שופכת את הלב קצת..

[babi12]

שופכת את הלב קצת..

היום פגשתי בעבודה חבר ותיק , שהיה פעם קרוב. מאז הלידה , כמעט ולא התראינו, וכמעט ולא היה על מה לדבר- הוא רווק , פרפר , שמכור לעבודה , ויודע להנות מהחיים. אני, מזה 9 חודשים- אמא , לשתיים (תאומות). ולא הרבה מעבר לזה. מיותר לציין שכמעט ולא היה על מה לדבר. אבל , יותר מזה, הרגשתי שאני נתונה לסוג של ביקורת . הוא דאג לספר לי שהוא מכיר אנשים עם ילדים, וזה באמת קשה, אבל, לכולם עוד יש חיים , ונראה לו מוזר שאין לי חיים. נראה לו מוזר שאני בקושי נפגשת עם חברים , לא הולכת לסרטים ( אפילו שאני עייפה ).בכלל הוא אמר שאני נראית כבויה. ואני התחלתי להתנצל- שאני עייפה , שאני במלחמת הישרדות וכו' וכו'. פשוט התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי. תנסו להיזכר אחורנית ( אמהות "ותיקות" )- זוכרות איך זה היה ? ואמהות טריות מה מצבכן אתן ?

 

[עמית@]

../images/Emo46.gif

נראה אותו לא כבוי עם תאומות.. מזכיר לי את הבוס שלי שאמר לי על הקשיים עם הבנות "מה את חושבת, שבגיל 26 הן לא ילדות".. (יענו, אני מתמודד עם לא פחות קשיים ממך..) הרמתי ידיים. יש מקומות שלא שווה להשקיע אנרגיה, החיים השתנו, נקודה.

 

[sugerbabe1]

הרווקים הפרפרים האילו בסוף נתפסים

ברשת ונעשים תולעי - משי מבוייתים להפליא. קודם כל ממליצה לך להתחיל לסנן דברים שאומרים לך, עשית החלטה(שהוא לא עשה) ותהיי שלמה איתה עד הסוף. כן, כי להיות הורים לתינוקות זה הקרבה, זה ביטול ההנאות הפרטיות שלך לתקופת מה , זה ניצול כל דקה לשינה - זה כמו שאמרת מלחמת השרדות. אצלי באופן אישי חברותיי לא נשואות , ולא מתכוונות להביא ילדים(לפחות שתיים בוודאות),אני זוכרת בפורים שכולם התארגנו לצאת למסיבה שהיינו הולכים כל שנה, ואני לא יכולתי לבוא היתה לי תחושה של צביטה בלב, מן סוג של געגעוע לימים שעברו ולא יחזרו שוב. וזה עבר כי פתאום קלטתי שאני כבר ממש לא בקטע של מסיבות והבילויים שלהם, שחיי התשנו וזו עובדה!

 

[דפנה מי]

כאמא "ותיקה"-עדי בת שנה ו 7

אני כבר פחות "כבויה" ממה שהייתי בהתחלה אבל יש הרבה מאוד דברים שאני עושה לפי צרכיה וסדר היום של עדי. מה גם שאין לנו בייביסיטר ואנחנו כמעט ולא יוצאים לבד רק שנינו. יש זוגות שעם בוא הילד/ים הם לוקחים אותם איתם לכל מקום, מסיבה, טיולי שטח, חו"ל ונהדר להם. זה גם יותר עניין של אופי-מי שהיה מבלה כל יום עד 11 בלילה מחוץ לבית-נראה לי שימשיך בזה ומי שיותר טיפוס "ביתי" - יוותר על דברים בגלל עייפות וסתם כי אין כבר כוח ורוצים שקט ומנוחה ואת הבית קצת לעצמך. אני מאחלת לך להיפגש איתו שוב כשהוא יהיה עם ילד (אחד) בן 9 חודשים ותראי כמה שהוא יקטר.....

 

[תנועת החסידות]

אויש, אני מתה על נותני העצות

למיניהם. כאילו, הוא הרי יודע יותר טוב ממך איך את צריכה לנהל את החיים שלך. חבל שבמקום להתנצל לא סיפרת לו איזה רגעי אושר אקסטטיים את חווה, וממליצה לו למהר ולמצוא כלה. ולעניין עצמו, מי שלא מקבל אותך כמו שאת במצב המאד ספציפי שלך כרגע, ולא יכול להזדהות ולגלות אמפתיה, כנראה שאינו באמת חבר שלך. אז הוא פעם היה קרוב, כשזה התאים לשניכם, והיום הוא במקום אחר, ולטעמי המקום שהוא נמצא בו הוא קצת ריק. בשלב מסוים ה"פרפרות" הופכת להיות קצת פאתטית. את עדיין בשלב מאד ראשוני של האמהות, ועוד עם שתי פיצויות. לאט לאט יהיה יותר קל, ותחזרי להרים את הראש ולעשות כל מיני דברים שעשית קודם, בנוסף לכל הדברים החדשים שתמשיכי לעשות עם הבנות. זה אומר שהחיים שלך נהיו הרבה יותר מלאים, ולא להיפך.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

אמא טריה יחסית (7 חודשים)

עכשיו עשית אותי קרבית

למה מי הוא חושב שהוא??? איזו זכות יש לו לתת לך להרגיש לא נעים??? מה הוא יודע בכלל, לו אין ילדים ומה שרואים על אנשים אחרים כלפי חוץ לא אומר שומדבר על החיים הפרטיים שלהם. בא לי להעיף לו מצלצלת אחת! המצב שלי: אנחנו כמעט ולא יוצאים עכשיו - הערבים שלנו שייכים לנועם גם כי אנחנו עובדים במשך היום ורוצים להיות איתו בערב וגם כי יש לו "טקס שינה" ארוך וכרגע הוא בכלל ברגרסיה. בקיצור, סרטים ויציאות נמוך בסדר עדיפיוית. אנחנו רואים חברים אבל בעיקר בסופ"שים ובשעות היום. אבל, עכשיו יותר טוב ממה שהיה וברור לי שיהיה עוד יותר קל בהמשך - אני וראה את זה על חברות עם ילדים יותר גדולים (שנה-שנה וחצי). אני גם מניקה אז אני בכלל לא משאירה את נועם לבד יותר מ 3-4 שעות גם אם אני לא בבית מאיזושהי סיבה.

 

[אביטלתל]

לסנן לסנן

לפני שילדתי את איילה גם אני חשבתי שאני מבינה הרבה דברים היא באה ומאז אני מבינה שהבנתי מעט יש דברים שלא יודעים עליהם כלום כמעט, אם לא מתנסים בהם. גידול ילדים זה אחד מהדברים האלה. את בסדר גמור. ואת יודעת מה ? כנראה שהוא גם בסדר גמור, כי למי שלא נמצא במצב הזה זה נראה עולם אחר לגמרי ולא יכול להבין את המצב הזה.

 

[yaelia]

אני יודעת מחברי וחברותי הרווקים

המאושרים, שאחרי 15 שנים בקרוב של יציאות וחגיגות גם להם מתחיל להתעייף וגם להם מתחיל להימאס מ'לקרוע את העיר' כל ערב. תמליצי לו בחום לבוא לשמש בייביסיטר לאחר-צהריים אחד לתאומות שלך, נראה אותו שורד בהנאה ובקלילות.

 

[ה ו ב י ט]

מרגיז

קודם כל, איזו מין מילה זו - "כבויה"? ממש פוגע. זה פשוט תלוי בנקודת המבט. בעיניו זה כבוי. בעיניי זה האושר הגדול ביותר שיש. ומה לעשות שלזה גם מתלווה עייפות ענקית. אני אמא טריה יחסית (9.5 חודשים) ומניקה הרבה. תוסיפי על זה קשיים בהרדמה/שינה לא רצופה ותקבלי מתכון להישארות בערב (כל ערב) בבית. אני לא מתבאסת, ברור לי שעם הזמן זה ישתנה. וכך גם אצלך. אי אפשר לצפות ללדת תאומות ולהישאר עם הלו"ז של פעם. זה פשוט לא אפשרי. תפרגני לעצמך את השינוי הזה, לקחת אותו בקצב שלך. להנות מהבנות ולהיות עייפה גם יחד. את מרוויחה את זה ביושר

 

[קובולט]

נו באמת.....

עם כאלה חברים..... עדיף להחליף!! באמת שזו תקופה זמנית שחולפת די מהר. אולי עם תאומים זה יקח עוד קצת זמן. אבל, זה יגמר החיים שלך יחזרו להיות בשליטתך ותוכלי להתנהל לך בעולם בעוד החבר הזה יתחיל את חייו כאבא ואז נראה אותו מדבר. וכפולניה טובה ממליצה להזכיר לו את זה שיגיע הזמן!! בכל אופן יקירה שולחת לך

ים מחזקים כל אישה עם תאומים מבחינתי היא עילוי של סובלנות ואהבה- גדלי אותם בנחת כי זה מה שבאמת חשוב

 

[lulyK]

נראה לי מוזר שאת קוראת לו "חבר".

לא מבינה מה כ"כ חברי בשטיפה שהוא עשה לך. מה מצבי? מעולה. יש לי חיים שאני מרוצה מהם מאד, אבל זה לא היה ככה אחרי 9 חודשים וגם אין לי תאומות. שום דבר לא בסדר אצלך (חוץ מזה שאת לא מצליחה לסנן חברים לא אמיתיים

)

 

[lulyK]

לא בסדר = לא לא בסדר

 

[אור100]

האמת? צודק

גם אני עם שני ילדים ועבודה במשרה מלאה ++ מסיימת את יום העבודה ומיד מתייצבת בחדר הכושר מתקלחת ויוצאת לסרט עם חברה. לפעמים לא בא לי כושר אז אני הולכת להסתדר קצת במספרה ובציפורניים. ואם ממש אין לי כוח אני יוצאת להופעה טובה עם חברים... ולמחרת בבוקר אני קמה רעננה ו"דולקת" מה, אצלכם זה לא ככה?

 

[אמא של א וגם של ר]

../images/Emo6.gif

 

[may77]

שהוא ינסה לגדל תאומות ../images/Emo46.gif

אמנם אני לא אמא לתאומים, אלא לילד אחד ויחיד בן 10 חודשים, אבל החברה הכי טובה שלי שהיא גם שכנה שלי, היא אמא לתאומים בערך באותו הגיל. שתינו כרגע בבית ואנחנו מבלות כל הזמן ביחד אבל... בעוד אני מצליחה לצאת עם הילד(לקניון, לחברות אחרות) היא לא יוצאת מהבית אלא אם כן בעלה מצטרף, היא אומרת שזה כל-כך מסורבל שהיא מעדיפה להשאר בבית... בעוד אני חוטפת תנומה בצהריים, היא לא נחה לרגע כי תמיד לפחות תינוק אחד מעסיק אותה... לצאת לבלות - זה לא קורה הרבה גם לא אצלנו ועל אחת כמה וכמה עם שניים כי לא נעים להשאיר שני תינוקות עם מכרים ושמרטף הופך להיות עסק יקר... יום אחד השגחתי על אחד התאומים למשך כמה שעות ואח"כ אמרתי לה שמגיע לה צל"ש... זה קשה

אז שלא יבלבל את המוח (סליחה על הבוטות

).

 

[עינבלית]

ניסיתי להזכר איך היה ונזכרתי שכתבתי

את הקטע הבא: ********************************************************** פגשתי היום חברות, רווקות עם חבר קבוע, מהתואר השני. ישבנו בבית קפה (יוזמה שלהן, התגמשתי למרות שזה מאוד לא התאים לי). נשיקות, החלפת מתנות (היה לי יומולדת). ליה עייפה, בוהה בחוסר רצון בשתי חברותיי. ואז הגיע השאלה : "אז מה את עושה?" שואלת החברה ק'. ובאמת, מה אני עושה? אני מגדלת את בתי. אני בבית. כלים, כביסות, לפעמים רצפה. הרבה טיולים בסביבה. הרבה על הדשא בחוץ. חוקרים עולם ומלואו, נמלה עוברת עם משא שיבולת שועל, גבעול דגן מלאה תבואה, זקן בכיסא גלגלים והפיליפיני שלו קורצים אל ליה והיא מחייכת, חוזרים הביתה וליה משחקת עם הדברים שלה ואני קוראת-כותבת-משכילה באמצעות האינטרנט. "אני מגדלת את ליה" עניתי. "כן", היא אמרה, "אבל מה את עושה עם עצמך?" ובאמת, מה אני עושה עם עצמי? מה אני רוצה לעשות עם עצמי? את האמת, כלום. אני מאוד מרוצה מעצמי, טוב לי ככה. שתקתי. "אז מה" הקשתה ק', "מה לגבי החיים?" החיים? אנחנו כאן, ועכשיו, וחיים. החיים הם סערה יומיומית, ואני בעין הסערה, בשלווה. מגדלת את עצמי, את האמא שבתוכי, את בתי. "סבבה" עניתי וסגרתי את הדיון. "אז את חוזרת לתזה" שואלת ל' ובנשימה אחת מודיעה לי שלא כדאי לי לחזור כי המנחים גרועים והנושאים בקרשים ואין מילגות. "אם אמצא נושא שיעניין אותי יותר מהגדילה של ליה, אחזור" אני אומרת ובסתר ליבי יודעת, שאין חיה כזו. הן צוחקות. שתי החברות שלי. הן יודעות שאני כבר במקום אחר. ולא סתם עברו 8 חודשים מאז התראינו לאחרונה. בבית, ליה מתיידדת ומתחבקת עם ל'. מדגימה הליכה עצמאית לכל עבר על הרצפה ששטפתי היום בחמסין. ואני- בעין הסערה. שלווה ממלאת אותי, נעימות. סיפוק. נגמר היום. מחר- יום חדש.

 

[שרון של לוטן]

מקסים וכל כך נכון!../images/Emo39.gif

 

[אפרת12]

כל כך מדויק וכתוב כל כך יפה ../images/Emo24.gif

 

[hagitag]

כל כך מבינה אותך עם ההתנצלויות האלו

אני גם כן כל פעם מוצאת את עצמי מתנצלת על אורח חיי. וזה ממש נמאס. אלו חיינו כרגע. בחרנו את זה. זה שונה ויש בזה את הקשיים והיתרונות. אצלנו כמעט כל החברים והחברות נשארו רווקים וזה קשה, כי הם רק מתריסים מלמעלה. עצות, טיפים ועוד מיני רחמנות... אז פשוט מצמצמים. (כמו שאומרת אורנה בנאי בדמות שהיא עושה בארץ נהדרת, תמציתי ונהדר: "צמצם, אתה בא לי לא טוב". זה בדיוק מה שאני מרגישה לגבי החברים שלי. ולפעמים גם יוצא לי בשלוף המשפט השחוק הזה) תראי, כשהיינו עם אחת בילינו הרבה והכל עשינו איתה על המנשא (כולל מסיבות לייליות, מסעדות, בתי קפה, סרטים, חברים...) אבל עכשיו כשיש שתי אפרוחיות (והן ברווחים כמעט כמו תאומים שנה וחמישה חוד') זה לא פיקניק. יש לזה המון יתרונות (אם תרצי נרחיב בעתיד) אבל מבחינת המצב, כבוי זו בהחלט מצב קיים. אנחנו ב pause עם החיים כרגע. הכל מסורבל, מסובך וקשה, עייפים מאד, ומשתדלים להנות מרגעי הנחת. זה מה שמשפר את הכל. ואנחנו כבר 8 חודשים אחרי לידת הקטנה ועדיין. לא מאמינה שהמצב הולך להשתנות בקרוב.. פשוט מצמצמת. גם ציפיות.

 

[מאז]

זוית טיפה שונה

קראתי רק חלק מהתגובות, אז אולי אני חוזרת על משהו- אני מוצאת את עצמי נעלבת/מתעצבנת בעיקר מדברים שמוצאים הד אצלי בלב. כלומר: כשהייתי במצבך (ועוד רק עם ילד אחד) גם אני הייתי לוקחת קצת קשה משפטים כמו שהוא אמר, כי באיזשהו מקום הייתי מסכימה איתו. לו הייתי לגמרי שלמה עם מקומי ומצבי, ולו לא הייתי קצת מתגעגעת ל"פרפריות" ול"עוד חיים", הדברים היו מחליקים לידי בלי באמת לפגוע בי. אבל מכיוון שאנחנו, כאמהות מודרניות ומודעות, מרגישות את התשלום שאנו משלמות עבור הדבר הנפלא הזה ששמו ילדים ומשפחה, אז מי שמפנה זרקור למחיר הזה נוגע בנקודה כואבת. (אני באזור בכלל?)