר סיני לעבוד את ה' ולשמוע בקולו – מקיים מצוות, הן את אלה שטעמן ידוע והן את אלה שטעמן כמוס. יש מצוות שטעמן מובן מאוד לכל אדם ואין אדם שעומד בשמירתן, כגון מצוות לשון הרע או אונאת דברים, ויש מצווה שכל ישראל מקיימים אותה עד היום הזה ואין עובר עליה אלא מי שמוכן לצאת מכל וכל מכלל ישראל ולהיבדל ממחנהו, והיא מצוות מילה – ואין איתנו יודע טעמה.
ואף על פי כן, לא פסק המחקר בטעמי המצוות מישראל ובכל דור ודור הרהרו חכמים ופרשנים אחרי טעמן וניסו לעמוד על סודן. אכן רוח היא באדם."
ובסוף הפרק, לאחר שהביאה מדברי אותם חכמים ופרשנים בדבר טעמה של מצוות שילוח הקן, היא מסכמת: "רצינו להראות שאין טעמי המצוות אלא הרהורי לבם של הוגי דעות, גדולים וגדולי גדולים, אך אין בהם כל חיוב כלפינו. אנו אין לנו אלא המצווה אשר הנה ביטוי לרצונו של הבורא, ועשייתה מצדנו ביטוי לקיום רצונו, ובזה תפארתנו – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ".
את חידתנו הפעם נייחד למצוות שכחה:
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
זרה ומוזרה היא מצווה זו ויחידה בכל התורה כולה, שאין היא תלויה ברצונו ובדעתו של האדם. להיפך. דווקא אם ירצה לעשותה בכל ליבו, לא יוכל לעשותה. ואעפ"כ, המקיימה זוכה לברכת השם. ואומרת על כך התוספתא: "והלוא דברים קל וחומר: מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה – מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!"
שאלה 1 – מדוע נוקטת התוספתא לשון "מעלין עליו כאילו זכה", והלוא המקיים מצוה זו זוכה ממש בברכת השם, ולא רק כאילו?
שאלה 2 – מפרש ראב"ע: "למען יברכך": כי נתת משלך במחשבה, וה' יתן לך משלו באמת.
ומקשים על דבריו: כיצד יאמר שנתת "שלך במחשבה" – והרי שכחה באה בלא מחשבה ובלא כוונה.
ענה למקשים.
שאלה 3 – אומר הרמב"ם בהלכות עניים: "כל מתנות עניים אלו (לקט, שכחה, פאה, עוללות, פרט) אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו".
ומקשים: מה טעם אומר הרמב"ם שאין במתנות עניים טובת הנייה (=טובת הנאה) לבעלים, והרי זה מובן מאליו שהן נועדו לטובתם ולהנאתם של העניים, ולא של הבעלים.
ענה למקשים.
פרשת כי תצא היא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, וכוללת שבעים ושתים מצוות. ביניהן אחדות מן המצוות היותר "מוזרות" שבתורה, מוזרות במובן זה שטעמן או עניינן מוטל בספק, בהן: מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה, בן סורר ומורה, איסורי כלאיים ושעטנז ועל כולן מחיית זכר עמלק.
בהערותיו לפרשיות השבוע מתיחס ישעיהו ליבוביץ לשתים מן המצוות הללו, מצוות מעקה ובן סורר ומורה, והוא מנצל אותן כדרכו על מנת לעמוד על משמעותן הרחבה, החורגת הרבה מתחומיה של המצווה עצמה. במצוות מעקה תולה ליבוביץ את הבעיה המטאפיזית הגדולה שעד היום אין אנו יודעים פתרונה, והיא העימות הגדול בין החוקיות שאנו מגלים במציאות הטבעית, מציאות שגם האדם שיך לה, ובין יכולת הבחירה של האדם שלכאורה חורגת מחוקיות זו וסותרת אותה. במונחים פילוסופיים מוכרת בעיה זו כבעית הדטרמיניזם והרצון (החופשי). מצוות מעקה מציבה קושי גדול על האוחזים בגישה הדטרמיניסטית. אם הכל נקבע מראש ונגזר דינו של הנופל ליפול, מה טעם במעקה? מכאן בעל כורחנו עלינו לקבל את הגישה שלא הכל נגזר מראש, וייתכן שמי מדיירי הבית יפול, אך יש באפשרותנו למנוע זאת, ולכן מצווה עלינו לבנות מעקה על מנת למנוע את נפילתו. אבל אין גישה זו מתישבת כאמור עם הכרתנו שהטבע הוא דטרמיניסטי, ועדיין אנו תלויים ועומדים בין שתי האפשרויות האלה.
במצוות בן סורר ומורה רואה ליבוביץ דוגמה מובהקת להבדל שבין הוראתה ופסיקתה של התורה שבכתב ובין הוראתה ופסיקתה של התורה שבע"פ. מבחינת מה שאפשר אולי לקרוא הצדק האלוהי, המוצא את ביטויו בתורה האלוהית, ראוי בן סורר ומורה למיתה בסקילה. ואולם באה התורה שבע"פ, שהיא אנושית מעשי ידי אדם, ועוטפת את הדין בסייגים וסייגי סייגים המונעים למעשה את ביצועו.
את אותו רעיון ממש מוצאת נחמה ליבוביץ במצוות "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". וכבר עמדו כל הפרשנים על התמיהה שבמצווה זו, שהיא עומדת ממש בסתירה למה שנאמר על דרכו של הקב"ה עצמו "פוקד עוון אבות על בנים". וכבר לימדנו ר' ישמעאל התנא הגדול (בן דורו של ר' עקיבא ובר הפלוגתא שלו): " "לא יומתו אבות על בנים" – למה נאמר? לפי שהוא אומר "פוקד עוון אבות על בנים", שומע אני – אף מחוייבי מיתת בית דין (אנושי) כן? תלמוד לומר. "לא יומתו אבות על בנים" ".
את הטעם הברור ביותר להבחנה זו בין משפט הנעשה בידי בשר ודם לבין משפט השופט כל הארץ נותן בעל ה"משנה כסף" (ר' יוסף אבן כספי): "לא יומתו אבות": הטעם על מיתת בית דין, כי פקודת עוון אבות על בנים אין ראוי שימסור זה המשפט (אלא) רק לאלוהים, תוכן רוחות ויודע משקל העוונות". ומוסיפה נחמה עצמה: "הנה אף שרואים אנו במציאות הסובבת אותנו יום יום, כיצד מעשיהם הרעים של ההורים והליכתם בדרך רעה, דרך של הוללות, וקלות דעת, דרך של פריצת גדרים וסייגים, כיצד כל אלה משתלמים ומתנקמים בבניהם אשר זו הייתה הדוגמה שעמדה לפניהם בימי ילדותם וכזו הייתה הסביבה שבתוכה גדלו, שממנה למדו, שאת אווירתה ספגו – ומה עונש גדול מזה לבנים על פשעי אבותם? – הנה (אנו למדים ממצווה זו ש)אין שופט בשר ודם יכול (=רשאי) לחקות בזה את מעשי הבורא ודרך הנהגתו את העולם, אלא עליו להשאר בגבולות המוגדרים והמצומצמים הניתנים לו בתורה, ועליו לדון כל איש על פי מעשיו בלבד ועל פי אשר יעידו העדים".
וחשוב להביא גם את דבריה של נחמה בעניין טעמי המצוות בכלל, שאותם היא תולה במצוות שילוח הקן, שבאשר לטעמה רבו דעות הפרשנים וההוגים. אומרת נחמה: "המחקר בטעמי המצוות אינו מביא את האדם מישראל לשמירתן; המקבל על עצמו עול תורה ומצוות, הרואה עצמו כמושבע ועומד מהר סיני לעבוד את ה' ולשמוע בקולו – מקיים מצוות, הן את אלה שטעמן ידוע והן את אלה שטעמן כמוס. יש מצוות שטעמן מובן מאוד לכל אדם ואין אדם שעומד בשמירתן, כגון מצוות לשון הרע או אונאת דברים, ויש מצווה שכל ישראל מקיימים אותה עד היום הזה ואין עובר עליה אלא מי שמוכן לצאת מכל וכל מכלל ישראל ולהיבדל ממחנהו, והיא מצוות מילה – ואין איתנו יודע טעמה.
ואף על פי כן, לא פסק המחקר בטעמי המצוות מישראל ובכל דור ודור הרהרו חכמים ופרשנים אחרי טעמן וניסו לעמוד על סודן. אכן רוח היא באדם."
ובסוף הפרק, לאחר שהביאה מדברי אותם חכמים ופרשנים בדבר טעמה של מצוות שילוח הקן, היא מסכמת: "רצינו להראות שאין טעמי המצוות אלא הרהורי לבם של הוגי דעות, גדולים וגדולי גדולים, אך אין בהם כל חיוב כלפינו. אנו אין לנו אלא המצווה אשר הנה ביטוי לרצונו של הבורא, ועשייתה מצדנו ביטוי לקיום רצונו, ובזה תפארתנו – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ".
את חידתנו הפעם נייחד למצוות שכחה:
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
זרה ומוזרה היא מצווה זו ויחידה בכל התורה כולה, שאין היא תלויה ברצונו ובדעתו של האדם. להיפך. דווקא אם ירצה לעשותה בכל ליבו, לא יוכל לעשותה. ואעפ"כ, המקיימה זוכה לברכת השם. ואומרת על כך התוספתא: "והלוא דברים קל וחומר: מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה – מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!"
שאלה 1 – מדוע נוקטת התוספתא לשון "מעלין עליו כאילו זכה", והלוא המקיים מצוה זו זוכה ממש בברכת השם, ולא רק כאילו?
שאלה 2 – מפרש ראב"ע: "למען יברכך": כי נתת משלך במחשבה, וה' יתן לך משלו באמת.
ומקשים על דבריו: כיצד יאמר שנתת "שלך במחשבה" – והרי שכחה באה בלא מחשבה ובלא כוונה.
ענה למקשים.
שאלה 3 – אומר הרמב"ם בהלכות עניים: "כל מתנות עניים אלו (לקט, שכחה, פאה, עוללות, פרט) אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו".
ומקשים: מה טעם אומר הרמב"ם שאין במתנות עניים טובת הנייה (=טובת הנאה) לבעלים, והרי זה מובן מאליו שהן נועדו לטובתם ולהנאתם של העניים, ולא של הבעלים.
ענה למקשים.