ואני מספרת אותו כי לדעתי יש כ"כ
הרבה מה ללמוד מאמא שלי, שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, ובנתה את החיים שלה מחדש. שלא ישבה והתאבלה ונתנה לעצמה ולנו לשקוע בכאב אלא המשיכה עם הפנים לעתיד, ומצאה פרק ב´ מדהים. כאשר אבי נהרג אני הייתי ילדה, אבל האחיות שלי כבר היו בוגרות ומחוץ לבית. שתיהן רצו לעבור בחזרה הביתה כדי להיות איתנו והיא התעקשה שהן תמשכנה בחיים שלהן. אני חושבת שבכל רגע של משבר בחיים אני חושבת על כמה כוח ואומץ היה לה ומתחזקת. גם כאשר חלתה היא התעקשה שנמשיך בחיים שלנו, מה שהתאפשר רק בזכותו של בן הזוג שלה שטיפל בה במסירות מדהימה ובאהבה רבה. אני זוכרת כל כך הרבה פעמים שהיתה מאושפזת והתעקשה איתי שאלך לעבודה על מנת שלא יחשבו שאני מזלזלת. אני מקווה שאני לא מעיקה עליכן או מתישה בסיפור שלי שוב ושוב, אני פשוט כ"כ מצגעגעת אליה בתקפה מוצפת ההורמונים שעוברת עלי...
