שוב זה קורה...
רק לסיכום, זה היה שבוע קשה... שוב מרגישה כי המצב מתחיל להדרדר ובאופק השקיעה מופיעה. שוב זה קרה, אותם המעברים החדים מתקופת אושר עילאי לדכדוך רציני שמשתלט ללא סיבה ומנקר ומכאיב. מצבי רוח מתחלפים לסירוגין תוך דקות או שעות ספורות. חוסר יציבות ואיזון. שוב תוהה האם אני לוקה במניה - דיפרסיה.. שוחחתי על כך היום עם חברה לעבודה, לא היה מנוס משיחה על כך, מצבי הגיע לידי כך שאני מסתובבת במקום עבודתי כול היום עם דמעות בעיניים...יושבת עם חברים לעבודה ותוך כדי שמיעת בדיחה התחלתי לצחוק ולבכות לסירוגין...למזלי, היושבים לצידי חשבו כי אילו דמעות מתוך צחוק מתגלגל אבל האמת היא שזה היה מתוך בכי על המצב הפתטי בו אני מצויה. רוב הזמן מהלכת עם עיניים דומעות.. נראה לי שפשוט אנשים התרגלו לתופעה או שאני כנראה גם התרגלתי לכך... לא מסוגלת לפתור את כול בעיותי או לפחות להיות כנה עם עצמי. לטפל בעצמי ולנסות לאהוב את עצמי, את מי שאני ולא לבצע "טיפולי כיבוי שריפות" כדוגמת "מסע קניות", בריחה באמצעות עבודה וכו´. אני יודעת שאני זקוקה נואשות ובדחיפות לטיפול עצמי או מקצועי מעמיק ויסודי על מנת לטפל בבעיות מהשורש, אך לא מסוגלת. זה המצב כבר זמן רב, והשנים חולפות וכלום לא קורה. מחפשת את האושר, האיזון והשלווה. אך מהו האושר? מהם איזון ויציבות? למה שום דבר בחיי לא משתנה? אני יודעת שכדי שדברים יקרו אני צריכה להביא אותם לידי כך, אבל כנראה שאין לי את הכוחות הללו או אולי אני לא מספיק רוצה? פוחדת להתמודד ואולי להכשל? סביר להניח.. ערב קשה... יודעת שהנה הגיע סוף השבוע, כנראה שאני בין העובדים הבודדים הנכנסים לדיכאון בכול פעם שמגיע סוף שבוע...פשוט כי נגמר שבוע העבודה ואין אל מה לברוח יותר. עוד סוף שבוע ארוך של בדידות ומחשבות. וזה נמאס ולא מוביל לשום מקום. לא מצליחה להגיע לרמות גבוהות של התמודדות אמיתית עם עצמי. פשוט ריק. תחושת ריק וריקנות קשה. hope _29 (בעצם, במחשבה על ה"שם" שבחרתי בו - למה להשלות את עצמי בתקווה שדברים ישתנו? יקרו? הרי שנים שכלום לא קורה...סוג של אשליה עצמית...) לפחות לו לא הייתי בודדה כל כך... לפחות יכולתי לצאת לבלות קצת ולשבור את השגרה, אבל אין עם מי. מזל שלפחות יש לי מחשב ואינטרנט...ממש "הומצא" עבור אנשים כמוני...להתחפר בתוכו... גם כן סוג של בריחה
רק לסיכום, זה היה שבוע קשה... שוב מרגישה כי המצב מתחיל להדרדר ובאופק השקיעה מופיעה. שוב זה קרה, אותם המעברים החדים מתקופת אושר עילאי לדכדוך רציני שמשתלט ללא סיבה ומנקר ומכאיב. מצבי רוח מתחלפים לסירוגין תוך דקות או שעות ספורות. חוסר יציבות ואיזון. שוב תוהה האם אני לוקה במניה - דיפרסיה.. שוחחתי על כך היום עם חברה לעבודה, לא היה מנוס משיחה על כך, מצבי הגיע לידי כך שאני מסתובבת במקום עבודתי כול היום עם דמעות בעיניים...יושבת עם חברים לעבודה ותוך כדי שמיעת בדיחה התחלתי לצחוק ולבכות לסירוגין...למזלי, היושבים לצידי חשבו כי אילו דמעות מתוך צחוק מתגלגל אבל האמת היא שזה היה מתוך בכי על המצב הפתטי בו אני מצויה. רוב הזמן מהלכת עם עיניים דומעות.. נראה לי שפשוט אנשים התרגלו לתופעה או שאני כנראה גם התרגלתי לכך... לא מסוגלת לפתור את כול בעיותי או לפחות להיות כנה עם עצמי. לטפל בעצמי ולנסות לאהוב את עצמי, את מי שאני ולא לבצע "טיפולי כיבוי שריפות" כדוגמת "מסע קניות", בריחה באמצעות עבודה וכו´. אני יודעת שאני זקוקה נואשות ובדחיפות לטיפול עצמי או מקצועי מעמיק ויסודי על מנת לטפל בבעיות מהשורש, אך לא מסוגלת. זה המצב כבר זמן רב, והשנים חולפות וכלום לא קורה. מחפשת את האושר, האיזון והשלווה. אך מהו האושר? מהם איזון ויציבות? למה שום דבר בחיי לא משתנה? אני יודעת שכדי שדברים יקרו אני צריכה להביא אותם לידי כך, אבל כנראה שאין לי את הכוחות הללו או אולי אני לא מספיק רוצה? פוחדת להתמודד ואולי להכשל? סביר להניח.. ערב קשה... יודעת שהנה הגיע סוף השבוע, כנראה שאני בין העובדים הבודדים הנכנסים לדיכאון בכול פעם שמגיע סוף שבוע...פשוט כי נגמר שבוע העבודה ואין אל מה לברוח יותר. עוד סוף שבוע ארוך של בדידות ומחשבות. וזה נמאס ולא מוביל לשום מקום. לא מצליחה להגיע לרמות גבוהות של התמודדות אמיתית עם עצמי. פשוט ריק. תחושת ריק וריקנות קשה. hope _29 (בעצם, במחשבה על ה"שם" שבחרתי בו - למה להשלות את עצמי בתקווה שדברים ישתנו? יקרו? הרי שנים שכלום לא קורה...סוג של אשליה עצמית...) לפחות לו לא הייתי בודדה כל כך... לפחות יכולתי לצאת לבלות קצת ולשבור את השגרה, אבל אין עם מי. מזל שלפחות יש לי מחשב ואינטרנט...ממש "הומצא" עבור אנשים כמוני...להתחפר בתוכו... גם כן סוג של בריחה
