אני בגילי המופלג (מתקרבת ל 35 בצעדי ענק...) עדיין יוצאת לדייטים, עדיין נותנת צאנס לעצמי בעיקר להכיר בני זוג פוטנציאליים, לרגע לא מוותרת על הרעיון של לחיות בזוג למרות שאני כבר שנים (להוציא תקופות קצרות) גרה לבד. אני מאד מקווה שהוא יגיע על סוס חום/שחור - פשוט יותר יפה בעיניי מסוס לבן...אבל גם ברגל או במכונית זו או אחרת הוא יתקבל בברכה... אופטימית חסרת תקנה...זו הפלא.
הגעתי כבר לגיל 32 וכן מאמינה בדייטים ונותנת צא'נס למרות שתאמת כבר התייאשתי אבל לא מוותרת על הרעיון של לחיות בזוג לא מחפשת את האביר על הסוס הלבן כי הוא קיים רק באגדות אבל כן מחפשת את האביר שיהיה מתאים לי. גם את בן זוגי האחרון הכרתי בדייט ואפילו קבענו תאריך לחתונה רק שבטלתי אותה ברגע האחרון אז זו האמונה שלי שאפשר למצוא רק אסור להתייאש.
אמנם אני חדשה כאן בפורום אבל לא חדשה בתפוז. תבורכו על הפורום הנפלא. אמנם עברתי (מזמן מזמן) את פרק א' אבל ממרומי גילי המופלג איני מאמינה יותר בזוגיות. מזמן מזמן מזמן למעלה משנתיים לא יצאתי לדייטים. מסתבר שבגילי רוב הגברים ש"מתאימים" לי לפי הקרטריונים ברוב אתרי ההכרויות הם גברים שמבוגרים ממני ב-10-20 שנה. זה מוגזם לדעתי. איני רואה עצמי עם גבר בן 60 עם כל הכבוד לעובדה שישנם גברים צעירים ברוחם. כל אחד מחפש את החטובה, דקת גזרה וצעירה. נו באמת...אפשר לחשוב שכל גבר בראד פיט. תבורכו על הפורום ואשמח לקחת בו חלק פעיל
אני חושבת להביא ילד לעולם לבדי כי אני בגישה שטוב היות האדם לבדו מאשר עם משהו שלא טוב לו איתו ואז הוא אומלל שבעתיים...ובכל זאת לא רוצה לוותר על אימהות רק בגלל שאין לי בן זוג. גם אני גדלתי בלי אבא ואני מאמינה שלא יצאתי עד כדי כך דפוקה...(-: ומצד שני עדיין מקווה בסתר ליבי למצוא אחד שכן יהיה לי טוב איתו במידה סבירה כזו שתאפשר חיים משותפים ותהיה מורכבת מדי פעם מרגעים מאושרים... כרגע לא יוצאת לדייטים כי ממש אין לי כוח לזה - זה לא טוב - צריך לעשות את זה כי בלי דייטים כמעט ולא פוגשים אף אחד... אני מאחלת לכולם בפורום ולעצמי למצוא בן/בת זוג ולא להישאר לבד בסופו של דבר...
עדיין יוצאת לדייטים ולא חושבת שאמצא אביר אבל אולי אמצא גבר נעים שיגרום לי להרגיש מספיק טוב כדי שאוכל לבנות איתו חיים משותפים. (בשקט בשקט לפעמים זה כן עובר לי בראש).
יודעת שאין ממש נסיכים, חיכיתי הרבה זמן שיבוא מתחת לחלוני ויקח אותי.. רווקות לנצח? שאלה שתלויה גם בי, אין ספק....עדיין לא מוכנה להתפשר על מספר דברים... צריך בהחלט לקוות
בת שנות 2000... בקיצור, לעולם לא תאבד תקוותי...אני בת 28, לא שלושים אבל ה-30 כבר מעבר לפינה, אבל אני מאד מקווה שאני אמצא עד אז.............. וחוץ מזה שאסור להשלים עם העובדה שנהיה לבד, תמיד צריכה להיות תקווה!!!!!