שוב זה קורה...

[סהר-תמיכה]

hope יקרה

זה לא נדיר בכלל. אנשים רבים נתקלים בזה ומחפשים להם דרכים לא לעמוד מול הלבד, שנראה חד מתמיד בשבתות ובחגים. את מדברת על ייאוש, אבל כמה שורות קודם אמרת שאת חוששת לפנות לטיפול או לנסות דרכים נוספות לעזור לעצמך. ואולי בזה התקווה, בעצם האפשרות שעדיין לא מיצית, לנסות את הדברים האלה. ואם אחד לא מספיק טוב - לנסות משהו אחר. ומכל דבר לומדים וצומחים. מקווה שאולי דרך הפורום הזה תוכלי להכיר אנשים שעמם יהיה לך טוב לדבר ואולי אפילו להפגש, מי יודע

שתהיה לך שבת ערנית ומעניינת (שוב, זה תלוי בך)

 

[hope_29]

סהר תודה

אבל נורא קשה לי להיחשף (מרגישה שזה חולשה ופגם...,)בפני אנשים בנושא או מטפל מקצועי. לא חושבת שאי פעם אוכל... אני לא נראית כלפי חוץ כמו אחת עם בעיה חברתית (האמת היא שהבעיה היא שלי עם עצמי-קבלה עצמית) ולכן זה מקשה יותר. תודה בכול אופן, מקווה שהשנים לא יחלפו מהר ללא שינוי ואז אאלץ לשנות את שמי מ- Hope_29 ל- hope_35 ... אולי מציאת בן זוג תקל עליי במקצת אבל עושה רושם שאפילו זה לא בנמצא. ואולי פשוט צריך להשלים עם המצב ולהבין שאילו הם חיי.

 

[סהר-תמיכה]

ובדיוק בגלל זה

שהבעיה היא פנימית, גם הפתרון יכול לבוא דרך עבודה פנימית. לא בהכרח על ידי זה שתחשפי את עצמך, אנשים רבים מוצאים הרבה עזרה בקריאה של ספרים על התפתחות אישית וטיפול. מנסים דרכים שאחרים ניסו והצליחו בהן וכתבו על כך. אני חושבת שמעבר לכל חשובה ההליכה בכיוון. והחיים שלך הם מה שאת עושה מהם בכל רגע שבו את חיה.

 

[joeblack]

../images/Emo31.gif "אלו הם חיי" זה

שם מתאים לאופרת סבון, לא למצב קיומי שמשלימים איתו! האם את באמת רוצה לשנות משהו בחייך ומוכנה לעשות משהו בשביל השינוי, או שאת רק מקווה לשינוי ? לקח לי ארבע שנים לעבור מהשלמה ש"זה מי שאני, וזה בסדר, פשוט עוד לא מצאתי את האנשים הנכונים שיקבלו אותי כמו שאני" למצב שאני מבין שאם אני אשנה משהו קטן בהתנהגות שלי, (בלי לשפוט "אני לא בסדר וצריך לתקן אותי", אלא שינוי שאני מעוניין בו) אני אוכל להגיע הרבה יותר רחוק ולעשות דברים שתמיד חלמתי לעשות והרגשתי שמשהו עוצר אותי. וה´משהו´ שעוצר אותי זה דפוסי ההתנהגות שאני רגיל אליהם. ואת חלקם אני מנסה לשנות. ולכן אני שואל: עד כמה את באמת רוצה לשנות את המצב שלך?

 

[הבודדה]

hope היקרה! ../images/Emo23.gif

שלום לך! הלכתי אתמול לישון מאוד מוקדם ורק עכשיו קמתי וקראתי את מה שכתבת כאן, ואין לך מושג כמה אני מזדהה איתך. גם אצלי, הבדידות מורגשת הרבה יותר בסופי שבוע וזה באמת נורא, אין מילים לתאר עד כמה. מוכר לי מאוד גם המצב הזה של שינויים תכופים במצבי רוח. אם קראת כאן את ההודעות שלי מאתמול בערב, בטח הבנת שהייתי די במצברוח טוב, אבל גם אצלי זה יכול להשתנות בין-רגע. אני רוצה לספר לך, למשל, שבשבוע שעבר, כשהייתי בפגישה בקבוצה הטיפולית שבה אני נמצאת, כשדיברתי, היו לי דמעות בעיניים ומן תחושה כזאת של כאב ועצבות ומה שעוד יותר מוזר בזה, זה שאפילו לא היתה סיבה לכך. סתם, פתאום בא לי לבכות, בלי סיבה. לכן, גם כשמנחה הקבוצה שאל אותי מה קורה, לא ידעתי להסביר לו. עכשיו אני כותבת את ההודעה הזאת זמן קצר לפני שאני שוב הולכת לפגישה הקבוצתית, נראה איך היא תעבור היום... ועוד רציתי שתדעי שאת לא היחידה שנכנסת למצב רוח מדוכדך בסופי שבוע. גם אצלי זה בדיוק ככה. ובאמת טוב שיש את האינטרנט (ואת סהר) כך שיש עם מי לדבר. אני חושבת שדווקא הכתיבה פה היא ששיפרה לי את המצברוח אתמול וזה ממש נהדר. אז אם במשך סוף השבוע הקרוב, את מרגישה לבד ורוצה לדבר, אשמח לפגוש אותך כאן ולדבר איתך דרך הפורום. להתראות בינתיים...

 

[רחל-נשמה]

סוף שבוע-כולכם מרגישים בדידות

מישהו ממכם יכול לענות לי דבר אחד שאני לא מצליחה להבין, אולי בגלל מוגבלותי האינטלקטואלית....תנסו לאט בסוף אבין! מה מונע ממכם לתפוס יוזמה , להתארגן, מוצאי שבת -מפגש לא ארבע עיניים, אלא קבוצת אנשים, שמבינים אחד לליבו של השני, בלי לחשוף פרטים מזהים, תשתמשו בכינויים שלכם במפגש- במסעדה בתל אביב? או בקולנוע בתל אביב? ולמי שאין רכב, יש מייל להצטרף לאחר? אם אתם חושבים שעוד מאתיים הודעות כמה אתם בודדים, ועוד מאתיים טיפולים וסדנאות יעזרו לכם לעשות שינוי בחיים, ולצאת מהבדידות אתם טועים. לפני שאתם מנסים לבנות זוגיות, ולהכיר חבר/ה לחיים, תבנו לכם חברות אמיתית, מקבוצת אנשים נפלאים כמוכם, שתומכים ומעודדים. קחו סיכון, מה יכול לקרות? אז האוכל במסעדה יהיה לא טעים. אז הסרט יהיה מגעיל. אז לא ממש תרגישו יכולת להפתח רק בקושי. לא נורא אז במפגש הבא תפתחו יותר, תעבירו בינכם אחרי המפגש טלפונים ותדברו בטלפון. בקיצור מה שרציתי לאמר תיזמו.!!!!! אני אספר לכם משהו אישי. באתי לפורום "להרגיש טוב", והחלטתי שאני רוצה גם להכיר אותם-למפגשים פיזית אני לא יכולה להגיע, והם כבר נפגשים כמה מפגשים ומכירים, ואני מלאת קנאה כי הם מקסימים. ואז גילגיל הציע, ואני מאושרת-שכולם עוד כמה שבועות יבואו אלי הביתה-הפאדיחה של חיי, אין לי מושג מי? כמה ? איך יהיה? ואני מאוד ביישנית-אבל מה אכפת לי? לא טוב לא נורא עוד נסיון בחיים-ואני בטוחה שיהיה טוב כי אני מאמינה בטוב, ואתם יודעים מה כולם מתרגשים לא פחות ממני-ואין סיבה שאתם בפורום הזה כאנשים בוגרים כרגע קבוצה של 5-6 אולי תעשו באופן קבוע מפגש חברתי בסוף שבוע, כל פעם באיזור אחר בארץ. מנסיון המפגשים פיזית , יגרמו לקבוצה לגדול, והגרעין החברתי שלכם יתרחב , ותמצאו עוד ועוד קשרים וחברים. אם לא תנסו , לא תיווכחו שאני צודקת , ואתם תהיו מאושרים ופחות בודדים רחל-נשמה שמאמינה במעשים ולא רק בדיבורים נ.ב. סהרה אל תכעסי -זה לא תוקפנות, כתבתי בחיוך ורצון טוב.

 

[שי-לי]

להופ

מכתבך מאוד מרגש ועומד בסתירה לכינוי שבחרת לעצמך שהוא תקווה, כך שאולי באמת יש עוד תקווה ומשהו בכל זאת ישתנה לטובה. רבים התייחסו לתחושת הבדידות עליה כתבת ולכן לא אתייחס אליה. רציתי רק להתייחס למשפטך בקשר למניה דיפרסיה ורציתי לידעך שהיום ניתן לבדוק את נוכחות המחלה בעזרת בדיקת דם פשוטה ובמידת הצורך יש טיפול תרופתי יעיל למדי שמטרתו לעזור בייצוב התנודות הקיצוניות במצבי הרוח. בדומה לכך יש גם בדיקת דם לאיתור דכאון מהסוג הפסיכו-ביולוגי. איני יודעת אם זה המצב אצלך, אבל אולי מישהו יוכל להפיק תועלת מהמידע. כל טוב ובהצלחה. שילי

 

[hope_29]

לשי לי

אכן המידע שציינת חשוב ואני בטוחה שאולי גם יועיל למישהו. בחרתי בשם תקווה כי אני באמת חושבת שמשהו יכול להשתנות (לטוב ולרע) הבעיה היא שהשינוי אינו נראה (לפחות כרגע) לעין. לגבי המניה דיפרסיה, מקווה שזה לא המקרה שלי, מה שכן גם אם היה מתברר שאני לוקה בכך, לא הייתי מעלה בדעתי לקחת תרופה לשם כך. אני יודעת שאני אולי נשמעת נבערת, אך אני מאמינה שלכל מחלה נפשית ישנו פתרון ומרפה וזה תלוי באדם. שנוי של תפיסות, גישות ובעקר התנהגות. אני מודעת לרוב הדברים שקורים לי (בעקר בגללי) הבעיה היא שאין ליכנראה מספיק כוחות ואולי קצת רצון כדי לצאת מהם. וזה דבר שאני בהחלט מתכוונת לעבוד עליו, אך מכאן ועד לנטילת תרופות הדרך ארוכה... תודה

 

[שי-לי]

להופ

האדם הוא אדון לעצמו ולגופו ואני בהחלט מכבדת את החלטותיך. את בודאי יודעת מה נכון בשבילך. אני אישית לא פוסלת אפשרות להיעזר בטיפול תרופתי. לפעמים דווקא טיפול כזה יכול לסייע ושמש גורם מאיץ של הפסיכותרפיה. במרבית המקרים הטיפול ניתן לזמן מוגבל, עד להתייצבות (פרט למקרים של מחלות מאובחנות שבהן יש לקחת את הטיפול באופן כרוני). אבל כאמור כל אחד וערונותיו הוא. אני מאחלת לך שתמצאי מזור למכאובך ולא משנה באיזו דרך תגיעי לכך. מחבקת אותך שילי.