שוב פעם זברות...

[Otisco 12]

שוב פעם זברות...

לפעמים אני צוחקת על עצמי שאני נזכרת בהחלטה הראשונית לאמץ ילד שלא דומה לנו, ילד מגזע אחר. מחשבות כמו "הצבע לא חשוב" "לא בוחרים ילד" לפני 9 שנים ויותר היו כול כך נאיביות.

אני עדיין עומדת מאחורי כול אותן מחשבות, אפילו עוד יותר מאז, אבל גם ברור לי שהן היו מבוססות בעיקר על המון רצון וכוונות טובות, והרבה חוסר ידיעה.

ככול שהן גדלים האתגר גדל, ככול שהם גדלים אני רואה חזק יותר עד כמה הבחירה הזו חייבת להגיע עם תחושת אחריות עצומה. יש ימים שאני עוצרת וחושבת שאין לי מושג מה התשובה הנכונה, יש ימים מתישים עם הרבה כעס ותיסכול, יש ימים שאני עוצרת וחושבת לעזאזל מה חשבתי לעצמי... איפה קיבלתי את הרעיון שיש לי את היכולת לגדל ילד מגזע אחר.

למרות האנגלית, שווה קריאה. ואני חושבת שזה תקף לא רק למשפחות מאמצות עם הורים וילדים מאד שונים, זה חשוב בכלל בהקשרים של הזהות של ילדים מאומצים באשר הם.

וגם זה. פשוט חמוד.

 

[דניאלה111111]

הפוסט מרתק ומעלה הרבה מחשבות

אכן יש הרבה תום בהחלטה לאמץ ילד גם כשיותר מודעים לכל הקשיים האפשריים העתידיים. ובודאי כשלא.
אימוץ ילד מתרבות אחרת (ולאו דווקא בצבע אחר) - רק נדבך אחד מרבים אחרים בקשיים הצפויים שבתום ליבנו, גם כשקראנו חומר לא ממש הבנו את כל המשמעויות העתידיות.

ושוב: מאבקי הזהות המבלבלים של ילדינו זה רק חלק מהפאזל. אני משערת שבאימוץ "רב צבעי" זו סוגייה בולטת יותר אך גם באימוץ "חד צבעי" הפער בזהות הביו-אתנית בין המאומץ להוריו המאמצים הופך לאישיו פעמים רבות, בפרט לקראת גיל ההתבגרות.
אני נזכרת פתאום בסרט ההוא ששכחתי את שמו לצערי, שבו מאומצת ממוצא קוראני כועסת על הוריה המאמצים: יהודים אמריקניים, שלא טיפחו לאורך ילדותה את שורשיה המקוריים ולא נתנו להם מקום בגידול שלה, אלא רק ניסו להפוך אותה "לאחת משלהם" במסר של: "הצבע לא חשוב".
מסתבר שהצבע כן חשוב. וכך גם הזהות האתנית-ביולוגית. אלו חשובים לילדים בפרט כשהם מתחילים להתבגר.

תודה אוטיסקו על הקישור המעניין ועל הרעיונות המתוקים של הדינוזאורים השובבים.

 

[China8]

בעיני זה חלק מכך

בעיני זה חלק מכך שכמה שלא נתכונן זה תמיד איכשהו יתפוס אותנו לא מוכנים.
דרך אגב, לגבי הנאיביות: כשאני מסתכלת לאחור על המון החלטות או מחשבות שהיו לי לפני 10 שנים או אפילו 5 הרבה מהן נראות לי תמימות, גם בלי קשר לאימוץ. אני חושבת שככל שאנחנו מתבגרים אנו רואים ומרגישים אחרת לגבי דברים מסויימים.
קראתי את המאמר הראשון והוא מקסים בעיני. התהליך שאנשים עוברים מבטחון מוחלט בצדקת הדרך, להרבה ספקות ועד למציאת דרך האמצע שאינה מושלמת אבל מרגישים בה בנוח.
גם אנחנו כידוע משפחה מאמצת באימוץ בין-גזעי.
בעיני, פסקת המפתח בכתבה היא:
Input from the African American community matters to my family, because my son is African American, and at some point, he will have to find his place in the world and his cultural community. I wasn’t sure how to help him do that. Maybe, just maybe, the African Americans who voiced concern about our adoption were as concerned about how this baby would find his way as we were. When that thought came, it stopped me in my tracks. It made sense. After all, this was about the baby, not us.
סיכומה הוא שבסופו של דבר הילד הזה (כמו כל הילדים שלנו) יצטרך למצוא את דרכו בעולם והוא החשוב ביותר, לא אנחנו.

עם כל הקשיים שבדרך הילדים שלנו יגדלו ויצטרכו למצוא את דרכם. אנחנו רצינו להיות ההורים שלהם והם נזקקו למשפחה, וכשיתבגרו ייצאו לדרכם העצמאית בעזרת הכלים שנתנו להם עד אז. כמובן שאין תשובות להכל ויש ימים מאד קשים עם כעס ותסכול.
אצלנו הקטנה רק בת חמש, אבל אין לי ספק שעוד יהיו קשיים הקשורים לאימוץ ולזהות.
במקרה של הקהילה האפרו-אמריקאית כמו שמופיע בכתבה, מדובר בקהילה עם אוריינטציה אתנית ותרבותית מאד חזקה ורצון ל"נכס" לעצמם את התינוק הזה, מה שמעלה עוד קשיים ותהיות.
גם אצלנו, כיון שאנחנו גרים בסין ובתנו סינית אני לעיתים מרגישה בעויינות הזו. היא אינה נאמרת במפורש אבל בשתיקה... המון עיניים ומוחות שחושבים שלבנים לא יכולים לגדל ילדה סינית. כי אנחנו כל כך שונים, כי הם כל כך שונים.
ואני חושבת שאנחנו עושים עבורה ומעניקים לה את המיטב שביכולתנו ובעתיד היא תצטרך למצוא את דרכה בעולם. את הזהות שלה, את הדרך שלה. מה שכן, אנחנו מאד מאד מתאמצים לשמר את הזהות האתנית שלה הן על ידי שימור השפה, המנהגים, השם ועוד.

 

[Otisco 12]

off and running

הדברים שאתם חווים מכיוון שאתם חיים בארץ מולדתה של ביתכם מזכירה לי שיחה שהיתה לי עם מנהלת העמותה דרכה אימצנו בארה"ב. אני הבעתי את התחושה שבזה שאנחנו חוזרים לישראל אנחנו "גוזלים" להן את האפשרות לחיות קרוב לתרבותן. היא אמרה לי שזה דוקא לפעמים מאד קשה להישאר קרוב לתרבות המוצא. זה תמיד מול העיניים. מה היה יכול להיות אם לא הייתי מאומץ, ההשוואה הישירה עם אנשים מהסוג שלך, ומצד שני הידיעה שאתה אף פעם לא באמת כמוהם. היה לה כבר ניסיון כאמא מאמצת לשלושה ילדים אפרו-אמריקאים (היא לבנה ויהודיה).

זה מזכיר לי את הסרט off and running (לא מצליחה למצוא קישור לסרט עצמו). ממליצה מאד לראות אותו. אני ישבתי מרותקת, מזדהה עד עמקי נשמתי עם הנערה והוריה. האידיאל של משפחה מכול העולם שקשרי אהבה מחברים בניהם, שעומדת חזקה מול החברה, ששוברת בעצם המון מוסכמות חברתיות (האמאות לסביות) מתרסק מול שאלות הזהות הקשות שנשאלות. הסרט מלא חמלה וגם אופטמיות בסופו של דבר, אבל הוא מאד מחדד את הקושי שילדינו יכולים לחוות.

אני חושבת שזה מאד נכון לתת המון מקום לזהות האתנית כפי שאתם עושים. ואז לנשום עמוק לאסוף שקי סבלנות, הבנה, ואמפתיה, ולחבק את העתיד

 

[אבי351]

את האמת לא היתה לי בעיה מההתלחלה לאמץ ילד

שהביטוי מגזע אחר אני לא אוהב אני קורא לזה שונה במראה ממני איני רואה הבדל בכלל וטוב לי עם זה וכך גם כל בני משפחתי חושבים ויותר מזה אני כל כך גאה בצעד שעשיתי ואם היתה לי אפשרות הייתי מאמץ ילד נוסף וגם הוא שונה מהמראה שלי

 

[China8]

אבל אבי

אני חושבת שזו הייתה הנקודה של אוטיסקו, שהיא בעבר לא ראתה בעיה בכלל גם. כלל שהילדים גדלים אז כך גם ה issues שקשורים לאימוץ בכלל ולאימוץ בין-גזעי בפרט.
אבל בגדול אני חושבת שהנקודה פה היא לא אם אנחנו רואים הבדל או לא, אלא מה הילדים שלנו חווים ומרגישים בנוגע להבדל הזה וגם איך אנחנו עוזרים להם להתמודד עם השונות הזו (או שלא... )

 

[Otisco 12]

בדיוק

 

[Otisco 12]

גזע ושאר ירקות

אבי, אני באמת יכולה להבין את הרתיעה מהמושג "גזע" גם לי הוא עושה שקשוקה בבטן. במובנים מסויימים אני מנסה בכוח לא לוותר לעצמי בנושא כי שם "בחוץ" למושג גזע, ותרבות, והגדרות אתניות יש המון משמעות. אפילו עם בבית החמים והמגונן שלנו הילדים שלנו ממש מבשרנו ברמה הכי גבוהה, עדיין בחוץ הם צריכים לשמוע את השאלה "היא שלך?" לא מעט, וזה עוד לפני שהם נחשפו לשלל הסטיגמות הישירות והדעות הלא מודעות שקיימות בחברה בנוגע לאנשים מגזע שונה.

הן לא פעם נשאלות "את הולכת לחוג כדורסל?" כי זה מה שמצופה מאפרו-אמריקאים גבוהים וחסונים...זאת לא הערה רעה אבל היא תוצאה של סטיגמה. אחת מהן משתוקקת בכול ליבה להיות בכלל בלרינה עם טוטו ורוד, אבל לא מעיזה לנסות (למרות המון חיזוקים שלי על איזה רקדנית נהדרת היא יכולה להיות), כי היא כול כך בולטת על רקע הילדות הדקיקות עם הקוקו עגבניה הקטן... בשלב הזה היא לא מפסיקה לקחת מהספריה ספרים על "נינה הבלרינה" ואני מקווה שבעתיד היא תאזור אומץ ותצטרף לחוג מחול.

 

[בהתחדשות3]

צריך רק להראות לה וידאו של להקות כמו אלוין

איילי ורבים טובים אחרים וזה יראה לה אילו רקדנים שחורים מעולים יש!

 

[Otisco 12]

הראנו!

וגם יש תוכנית ללכת להופעה שלהם מתי שהם יגיעו לארץ. הם היו פה פעמיים בשנים האחרונות, רק שהבנות היו קטנות מדי.

 

[fatfat]

יעזור אם נשלח לכם

תמונות של הבנות בחוגי והופעות בלט?

ואגב את הפוסט עוד לא הגעתי לקרוא אבל היום בצהריים אחרי קריאת חלקו הראשון של השרשור פניתי לבתי הגדולה ואמרתי לה שיש פה מישהו ששואל לגבי אימוץ ילדים חומים ממוא אפריקאי על ידי ישראלים לבנים אם זה מומלץ או לא ואז היא אמרה: אם היו שואלים אותי הייתי אומרת להם שזה בסדר, שאני בחרתי את המשפחה שמתאימה לי והם בחרו אותי ואני לא רוצה אף משפחה אחרת. מכאן התפתחה שיחה לגבי הבחירה.

ולמרות הצהרתה זו ברור לי שזה לא פשוט לה להיות ילדה שוקלדית שגדלה במשפחה וסביבה לבנה. כבר היום היא מתחבטת בשאלה האם היא ישראלית או שייכת ללאום של מולידיה. כבר היום היא שואלת איך זה שכל העובדים בעבודות הנחשבות ליותר נחותות דוגמת פועלי נקיון, גננים, אנשי תחזוקה (וזה לא משנה כמה אשדר לה שכל עבודה מכבדת את עוסקה) הם ממוצא אתיופי או איך זה שבכל האגדות כשהנסיכה לבנה יש הרבה התמקדות בתיאור יופיה החיצוני (למשל היפיפה הנרדמת, שלגיה, בת הים הקטנה, היפה והחיה ועוד) ואילו בסיפורים בהם הנסיכות הן שחורות (דוגמת פוקהונס, הנסיכה והצפרדע בגירסתה החדשה בה הנסיך והנסיכה הם מניו אורלינס) מתמקדים בתיאור אופיין וחייהן כשהן מוצגות כחזקות ונאבקות ברשעים.

ויש גם תכנים שהסביבה מייחסת להם משמעות שונה. לדוגמא השבוע קיבלתי טלפון מאם אחרת מהכיתה ששאלה אותי אם בתי סיפרה לי מה קרה בהפסקה ואמרה שבתה סיפרה לה שילדה שלישית העליבה את בתי ואמרה לה "עופי לי מהעיניים יה חומה". מדובר בילדה שהיא אלימה ומדברת בסגנון פוגעני ואלים כלפי כלל הבנות בכיתה. כששאלתי את בתי היא אמרה שדווקא לה ע. אמרה דברים שבכלל לא מעליבים. היא תיארה את הסיטואציה שהן שיחקו שלוש חברות באיזה משחק. הילדה האלימה רצתה להצטרף למשחק והן לא הסכימו בטענה שהן כבר באמצע המשחק, אז לבת אחת מהשלוש הילדה הבעייתית אמרה: עופי לי מהעיניים יה שמנה, לשמר עופי לי מהעיניים יה מסריחה ולבתי אמרה את המשפט לגבי צבע עורה. בתי לא נפגעה ואמרה שהן פנו למורה שנזפה בילדה הפוגעת. אבל בעוד שבתי ייחסה לאותו משפט הערה עובדתית כשאמרה: אבל מאמי היא אמרה אמת, אני באמת חומה הרי שגם האמא של וגם אני מיד ייחסנו למשפט קונוטציה גזענית. זאת אומרת שבאימוץ בין גזעי זה לא רק מה אנחנו ההורים מרגישים ולא רק מה הילד חווה ומרגיש אלא יש גם את המשהסביבה המורחבת נותנת לדברים.

 

[אבי351]

הבן שלי מהרגע הראשון גדל על ההבדל בנינו בצורה

החיצונית והנושא פתוח וגלוי לכל כולל סיפור האימוץ וגם התשובות שלי ברחוב כשיש שאלות כאלה אני עונה בביטחה ובלי להתחמק ועל זה הוא גדל ובטוח בשל כך מאוד בעצמו וכך גם בתשובותיו לחבריו אם יש שאלות כאלה ואני אף פעם לא מתערב כי הוא עונה כפי שצריך ובטוח כל כך בה שהוא ובמשפחתיות שלנו

 

[China8]

חשבתי הרבה על הנושא

חשבתי הרבה על הנושא ביומיים האחרונים מאז שעלה הפוסט.
בנוסף למה שכבר כתבתי, אני חושבת שבנוסף לגאווה אתנית זו או אחרת, של אפרו אמריקאים או אחרים יש גם הרבה בושה.
אחד הדברים הכי משפילים חברתית עבור סינים הוא losing face, הכבוד שלהם. הכבוד שלהם כפרטים והכבוד שלהם כאומה. נושא רגיש מאד.
עצם זה שזוג לבן מאמץ ילדה סינית כמוהו כתעודת עניות לחברה הסינית כולה, בעיני רבים מהם. בושה על זה שיש הורים סינים שנוטשים את הילדים שלהם, בושה על זה שאף אחד לא אימץ אותם, בושה על מדיניות הילד האחד שמביאה למצב כזה. הרבה פעמים הם מנסים להסביר את המעשה כאילו בהתנצלות, כאילו היו הם הנוטשים.
כמה שסין צועדת קדימה, יש בכך הנצחת הפיגור כביכול ותפיסה בקלונם מול המערב.
אני מניחה שעבור האפרו אמריקאים יש אלמנט דומה. היינו עבדים, עכשיו אנחנו שווים אבל איך זה שעדיין הילדים שלנו מגיעים ללבנים?
אלמנט דומה של בושה ורצון לכסות את הקלון כביכול התרחש בכל אותן ארצות שסגרו את שעריהן לאימוץ, לא בגלל שאין להם ילדים הזקוקים למשפחה אלא בגלל שחששו מהתדמית וממה יחשבו עליהם. או כי רצו להצטרף לארגון עולמי זה או אחר.

 

[דניאלה111111]

מאד מעניין צ'ינה, לא חשבתי בכלל על האספקט הזה

 

[Otisco 12]

גם אני לא מפסיקה לחשוב על הפוסט.

אני מנסה להבין יותר לעומק למה אני מתכוונת שאני חושבת על לתת לבנות להתחבר לשורשיהן.

כתבו על יצירת מרחב פתוח בו מדברים על התרבות ממנה הגיעו הילדים, אבל אני מרגישה שיש שם משהו שצריך להיות יותר משמעותי. אני לא מרגישה שאני מנסה בכוח למצוא להם הקשרים למוצאן, אבל אני מרגישה שזאת חובתי להתייחס לזה בצורה עמוקה ולא רק כ"גלוייה מארץ רחוקה". זה קצת כמו הדיון האם צריך לעודד ילד על אימוצו או לחכות שהוא ידבר על זה לבד.

נגה כתבה "עבורה אני מנסה כמיטב יכולתי לעמוד בציפיות של כישורים לגדל ילדה ממוצא אתני שונה משלי, ולנטוע בה גאווה על מוצאה הקזחי, ולא עבור החברה הקזחית. " ואני מסכימה עם זה לגמרי, א-ב-ל יש שם גם סתירה שיכולה להתפרש כך – תהיה גאה בתרבות הקזחית שלא יכלה להכיל אותך. וזה דרך אגב גם נימצא בסובטקסט של חלק מההודעות הנוספות – נאפשר לילדים להיות גאים במוצא שלהם, אבל ארץ מולדתם צריכה להתבייש שלא יכלה להכיל אותם.

צ'ינה, זה מתחבר לי למה שכתבת על הבושה שחשים הסינים ואני בהחלט יכולה להסתכל על זה מהכיוון של אפרו-אמריקאיים בארה"ב. גם החברה שלא יכלה להכיל את ילדינו לא מרגישה עם זה נוח. זה יכול לבוא כשאלות תוקפניות מתוך התגוננות, או כעס על הילד מצד שורשיו (כמו מה שסיפרה יומיומיים על ילדת ביצת הקינדר...).

מקווה שלא פגעתי באף אחד, וברור לי שאין דרך אחת טובה. כמו שכתבתי כבר למעלה באמת שאני לא יודעת מה "התשובה" הנכונה...

 

[נגה לביא]

חייבת הבהרה

כי נכון שלכאורה קיימת סתירה על גאווה במוצא קזחי שלא הכיל אותה, רק שבעיני היא הייתה עולה רק מול קזחי שהיה מאשים אותי שגזלתי ילדה קזחית מתרבותה. מכיוון שאני יודעת שהם כואבים את הצורך לתת ילדיהם לזרים אבל אף אחד לא האשים אותנו, אני בעיקר חשה כלפיהם אמפטיה.
הכאב שלהם ברור.
ההרגשה שעתידם נוזל להם מבין האצבעות מובנת.
הם בקושי יכולים לטפל בילדים שהם מגדלים, אז די ברור שהם מתקשים לתת בית לילדי במוסדות. בעירה הקטנה של זיו, בית הילדים היה אחד ממקומות העבודה הגדולים, עם צוות קבוע של 13 עובדים וסיפוק עבודות לעובדים מזדמנים.
מאז שאימצנו בית הילדים נסגר, הילדים שעדין שהו בו הועברו לעיר המחוז.
אשת הקשר שלנו, שמשפחתה ומשפחת אישהּ הם מהמשפחות המקוריות עזבו לעיר הבירה, האחרונים מבין כל אחיהם ואחיותיהם לעשות זאת. בעיניים אובייקטיביות,
זוהי סיטואציה קשה והבחירה שלהם כחברה לאפשר אימוץ בינלאומי במקום להאחז בילדים בשיניים ובצפורניים תוך כדי גידולם בבתי ילדים, אומרת הרבה על אהבתם לילדים ומתן דגש לטובת הילדים המיידית על פני טובת החברה לטווח הארוך.

ולמרות האמפטיה הגדולה שלי כלפיהם, למרות העצב שאני חשה על סיפורם, עדין זיו חשובה לי יותר, ולכן גאווה על מוצאה הקזחי הוא משהו שאנו מנסים לטעת בה עבור עצמה, ולא עבור החברה הקזחית.

 

[משתפרת]

ואני חשבתי שבישראל נדחפים לך לחיים...

נכון שאימוץ של ילד אפרו-אמריקאי או אפריקאי או ממוצא אתיופי היה בולט יותר מאשר אימוצו של לינדו, אך גם כך ההבדל בולט. זכיתי לשמוע אינספור פעמים: "זה הבן שלך?" או "את האמא שלו?" שמלווה בשאלה "בעלך תאילנדי/יפני/מזרחי?". לפני שבוע האיש שלי קנה משהו במזנון ליד העבודה שלו. בארנקו נמצאת תמונה של הבן מעל הכיס בו מוחזק כרטיס האשראי ("האשראי מתחת לאושר", אומר האיש). המוכרת שראתה את התמונה שאלה אותו: "מי זה?" "הבן שלי", ענה האיש (שהוא אשכנזי לגמרי). "אבל הוא נראה משלנו"! אמרה המוכרת (והתכוונה ב"משלנו" לאחת מעדות המזרח).
שיחות כאלה ממש לא מפריעות לי, בוודאי לא פוגעות. לעומת זאת אני חושבת שמשפטים כמו "איך העלית על דעתך שאת יכולה לגדל ילד מגזע שונה" היה נשמע לי פוגעני, שלא לדבר על גזעני כל השיחה עם האישה האפרו אמריקאית נקראה בעיני כמו התקפה שערכה על האב המאמץ, חוסר פרגון. לא הייתי אוהבת גישה כזו כלפי והייתי מגיבה בחריפות..
ההבדל הגדול בין הכותב במאמר לבינינו שעשינו אימוץ בין גזעי שהוא גם בין ארצי, הוא שאנחנו לא חיים בגוואטמלה, אנחנו לא חשופים לסביבה בה נולד בננו והתרבות ההיא לא נמצאת סביבנו. לבן שלנו אין אופציה לחיות כמו גוואטמלי, אלא אם כן יבחר לעזוב את הארץ ולחזור לשם. לארץ הולדתו יש חשיבות רבה בעינינו, לכן בבית תלויות מזכרות משם,הבאנו קלטות עם מוזיקה, כשהתענין- אספנו מידע על שבט המאיה ועל המדינה עצמה (עד היום יש במחשב ספריה גדולה של קישורים), בעבודות בגיאוגרפיה הוא בחר לכתוב על גוואטמלה וכדומה.
הבסיס לאימוץ בין גזעי הוא הכרה בשוני החיצוני, קבלה והכלה שלו כפי שהוא (בלי הכחשות) ובנוסף- מתן כבוד לרקע השונה. הילד רואה את השוני ושואל עליו, צריך להתיחס לזה.

 

[אבי351]

משתפרת היקרה כל מילה פנינה

 

[China8]

בהחלט מסכימה

מעניין אותי מאד מה היית אומרת לאותה אשה... כי אני למשל יכולה לדמיין כל מיני תרחישים דמיוניים של מה יגידו ואיך אענה, אבל כשזה מגיע ל"חיים האמיתיים" אני הרבה פעמים נשארת עם פה פתוח והמילים נעתקות....

 

[Otisco 12]

שאלה

משתפרת, אני חושבת שהשאלה הזו באמת מאד קשה. אני יכולה לדמיין את הסיטואציה כי חיינו בארה"ב, אין לי מושג מה הייתי אומרת. בטח מחייכת במבוכה והולכת משם...

אני חושבת שיש הבדל מאד גדול בין השאלות שאנשים מרשים לעצמם לשאול פה בארץ לבין השאלה הזו. בארץ הרבה פעמים זאת חטטנות לשמה, או שאלות עם כוונות טובות מתוך סוג של בורות. שאלה כזו המגיעה מאישה אפרו-אמריקאית בארה"ב מבטאת משהו אחר לגמרי.

הקהילה האפרו-אמריקאית היא קהילה מאד גאה. למרות שנים של דיכוי מאד קשה הם יצרו תרבות מאד מרשימה וחזקה. לא פעם ראיתי אנשים לבנים רוצים להשתייך אליה בגלל העוצמה שלה. האישה הזו לפי דעתי באמת באמת התכוונה למה שהיא אמרה. אני חייבת לציין שאותו האבא למרות הקושי לוקח את השאלה שלה ברצינות גמורה וזה מה שמרשים בפוסט שלו. במקום לכעוס הוא מנסה לאורך השנים להבין את מה שעמד מאחורי השאלה הזו. אני מודה שאני מזדהה איתו במובנים מסויימים. למרות שאנחנו חיים בניתוק יחסי משורשיהם התרבותיים של בנותינו בכול זאת ארה"ב היא לא גואטמלה והרצון לחיות שם כבר עלה, ותאורטית הוא מאד אפשרי...