שורשים

[ציףציף1000]

יפה כתבת ../images/Emo13.gif

אני הכרתי את הפלויד דרך הרדיו, כמו רוב האנשים מדורי. אני לא זוכרת מתי שמעתי אותם לראשונה; זה מן הסתם היה בסביבות יציאת Dark Side למרות שיש לי חלום כזה שבו אני שומעת קטעים פסיכדליים שלהם עוד בשכונה הקודמת שבה גרנו. בשנות השבעים היו לי שני אלבומים שלהם - AHM ו-Dark Side - והכרתי חלק מהסינגלים המוקדמים שלהם, אבל את אנימלז ו"החומה" לא אהבתי. זמן לא רב לאחר יציאת "החומה" שמעתי במרתון בגל"צ את כל האלבומים והסינגלים שלהם, לפי הסדר. אז גם קלטתי מה היה מקומו של סיד בארט בלהקה, ואיזה כשרון הוא היה. לאחר מכן לא התעניינתי בכלל בהם עד לפני כ-4 שנים, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי על סיד שהוקרן בטלוויזיה בארץ. רק אז התחלתי להתעניין בהם ברצינות, ולהבין את מה שלא הבנתי, כשהייתי נערה.

 

[afcon11]

איזה סרט הוקרן על סיד בארץ?

תוכלי לפרט קצת על הסרט? בשנות השבעים נהגו להשמיע הרבה את פינק פלויד (ואם כן, באיזה תחנות)? בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים לא השמיעו אותם יותר מידי. באותה תקופה יצא לי בעיקר לשמוע את ABITW 2, WYWH, Time, Money, אבל לא מעבר לזה. עד כמה שאני זוכר, לא שידרו קטעים מ AHM או מ- Meddle (למרות שאני זוכר שהשיר Fearless ליווה את הפתיח של אחת מתוכניות הספורט ששודרו אז בטלוויזיה הישראלית, אבל אני לא סגור על זה). והשאלה שלי היא בעצם האם בתקופה שאת מתארת (שבעיני היתה הפורה ביותר של עולם המוסיקה, אולי זה בגלל שאני מתחבר יותר למוסיקה שנוצרה בשנות השבעים מאשר לזו שנותרה בתקופות אחרות), נהגו לשדר את פינק פלויד בתדירות גבוהה יותר מאשר בתקופה שציינתי? ומבחינת הגיוון? הם היו סוג של קוצנזוס או יותר בכיוון ה"מחתרתי" (הגדרה כל כך טיפשית בעיני...)? חשבתי לעצמי שעד לחומה, הם לא היו פופלרים במיוחד בישראל, אבל אף פעם לא היה לי את מי לשאול... אם יש לך סבלנות, תפרטי קצת על אותה תקופה (בבקשה).

 

[ציףציף1000]

אוקיי ../images/Emo13.gif

לפי הסדר: הסרט שהוקרן בארץ הוא הסרט הדוקומנטרי שביים ג'ון אדג'ינטון על תולדותיו של סיד, בשנת 2001. ניתן להשיג אותו בקלות ב-DVD כיום, גם בארץ. יש שתי הדפסות ל-DVD. אחת של הסרט בלבד, והשניה הדפסה "מורחבת", הכוללת שני דיסקים, עם אקסטרות (ראיונות מורחבים עם ווטרס וגילמור, ועוד). למותר לציין שמדובר ב-DVD מומלץ ביותר. בשנות השבעים, הרדיו היה המקור העיקרי - ובעצם היחידי - לחשיפה למוסיקה זרה חדשה, בישראל. היו רק שלוש תחנות רלבנטיות: גל"צ, "קול השלום" של אייבי נתן ורשת ג' (החל מאמצע העשור, אז הוקמה התחנה). רשת ג' הוקמה במתכונת של Radio 1 של ה-BBC, והתמקדה בפופ-מצעדים. ב"קול השלום" היו שדרנים בריטיים ומוסיקה טובה, אבל התקליטיה שלהם היתה מצומצמת. גלי צה"ל היו התחנה המגוונת ביותר. אני מניחה שהחשיפה של הפלויד בישראל היתה דומה לחשיפתם באירופה. היינו, החל מ-69/70 חוגים מסויימים של חובבי מוסיקה הכירו אותם, כאשר עם השנים החשיפה שלהם הלכה וגדלה. באמצע העשור היה ניתן לשמוע את הפלויד בכמה סוגים של תכניות: את הסינגלים, See Emily Play, Arnold Layne, היה ניתן לשמוע בתוכניות של שירי שנות השישים. הנטיה האישית שלי היתה לכיוון הפופ/רוק בריטי, ולכן האזנתי הרבה לתוכניות אלו. היו גם תוכניות "נישה" של מוסיקה "מחתרתית" כפי שהיא נקראה בראשית ואמצע העשור. תוכניות אלו שודרו בעיקר בשעות הלילה. שם היה אפשר לשמוע קטעים ארוכים יותר, ופחות מיינסטרימיים. אבל למיטב זכרוני את הפלויד השמיעו גם בתוכניות בשעות היום - לפחות את הקטעים היותר פופולריים והעכשויים. בוודאי כשיצאו WYWH ואנימלז, שירי האלבומים הושמעו בגל"צ בשעות היום. יתרה מזאת, באותה תקופה נהגו לשדר בוטלגים באופן חופשי בגל"צ, וגם באמצע היום. באחת התוכניות הפופולריות של התחנה, ששודרה בשעות הצהריים (אחרי ביצפר

) היתה פינה בשם "פינת התקליט הלבן" שנערכה ע"י י. קוטנר הצעיר, שם הביא יוד קטעים מבוטלגים, בעיקר של השמות הגדולים: הביטלס, הסטונס, הפלויד ואחרים. שם שמעתי לראשונה את The Embryo, למשל. משעשע לזכור כמה אגדות אורבניות הופצו בפינה הזו - ובגל"צ בכלל - וכמה טעויות, אבל זה היה חלק מהקסם של התקופה, כאשר מידע אמין פשוט לא היה זמין, ואנשים בנו את הידע שלהם על אמנים בעיקר על סמך שמועות, ועל סמך דמיונם הפורה.

בנוסף, החל מסוף שנות השבעים ערכו גל"צ "מרתונים" של אמנים. במשך לילה שלם - בד"כ בסוף השבוע, בין שישי לשבת - השמיעו ברצף, ובד"כ בסדר כרונולוגי, את מרבית שיריהם של אמנים והרכבים פופולריים. פינק פלויד היו נשוא יותר ממרתון אחד. אלו נערכו - למיטב זכרוני - בעקבות יציאת אלבומיהם. הראשון היה כמדומני אחרי יציאת אנימלז. השני, לאחר הצלחת "החומה". יתכן שהיו עוד. הפלויד היו מאוד פופולריים בארץ בשנות השבעים. אבל "החומה" הביאה את הפופולריות שלהם לשיא חסר תקדים. כאשר האלבום יצא, הוא היה דומיננטי לחלוטין במשך מרבית השנה, בכל ערוצי הרדיו. הסינגל Another Brick היה הלהיט הגדול של השנה. האלבום נמכר בכמויות היסטריות. בבית ספרי, לכולם היה עותק, וכולם ידעו את כל השירים - עד כדי העתקת עטיפת האלבום על קיר הקפטריה. לפני כן, הם היו אהובים בעיקר על ידי מי שהחשיבו את עצמם כ"מביני דבר" במוסיקה; לאחר "החומה", הם נהיו ידועים בקרב הציבור הרחב כולו. קשה להשוות את המצב אז להיום, כיוון שמבנה ערוצי התקשורת ואופיים השתנה לגמרי בשלושים השנים האחרונות.

 

[afcon11]

תודה!

זה היה מעניין ביותר. גם מפתיע לגלות שפעם היה כאן רדיו מעולה (ומה לעזעזל נהיה ממנו...). ואם אפשר, עוד שאלה קטנה - באותה תקופה, השמיעו בארץ גם שירים מקריירת הסולו של סיד (עד כמה שאפשר לקרוא לזה קריירה, למרבה הצער)? דיברו עליו מעבר לעובדות היבשות (השתגע והוחלף וכד')?

 

[ציףציף1000]

למיטב ידיעתי, לא

החשיפה המסודרת הראשונה שלי לסיד ופועלו היתה, למעשה, רק בתחילת שנות השמונים. לפני כן, סיד בארט האדם היה רק בבחינת שמועה עבור הרוב המוחלט של המאזינים בארץ. אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה, או אחת הפעמים הראשונות, ששמעתי עליו. זה היה בסביבות יציאת WYWH, למיטב זכרוני, וקוטנר הזכיר אותו כנראה בהקשר לאותו אלבום. או אולי זה היה בסביבות "אנימלז". בכל מקרה, ההתייחסות אליו היתה שטחית לגמרי, בדיוק כפי שהזכרת: היה להם פעם גיטריסט שהתחרפן והוחלף. אני לא בטוחה ששמו אפילו הוזכר. קוטנר הציג את הסיפור כמשהו מבדח. אפילו כשהשמיעו ברדיו את הסינגלים המוקדמים שלהם - והם הושמעו בתדירות לא נמוכה - סיד לא הוזכר. ובוודאי שלא היתה התייחסות לאלבומי הסולו שלו. אל תשכח שהם נמכרו בכמויות צנועות בלבד, עד שנות השמונים. אני בספק אם היו יותר מקומץ אנשים בארץ שבכלל שמעו את האלבומים האלו, באותם ימים. במובן הזה, ישראל לא היתה שונה ממרבית מדינות העולם, למעט אנגליה וכמה מדינות במערב-אירופה.

 

[מורנא007]

בנוסף

כפי שכתבתי, באמצע שנות ה-70 גם ברשת א' היתה תוכנית שבה מידי פעם השמיעו פינק פלויד החל משעה 3 או 4 אחרה"צ.

 

[RoieL]

מדהים../images/Emo2.gif

והאמת ש- Time זה באמת שיר שגם אם שומעים אותו בחצי אוזן זה מאוד מושך לחזור אליו. שמעתי את Time באירוע משפחתי במקרה, והשיר הזה זו אחת הסיבות שהחלטתי לשמוע פינק פלויד.

 

[eliavtu]

אמממ...

פעם בגיל 12 ככה.. לא ממש הייתי אוהב מוסיקה שמעתי רק את טיפקס פה ושם ועוד שיר או שניים מזמרים שונים, אבל הייתי שומע מוסיקה מקסימום שעה בשבוע ואז ממש סתם החומה הייתה במערכת חשבתי שזה משעמם אבל משהו במסוק של ABITW דווקא עניין אותי ושמעתי את זה אולי בשמיעה הראשונה לא הכי אהבתי בעולם אבל לאט לאט התמכרתי ומאז הכל היסטוריה... <זה בעצם האלבום שגרם לי לאהוב מוסיקה, למרות שאם אני אסדר את העדיפויות שלי היום הוא לא יהיה באף רשימה של TOP 10 או אפילו 20.>

 

[אלעד מכפר חוגלה]

הסיפור שלי

זה קרה בערך לפני שנתיים וחצי. במהלך ההאזנה האינטינסיבית שלי לרדיו בשעות הקטנות של הבוקר, אז לא הייתי מאזין כדי לשמוע מוזיקה, כי עדיין לא הכרתי מוזיקה "אמיתית", גם לא חשבתי שאני כ"כ אוהב מוזיקה, הייתי מאזין לרדיו כדי להאזין לכל מיני תוכניות מוזרות ומשונות בלילה. לפתע הם השמיעו איזה שיר מדהים, בדיעבד הסתבר לי שזה היה Imagine של ג'ון לנון. למעשה הייתי חצי רדום תוך כדי שהרדיו פתוח ברקע, והמוזיקה הזאת פשוט גרמה לי לקום ולהקשיב לה. ביליתי חמישה ימים בניסיון לזמזמם לכל מי שאני מכיר את השיר הזה. בסוף כשזה לא עזר ואף אחד לא הכיר את השיר הזה, (כניראה בגלל הזיופים הקשים שלי

) החלטתי להשתמש באינטרנט, זכרתי כמה מילים מהשיר, רשמתי אותם בגוגל והתוצאה הראשונה לשמחתי הייתה Imagine. מיד קפצתי על האימיול הנאמן שלי וחיש התחלתי במלאכת הפרת הזכויות (

). האזנה לג'ון לנון הובילה להאזנה לביטלס, שהתגלגלות העניינים אחרי ה-live 8 הובילה גם להאזנה רצינית לפינק פלויד, ועם הזמן הכרתי עוד מוזיקה...

מה שמוכיח שהביטלס הם כרטיס כניסה כמעט של כל אחד לעולם הרוק הקסום והמיסתורי. תמיד הצחיקה אותי התשובה של ההורים שלי כששאלתי אותם, "מי היו הביטלס?". "הביטלס... זאת הלהקה ההיא עם השיר. *אבא מתחיל לשיר באנגלית עילגת*, "יסטרדייי הווווו, אולל מיי טרבלס וויר אין יסטרדייי... אווו", כן והם היו מנגנים עם גיטרות ואממ... גיטרות... ותופים. אבל רצחו את לנון אז אין כבר ביטלס..." ואתם ממש לא רוצים לדעת מה הייתה התשובה ששאלתי אותם על פינק פלויד...

 

[afcon11]

המסקנה שלי מהשרשור הזה

נולדתי בעשור הלא נכון... לפני 15-20 שנה לא היתה בארץ נגישות קלה כל כך למוסיקה ולמידע על מוסיקה. ואם רק היה אז פורום עשיר כזה... תהנו ותעריכו!

 

[Anuerysm]

קרובי משפחה

שמסתובבים כאן לפעמים

 

[c h i r o]

דרך אחי

כמו שסיפרתי כאן לפניי שבוע בערך... אחי אמר לי שאסור לי לפספס את ההופעה של רוג'ר , לפניי זה הוא נתן לי אוסף של פינק פלויד להיתרשם, אבל קשה להיתרשם מהלהקה המדהימה הזאת בזמן העבודה שברקע שומעים אוסף .... הרי בשביל ממש להבין אותם צריך לשמוע כל אלבום מהתחלה עד הסוף ולא בשירים בודדים, לכן זה לא ממש דיבר אליי. אבל אחריי ההופעה..... גם בזכות ההופעה וגם בזכותכם , הכוונה כל מי שהיה בהופעה, הייתי חייבת להבין מאיפה כל האהבה הזאת ללהקה, אז אחי הביא לי את החומה ודארק סייד ואמר זה בינתיים זה "פינק פלויד" למתחילים, אז אחריי יום אמרתי לו או שאתה מביא לי את כל האלבומים או שאני שולחת אותך לאימוץ..... ומאז אני מכורה

 

[ציףציף1000]

../images/Emo6.gif

 

[wommer]

דווקא שרשור מעניין,

בניגוד לכל האנשים ש תירצו שזה סתם שרשור. מעניין לשמוע איך כל האולדיז הגיעו לפינק פלויד, למה, איך זה היה בתקופה ההיא. בכלל, לפי איך שזה נשמע פה, זה נראה כאילו זה היה ה"פרי האסור" כל המוסיקה הזאת שבאה מעבר לים. בכל אופן, איך אני הגעתי לפלויד? האמת היא שאני לא בטוח...אני זוכר רק שהתחלתי לשמוע אותם בגלל SHINE ON, שחבר שלי השמיע לי, בגלל הגיטרות. ואז התחלתי לשמוע רק את WYWH, ואז המשכתי לאנימלס, DARK SIDE וכו וכו וכו... כמו הרבה אנשים פה, גם אני כשהתחלתי לשמוע את הפלויד באמת אני מרגיש שאני התחלתי לשמוע מוזיקה באמת טובה, איכותית. מוזיקה.

 

[MilkShack]

אצלי...

לפני שנה-שנתיים בערך, אחרי דיבורים בלתי פוסקים על פינק פלויד מצד אבא שלי, הוא ואחי מחליטים לקנות את האלבום The Wall. אחי מחזיק מערכת סטריאו פצצתית לגמרי של SONY, ולשמוע את האלבום הנהדר הזה היה בשבילי חוויה בלתי נשכחת... כבר מאז התמכרתי לשירים כמו Hey You ו Comfortably Numb ורק אחרי שראיתי את הסרט, חזרתי אל האלבום והתעמקתי בו לגמרי, עד כדי כך שאני יודע את כל המילים בע"פ, לנתח את השירים, ואת הפירוש בעברית. אחרי חרישה ממש ממש ארוכה על החומה, אחי בא אלי ואומר לי "אהבת אותם אה ?" ואמרתי לו שכן והכול (באותה תקופה הייתי מכור לNirvana אז לראות אותי שומע משהו אחר היה די מוזר) וכך הוא הביא לי את Dark Side of the Moon. לאלבום הזה דווקא לא התחברתי כמו לקודם, הוא היה די קשה לעיכול. אבל נורא אהבתי את Time ואת Money. לאט לאט התרגלתי גם אל הדארק סייד, והבנתי כמה שהאלבום הזה הוא יצירת מופת ברמות שלהקות אחרות לא יכולות אפילו לדגדג, גאונות אמיתית. מהרגע הזה פינק פלויד כבר לא היו עוד להקה בשבילי, והייתי חייב להמשיך ולשמוע עוד חומרים שלהם, ורכשתי לעצמי את Wish you were here ביום של דייט לא מוצלח. כל האלבום, מתחילתו ועד סופו בהחלט שם את פינק פלויד בראש סדר העדיפויות שלי בכל הנוגע להאזנה. הוא היה מדהים, כך גם הדארק סייד, וכך גם החומה. ועוד תקופה עברה עד שאחי חזר מאילת אחרי טיול עם חברים, והוא קנה לי את The Division Bell שאותו ממש לא אהבתי, ועד היום אני לא אוהב. כדי להתעמק יותר בלהקה כבר לא קניתי דיסקים, פשוט העובדה שיש לי את הדיסקוגרפיה שלהם על המחשב והרבה תקליטים שאבא שלי הביא לי מהבית של סבתא שלי (בו כמובן הוא התגורר בילדותו, והיה מכור ללהקה) מונעת ממני ללכת ולקנות את שאר האלבומים, למרות שגם היום הזה יגיע. לאחר כל זה פשוט הצטרפתי לפורום, מה שלא קורה לי הרבה, אלא אם כן הסיבה ממש מוצדקת. מה עוד להגיד... גיליתי פורום באמת באמת איכותי, ולמדתי פה הרבה, והפינק פלויד מאניה אצלי לא אחרי שיאה, היא רק הולכת ומשתפרת מרגע לרגע. בקיצור פינק פלויד = god !

 

[TAZ!]

אצלי זה לא תורשתי...

עד גיל 15 בערך, עוד שמעתי מייקל ג'קסון להנאתי. באותה תקופה די התחיל להמאס לי ממנו (זה נקרא כנראה התבגרות) והחלטתי לקחת ממנו הפסקה ולנסות דברים אחרים. בין הדברים האחרים הראשונים שניסיתי ואהבתי היו קוין, בהתחלה מדיסק של קאברים גרועים במיוחד לשירי הלהקה ואח"כ מאלבומים מקוריים שלהם ששאלתי מחבר, והביטלס, זאותם תמיד הכרתי במידה מסוימת אך מישהי שהכרתי באותה תקופה הכניסה אותי חזק יותר לעסק. משם המעבר לפינק פלויד וללהקות אחרות היה טבעי וגם בצורה דומה, הפעם בעזרת אח של חבר טוב, לו היה אוסף מכובד של דיסקים של פינק פלויד, לד זפלין, דיפ פרפל ועוד רבים וטובים. כמו כולם, כמובן שגם אני הכרתי את ההמנון הנודע "We don't need no education" (הידוע בשמו - Another Brick in the Wall - part 2), אז טבעי שהאלבום הראשון שלקחתי ממנו היה The Wall. לשמוע את האלבום כולו בפעם הראשונה היתה חוויה מרתקת, שונה מכל דבר שהכרתי עד אז (לא ממש הכרתי אלבומי קונספט אחרים עד אז). נכבשתי. אז, בהמשך טבעי, לקחתי גם את "הצד האפל" ו"הלוואי ש...", שכמו החומה, כבשו אותי בהאזנה ראשונה. אחרי שהכרתי את השילוש הקדוש (וגם הקלטתי לעצמי, אז בתקופת הקסטות, לפני עידן ה-MP3), הוכשרה השעה לרכוש לעצמי את דיסק הפינק פלויד הראשון שלי. באופן קצת מפתיע אולי, זה היה Animals, בעיקר כי הוא היה זול יותר מהדיסקים האחרים של הפלויד משום מה. האלבום הזה, בשונה מהשלושה הקודמים, לא כבש אותי, לא בהאזנה ראשונה וגם לא באלה שאחריה. בהתחלה אפילו קצת התאכזבתי מהרכישה, אבל אם הזמן הצלחתי לעכל אותו ולאהוב אותו עד שהפך לאחד האהובים עלי. אז התחלתי לאט לאט ברכישות נוספות מהדיסקוגרפיה של הפלויד, שנפרשה ע"פ כמה שנים (כי הכרתי גם להקות נוספות וקניתי גם דיסקים שלהן) ולמעשה עדיין לא נגמרה עד היום (חסר לי את More). בדרך ראיתי גם את פומפיי ואת "החומה" הסרט, ניסיתי לסנכרן את DSOTM עם הקוסם מארץ עוץ (ללא הצלחה), הכנסתי קטעים מ- Shine on לסרט הגמר שלי במגמת תקשורת וצפיתי בשידור חי באיחוד ההיסטורי של הלהקה בלייב 8 (כן, גם אותי אביעד קיסוס עיצבן כשהעז לפצות את פיו באמצע Breath). טוב שיש חברים.

 

[microbe15]

בשביל זה יש חברים

תמיד אהבתי מוזיקה, מגיל מאד קטן, אבל לא התעניינתי במוזיקה מעבר למה ששומעים ברדיו / בטלויזיה. האלבום הראשון ששמעתי "כאלבום", מתחילתו ועד סופו, היה כנראה "פצעים ונשיקות". אבל האלבום השני הוא דווקא זה שהתחיל את השינוי שלי בתפיסה - How The West Was Won של זפלין. אחרי שקראתי ביקורת מחמיאה במיוחד על האלבום, והכרתי את "מדרגות לגן עדן" כמובן, משהו משך אותי לנסות לשמוע את האלבום. השתמשתי בכישוריי הטכנולוגיים, ותוך כמה שעות היה לי האלבום. הייתי שומע כל פעם דיסק אחר מהאלבום המשולש הזה בדרך ל/מבצפר, וגם בבית חרשתי עליו. הייתי מקשיב לכל פיפס שהוציאו הזפלינים מכליהם, וידעתי את כל האלבום בע"פ. לא מפתיע ששנה +- אח"כ, כשחבר סיפר לי שמישהו השאיל לו שלושה אלבומים שהוא טוען שהם יצירת מופת, ונותן לי לשמוע אותם, התאהבתי בשמיעה ראשונה. בהתחלה בדארק סייד ו-וויש יו, ואחרי הלייב8 והביצוע המעולה שם ל-CN, גם לחומה. לאחר מכן כבר התחלתי להתעניין בעוד אלבומים מהתקופה, ופ"פ הם אלה שגרמו לי להתפתח מוזיקלית ולהרחיב את אופקיי גם ללהקות אחרות, ובסופו של דבר גם לז'אנרים שבחיים לא חשבתי שאני יכול לאהוב. בסופו של דבר, התהליך שעברתי בזכות הפלוידים, גרם לי לזנוח את המוזיקה העכשווית המיינסטרימית MTVית, הכה חסרת תוכן וריקנית, ולעבור לשמוע מוזיקה איכותית, מרגשת, ואמיתית.

 

[TheDudeall]

אני

אני תמיד אהבתי מוסיקה ובעיקר רוק ורוק מתקדם, עובר בתורשה. אבא שלי מאוד אהב ועדיין אוהב את פינק פלויד והוא השמיע לי בערך בגיל 8 את WYWH,בהתחלה לא כ"כ התלהבתי עד שהשתמשתי במוסיקה של האלבום כדי לצייר ציור פסיכודלי לגמרי והתאהבתי בפינק פלויד. ד"א,אני חדש פה בפורום פינק פלויד P=