שומן - בעיה חברתית
ואני לא מתכוונת לומר שהבעיה גורמת לנו קשיים חברתיים, זהו מן מעגל קסמים שלא נגמר לעולם. מאשימים אותי בחוסר התאמה לאסטטיקה החברתית, נו באמת. נולדתי לספק את רצונותיו של מישהו לגבי מראה??... שילך למוזיאון. אף פעם לא היתה לי בעיה של הקאה, או של הרעבה עצמית, גם כשעשיתי דיאטות הן היו תמיד מפוקחות ומעודנות. אבל הבעיה האמיתית היא באשמה, האשמה שאנחנו מרגישים בכל פעם שאנחנו מכניסים ``אוכל משמין`` לגוף. אני התחלתי לחיות עם עצמי ולהשלים עם עצמי רק כשהבנתי שאין צורך בהאשמה, ושאין בעצם אוכל משמין. אני מצאתי את הדרך שלי, ואולי גם היא תתגלה כדרך לא נכונה כמו כל דיאטות השווא שגורמו לי בסופו של דבר להכפיל את משקלי בכל פעם. עכשיו אני נלחמת בעיקר מול אנשים ששואלים אותי איך את יורדת במשקל ואוכלת כל מה שבא לך? עובדה! זה מה שקורה. כבר יותר מחצי שנה אני זוחלת לאט לאט לכיוון למטה (כבר פחות 25 קילו), ואני אוכלת הכלללללל (כולל סופגניות בחנוכה). אבל האוכל הפך להיות חלק מהחיים ולא החיים סביב האוכל. גם בדיאטות כל היום חשבתי על מה אני אוכל אחר כך, כמה ומה מותר לי.... לא עוד! גם היום אני מתפתה לפעמים לכיוון ה``חברתי`` לרדת במשקל ומהר, אבל אני עוצרת את עצמי, כי היום אני חיה כמו אדם ``נורמלי`` יכולה עדין להנות מאוכל שאני אוהבת, וסוף סוף לא מרגישה יותר אשמה, ולא נותנת לאף אחד לגרום לי להרגיש אשמה. כן לפעמים אני מפצה את עצמי באוכל, עניין של הרגל משנים, אבל אני לא נותנת לזה להחזיר אותי אחורה, כמו ילד ``גיבור`` שנופל ומשתפשת לו הברך, אני קמה וממשיכה הלאה, כאילו לא קרה דבר. לא נפתרתי מהבעיה שלי, אני כל הזמן במודעות שיש לי בעיה, ואני מאמינה שברגע שאני אאבד את המודעות הזו, אני עלולה לחזור לסורי. אבל זה לא חונק אותי, זה לא משחיר את חיי. אני זאת אני זאת אני, ויש בי הרבה יותר מכמות עודפת של תאי שומן בגוף. אני מאחלת לכולם למצוא את הדרך שלהם בתוך הסבך הזה, תזכרו בוטצ`לי אהב אותנו בדיוק ככה
יפעת
ואני לא מתכוונת לומר שהבעיה גורמת לנו קשיים חברתיים, זהו מן מעגל קסמים שלא נגמר לעולם. מאשימים אותי בחוסר התאמה לאסטטיקה החברתית, נו באמת. נולדתי לספק את רצונותיו של מישהו לגבי מראה??... שילך למוזיאון. אף פעם לא היתה לי בעיה של הקאה, או של הרעבה עצמית, גם כשעשיתי דיאטות הן היו תמיד מפוקחות ומעודנות. אבל הבעיה האמיתית היא באשמה, האשמה שאנחנו מרגישים בכל פעם שאנחנו מכניסים ``אוכל משמין`` לגוף. אני התחלתי לחיות עם עצמי ולהשלים עם עצמי רק כשהבנתי שאין צורך בהאשמה, ושאין בעצם אוכל משמין. אני מצאתי את הדרך שלי, ואולי גם היא תתגלה כדרך לא נכונה כמו כל דיאטות השווא שגורמו לי בסופו של דבר להכפיל את משקלי בכל פעם. עכשיו אני נלחמת בעיקר מול אנשים ששואלים אותי איך את יורדת במשקל ואוכלת כל מה שבא לך? עובדה! זה מה שקורה. כבר יותר מחצי שנה אני זוחלת לאט לאט לכיוון למטה (כבר פחות 25 קילו), ואני אוכלת הכלללללל (כולל סופגניות בחנוכה). אבל האוכל הפך להיות חלק מהחיים ולא החיים סביב האוכל. גם בדיאטות כל היום חשבתי על מה אני אוכל אחר כך, כמה ומה מותר לי.... לא עוד! גם היום אני מתפתה לפעמים לכיוון ה``חברתי`` לרדת במשקל ומהר, אבל אני עוצרת את עצמי, כי היום אני חיה כמו אדם ``נורמלי`` יכולה עדין להנות מאוכל שאני אוהבת, וסוף סוף לא מרגישה יותר אשמה, ולא נותנת לאף אחד לגרום לי להרגיש אשמה. כן לפעמים אני מפצה את עצמי באוכל, עניין של הרגל משנים, אבל אני לא נותנת לזה להחזיר אותי אחורה, כמו ילד ``גיבור`` שנופל ומשתפשת לו הברך, אני קמה וממשיכה הלאה, כאילו לא קרה דבר. לא נפתרתי מהבעיה שלי, אני כל הזמן במודעות שיש לי בעיה, ואני מאמינה שברגע שאני אאבד את המודעות הזו, אני עלולה לחזור לסורי. אבל זה לא חונק אותי, זה לא משחיר את חיי. אני זאת אני זאת אני, ויש בי הרבה יותר מכמות עודפת של תאי שומן בגוף. אני מאחלת לכולם למצוא את הדרך שלהם בתוך הסבך הזה, תזכרו בוטצ`לי אהב אותנו בדיוק ככה
יפעת