ילד סנדוויץ
לפני המון שנים , אי שם בנפתוליה של תקופה אחרת , בטרם טרדות החיים החלו להטריד גם אותי , הייתי ילדון צעיר , ובתור אחד שכזה , רכשתי לי כל מיני חברים. אחד מהם , שמו ברח לי מהזיכרון , אך התחרז באישיות ידועה , נהג להציג את עצמו בתור "ילד סנדוויץ". באותה תקופה האספקטים הפסיכולוגיסטיים של המושג עדיין לא היו נהירים לי די הצורך , אך זכור לי שהחבר הזמני החביב היה ללא ספק טיפוס די חריג בנוף . הוא תמיד דיבר על אחיו הגדול באיזו מין יראת כבוד מהולה בחשש , סיפר סיפורים על החבטות שהוא נהג לקבל מאותו אח מבוגר כשההורים השאירו אותם לבד בבית ועל שאר המרורים שהיו מנת חלקו מאותו ברנש. הוא נהג גם לספר על אחיו הצעיר , בן הזקונים של המשפחה , זה שתמיד קיבל את כל תשומת הלב , וזה שבגללו הסנדוויצים שאמו הכינה לו לבית ספר נראו כה דלים (שוקולד השחר העולה כמובן). נזכרתי בו לא מזמן , לא ממש ברור לי למה , אך עתה , במרחק של שנים , המניעים של אותו "ילד סנדוויץ" אומלל נראו לי נהירים הרבה יותר . אחרי הכל , לא קל לחיות בבית שמצד אחד אח בכור , כזה שהתארים "בגרות , אחריות , מודעות" מתנופפים מעליו , ומצד שני אח צעיר כזה שתמיד , איפשהו , נראה כי הוא זוכה למרבית האהבה המורעפת ע"י ההורים. אכן , קשה להיות בין לבין , חסר יחוד , אחד כזה שעד יומו האחרון יחיה תחת ההרגשה שהוא מין "ממוצע שכזה" לא הראשון , לא האחרון ... פשוט ... באמצע... ובכל זאת , והרעיון עדיין לא הרפה ממני , יש בו משהו מיוחד ב"ילד הסנדוויץ הזה". יש לו את היכולת לנכס לעצמו את כל האלמנטים שהופכים בן זקונים לבן זקונים , יש לו את היכולת להרעיף על עצמו את כל אותם נתונים שהופכים אח בכור לאח בכור ולהיות מין מפשר ומגשר שכזה , אחד שאלמלא היה נמצא שם , החיבור בין הצעיר למבוגר לא היה מושלם , אחד שהנוכחות שלו תמיד ספוגה בכל הטוב והרע מהאחד ומסתנכרנת באופן מושלם לכל הטוב וברע מהשני. אישיות!... ללא ספק אישיות . אם אלבומים היו יכולים לדבר , מה הם היו אומרים ? אני משוכנע שהאלבום הרביעי של החבר'ה המופלאים היה טוען שהוא ילד סנדוויץ קלאסי , והוא אף היה מביא טיעונים משכנעים מאוד , אני אדבר במקומו , ברשותכם , יען כי כמעט 40 שנה גוזר הוא על עצמו תענית שתיקה. יש איזושהי מוסכמה תמוהה שמחלקת את תקופות היצירה של הביטלס לכמה חלקים , יש את אלה שיחלקו את היצירה המוזיקלית של הרביעייה ל"ההתחלה הפשוטה" - "ההמשך המורכב" , יש כאלה , רומנטים יותר , שיחלקו אותם ל"התקופה שהם אכלו אהבה" – "התקופה שהם אכלו סמים " – "התקופה שהם אכלו אחד את השני" , יש כאלה , מציאותיים יותר יחלקו אותה ל"תקופה שהם הרוויחו הרבה כסף " – " התקופה שהם הרוויחו המון כסף" – "התקופה שהם גידלו כסף על עצים" . יש אפילו סכמטיים יותר שיחלקו אותה ל"ארבעת התקליטים הראשונים1960-1964" – "ששת התקליטים לאחר מכן 1965-1968" – "שלושת המסכמים " 1968-1970" ויש כמובן רבבות רבות של חלוקות . אני לא נמנה עם אף אחת מהקבוצות הנ"ל אך למרות זאת אני לא יכול להתעלם מהן , והתקליט הרביעי של המופלאים "Beatles for sale” ניצב בכל החלוקות הנ"ל כאיזהשהו סוג של פסטרמה עם חסה וחתיכת עגבנייה. אחד שסוגר תקופה , ולא משנה איך תכנה אותה אותה , ופותח תקופה חדשה , עדיין לא משנה איך תקרא לה. ניצב בין שיא ההיסטריה של a hard days night, תקופה בה רבבות נערות החלו למרוט את שערותיהן ולהרטיב את מצעיהן , תקופה בה לא היה קיים אדם על הגלובוס שלא הכיר את ארבעת המופלאים , ובין התקליט שבא אחריו , אותו אחד שלפתע דיבר גם על דברים אחרים ולא רק "אהבתי אותה , היא לא אהבה אותי , אז התבאסתי" תקליט ש"הציל" את תדמיתה של הלהקה כאחת כזו שמתעסקת רק בעניינים שבינו לבינה והפך אותה כביכול , ללהקה עם מודעות סביבתית אחרת לחלוטין. תקליט שנדחס בין שתי טריולוגיות מופלאות ... מצד אחד please please me , with the beatles , a hard days night הבתוליים והכל כך נפלאים ומצד שני Help! , Rubber soul , Revolver , שלושה תקליטים שאין צורך להכביר עליהם במילים , שלושה מהתקליטים החשובים והנהדרים ביותר בתולדות הרוק. קשה ליד ילד סנדוויץ כבר אמרתי ?? ובכן , סנדוויץ מבחינת התכנים , סנדוויץ מבחינה מוסיקלית , סנדוויץ מבחינה חברתית , סנדוויץ לכל הדעות. הביטלס היו תשושים באותה תקופה , הסתבר שקשה מאוד להיות סופרסטארים , רצים בין הופעה אחת למשניה , נאבקים באלפי ידיים שרוצות למשש ולגעת ובאלפי צהובונים שרוצים למשש ולדעת , התקליט ללא ספק היה בהתאם . תקליט שבאותיות זעירות נכתב עליו "חבר'ה , אתם הורגים אותנו , תנו לנו קצת לנשום , מה? אנחנו לא בני אדם ?? , כשצובטים אותנו אנחנו לא מצטבטים??" התקליט הוכן בזריזות מופתית בכדי לצאת בזמן לחנויות בחג המולד של 64 וראש השנה 1965 , הוא מכיל רק 8 שירים מקוריים של החבר'ה (אכזבה רבתי , מן סוג של חזרה לתקליט הראשון והשני ) ו6 שירים נוספים , והוא נחשב ע"י רבים כתקליט החלש ביותר של הלהקה (הכל יחסי חברה , הכל יחסי) - (תנסו להוציא תקליט תוך חודש , תוך כדי סיבובי הופעות בכל העולם ...) ואכן , התקליט סובל מסכיזופרניה קשה ביותר , או כמו שחבריי המבקרים אוהבים להגדיר זאת "דיכוטומיה יצירתית" שלושת השירים הראשונים No reply , Im a loser , baby in black מציגים ג'ון לנון במלוא מררתו , לועג לעצמו לסביבה , מדבר על נושאים של בגידה, קנאה ורחמים עצמיים מזוויות לא קלות כלל וכלל ... הג'ון לנון שאנחנו כל כך אוהבים בקיצור . עוד שיר ג'וני הוא I don’t want to spoil the party עוד אחד שמציג רחמים עצמיים ותיעוב עצמי בצורה נהדרת ... תרומתו של פול לאלבום לעומת זאת מתוקה כדבש Ill follow the sun , every little thing , what youre doing שירים שכוללים חריזה נהדרת , ריפי גיטרות משובחות ושאר ירקות ביטלסיים לעילא ולעילא... וכמובן , פסגת התקליט , לטעמי , Eight days a week , שיר שנכתב במקור לשמש כ"שיר הנושא והכותרת " של הסרט שתוכנן באותו הזמן ... הסיפור הוא שהרביעייה בחרה בשם Help בתור שם הסרט השני שלהם אותו התעתדו להוציא , אך התברר להם שיש בעייה של זכויות יוצרים על השם והשם הזה כבר נבחר לסרט אחר שאמור היה לצאת באותה תקופה , אז הם בחרו במקום בשם "Eight arms to hold you” אבל מהר מאוד הם הגיעו למסקנה שהשם הנ"ל לא ממש מתאים אז הם עשו "ונתחכמה לו" ... הם הוסיפו סימן קריאה לשם Help והפכו אותו ל Help! וכך למעשה הסירו כל אפשרות לבעיות של זכויות יוצרים ... הרעיון לשם השיר הגיע מרינגו שתיאר כך את שגרת עבודתם ... פול השתמש בו והשאר היסטוריה ... אגב זהו גם השיר הראשון של החבר'ה בו הם השתמשו בפתיח גיטרות מעומעם ... שאר ששת השירים , חביבים יותר ופחות הם גרסות כיסוי (לא כל כך מוצלחות לטעמי , ייתכן מכיוון שהם השתמשו כבר בכל גרסאות הכיסוי ה"מוצלחות" בתקליטיהם הראשונים), לטעמי הטוב מכולם הוא Kansas city /hey hey hey hey ולו בגלל קולו של פול ... בתור סיכום , נחזור להתחלה ... אפשר לאכול קוטג' עם כפית , וזה אפילו די טעים (+מלפפון חמוץ) , אבל אם מוסיפים מעליו ומתחתיו פרוסות לחם טריות ועסיסיות... השמיים הם הגבול.
