רוצה לספר לך על דוד שלי
מקסים וחתיך (אפילו עכשיו, בן שישים). רווק מושבע כל חייו. אני זוכרת אותו יושב אצל ההורים שלי כל שישי בצהריים ומפרט להם כמה חייו טובים ונפלאים ומלאים וכל יום הוא יוצא ומבלה ושר ורוקד ומחליף חברות כמו גרביים. וכל החברים שלו האלה עם הילדים משעממים בצורה שקשה לתאר (את זה הוא מספר להורים שלי, שלושה ילדים וכל חיתו יער בגינה, כן?). הם לא יוצאים, הם כמעט לא מבלים, הם כל הזמן עם הילדים, ומופעים, וחוגים. ואני כל הזמן חשבתי לי - ומה אתה עושה פה? שישי בצהריים אצלנו, קבלת שבת אצל דודה שלי, כל ערב יוצא כבר שנים עם אותם אנשים. העיקר לא להיות לבד בבית. מי צריך ילדים? לקראת גיל 50 הוא ממש אימץ את הילדים של בת-דודה שלי. לוקח אותם לספארי ולסרטים. אני חושבת שעכשיו הוא מרגיש את ההחמצה. ואת - אמא לתאומות תינוקות? הרשי לי להסיר את הכובע. אני עם אחד ומתה מעייפות. הלכנו לסרט הרגשתי כמו גיבורה. הלכתי לגמור עבודות מלפני ההריון בחוג קרמיקה שלי (כולה להשלים צביעות) והייתי מותשת אחרי זה כאילו עבדתי 12 שעות בעבודה פיזית קשה. אל תתני לאנשים שאינם יודעים על מה הם מדברים לפגוע לך ככה במצב רוח.
