אנחנו פה תכף שנה
והפסקתי לענות לאנשים ששואלים אותי איך אני מרגישה פה ב- So far so good
זה מה שבעלי היה אומר בהתחלה לאנשים ונדבקתי בזה (למרות שלא ממש הרגשתי ככה) אבל בהחלט אני רואה את מרכז חיי פה.
 
עדיין אוכלת גבינה צהובה של הארץ, פעם בשבוע אוכלת חומוס של מסעדה ישראלית פה ונהנית מחברות ישראליות אבל ההתנהלות ברובה היא באנגלית במיוחד שרוב הקולגות שלי בגן הן אמריקאיות. אין ספק שזכיתי שיכולה לעבוד בעברית לצד האנגלית.
 
מהרגע שהתחלתי לעבוד הרגשתי שחזרתי לחיים, זה היה לי ממש חסר לעבוד בגן, להכין פעילויות וכו'. זה לא קל ולא פיקניק אבל עדיין זה כיף והחזיר אותי לחיים.
 
התיאור שלך על מועדון הקריאה עם עמוס עוז קרע אותי
אצלנו זה ממש לא ככה- בעיקרון קובעים מראש על כל ספר שקוראים וכל פעם מתארחים במקום אחר. כל אחת מביאה מאכל שהתחייבה להביא מראש ובהתחלה יש זמן לאכול ומינגלינג בין הנשים. אחרי זה מתיישבות ויש סיבוב היכרות (למרות שרובינו מכירות אחת את השנייה ממפגשים קודמים) ואז מתחילים לדבר ולנתח את הדמויות ואם אהבנו/לא אהבנו את הסיפור ומה כל אחת לוקחת מהסיפור.
 
אני מאוד נהנית מזה, זה מעשיר את העולם התרבותי שלי ופתח אותי לספרים שאולי לא הייתי טורחת לקרוא אותם כי זה פחות הסגנון הרגיל שלי. זה גרם לי להכיר הרבה נשים נפלאות.