שונאת את העולם הזה ובעיקר את עצמי
יש לי עודף משקל. די גדול, 15-20 קילו, תלוי את מי שואלים.
אם שואלים את המשפחה של בעלי, 20 קילו לפחות. לא פעם העירו לי על כך, כאילו שאני לא יודעת לבד. לרוב הגבתי מאד לא טוב, אז אפשר לומר שהם נזהרים בלשונם, רוב הזמן.
היום, באמצע בילוי משפחתי נחמד (רק בעלי, אני והילדים), הוא נזכר לומר לי שהוועדה, המורכבת משני אחיו, קטלה את הלבוש שלי בערב החג, באומרה שהוא מאד לא מתאים לגזרתי המורחבת.
הלוואי והיו לי כוחות להתמיד בדיאטה.
הלוואי והייתי יכולה להיות מספיק שלמה עם עצמי כדי לומר שמשקל זה רק מספר, הוא לא קובע את המהות שלי. שבכלל, אני לא נשפטת על פי קריטריונים חיצוניים.
אבל זה כואב נורא.
אני משתדלת להתלבש יפה, לפי הטעם שלי. לסדר את השיער, להתאפר, לטפח את הצפרניים
וכששניהם קוטלים אותי ככה, ובעלי מסכים עם הביקורת שלהם וטורח להעביר לי אותה כי"מישהו צריך לומר לך את האמת" אני נפגעת במקום עמוק ושוכחת הכל. את כל התכונות הטובות שלי, את כל העבודה הפנימית המאומצת. כל מה שטוב הצטמצם עד שנעלם ונשארה רק חצאית קצרה מדי וישבן גדול מדי.
כשאני נפגעת ככה, אני חוזרת לגיל ארבע ומגיבה בהתאם. התפרצתי עליו בזעם, כיניתי את המשפחה שלו "מכוערת" (מבפנים) אמרתי שאני שונאת אותם ולא מתכוונת לבוא למפגשים משפחתיים יותר לעולם.
כמובן שזה היה ליד הילדים, וכמובן שהבן שלי קם להגן עלי ולתבוע את עלבוני. וכמובן שכעסתי על עצמי שלא נשארתי מבוגר אחראי ונתתי לו להתנהג כמו ילד הורי.
אז עכשיו אני מתנהגת כמו ילדה בת ארבע, שונאת את כל העולם ובעיקר את עצמי. הילדה הקטנה והמעצבנת יצאה מקבוצת הואטסאפ המשפחתית וכמעט מחקה את הגיסים מהפייסבוק
(בסוף הסתפקתי ב-unfollow)
אוףףףף
יש לי עודף משקל. די גדול, 15-20 קילו, תלוי את מי שואלים.
אם שואלים את המשפחה של בעלי, 20 קילו לפחות. לא פעם העירו לי על כך, כאילו שאני לא יודעת לבד. לרוב הגבתי מאד לא טוב, אז אפשר לומר שהם נזהרים בלשונם, רוב הזמן.
היום, באמצע בילוי משפחתי נחמד (רק בעלי, אני והילדים), הוא נזכר לומר לי שהוועדה, המורכבת משני אחיו, קטלה את הלבוש שלי בערב החג, באומרה שהוא מאד לא מתאים לגזרתי המורחבת.
הלוואי והיו לי כוחות להתמיד בדיאטה.
הלוואי והייתי יכולה להיות מספיק שלמה עם עצמי כדי לומר שמשקל זה רק מספר, הוא לא קובע את המהות שלי. שבכלל, אני לא נשפטת על פי קריטריונים חיצוניים.
אבל זה כואב נורא.
אני משתדלת להתלבש יפה, לפי הטעם שלי. לסדר את השיער, להתאפר, לטפח את הצפרניים
וכששניהם קוטלים אותי ככה, ובעלי מסכים עם הביקורת שלהם וטורח להעביר לי אותה כי"מישהו צריך לומר לך את האמת" אני נפגעת במקום עמוק ושוכחת הכל. את כל התכונות הטובות שלי, את כל העבודה הפנימית המאומצת. כל מה שטוב הצטמצם עד שנעלם ונשארה רק חצאית קצרה מדי וישבן גדול מדי.
כשאני נפגעת ככה, אני חוזרת לגיל ארבע ומגיבה בהתאם. התפרצתי עליו בזעם, כיניתי את המשפחה שלו "מכוערת" (מבפנים) אמרתי שאני שונאת אותם ולא מתכוונת לבוא למפגשים משפחתיים יותר לעולם.
כמובן שזה היה ליד הילדים, וכמובן שהבן שלי קם להגן עלי ולתבוע את עלבוני. וכמובן שכעסתי על עצמי שלא נשארתי מבוגר אחראי ונתתי לו להתנהג כמו ילד הורי.
אז עכשיו אני מתנהגת כמו ילדה בת ארבע, שונאת את כל העולם ובעיקר את עצמי. הילדה הקטנה והמעצבנת יצאה מקבוצת הואטסאפ המשפחתית וכמעט מחקה את הגיסים מהפייסבוק
(בסוף הסתפקתי ב-unfollow)
אוףףףף
