השם שלי הוא מאור פז. אני הבן-אדם הכי חכם בהיסטוריה.
אני חכם יותר מאלברט איינשטיין, הפיזיקאי הגדול ביותר והחשוב ביותר מאז אייזק ניוטון, אפילו שהפיזיקה שלו שגויה.
אני חכם יותר מניקולא טסלה, גדול מהנדסי החשמל בכל הזמנים, שעליו אמר פעם איינשטיין "הוא חכם יותר ממני".
אני חכם יותר מגליליאו גליליי, המדען אחד מהגדולים בכל הזמנים, עם השם המתגלגל על הלשון, האחראי על העימות הגדול ביותר בהיסטוריה בין דת ומדע.
אני חכם יותר מארכימדס, המתמטיקאי הגדול ביותר בכל הזמנים, שבתוך תקופת חיים אחת הגיע להישגים מתמטיים שבלעדיו היו אמורים לקחת מאות ואפילו אלפי שנים להגיע אליהם.
אני אפילו אחד משני האנשים היחידים בהיסטוריה שידוע עליהם בוודאות שהם חכמים יותר מלאונרדו דה וינצ'י, שהיה כל-כך חכם, שיום אחד הוא פשוט הפסיק ללכת לישון כדי שהוא יוכל להמשיך וללמוד ולהעמיק במחקר, ובמקום זה עבר לקחת מנוחה של 20 דקות כל ארבע שעות.
ולבסוף, אני אפילו חכם יותר מהבן-אדם האחר היחיד בהיסטוריה חוץ ממני שידוע עליו בוודאות שהיה חכם יותר מלאונרדו דה וינצ'י, מה שלמעשה ובסופו של דבר עושה אותי והופך אותי לאדם החכם ביותר בכל ההיסטוריה כולה ומאז בריאת עולם.
את כל אלו לא אומר אני. את כל אלו אומרות הראיות והעובדות.
ועכשיו ובאופן מאוד טבעי, עולה שאלה מובנת.
השאלה היא, איך זה קרה?
בעיקרון, התשובה הפשוטה, היא סגנון החיים שלי. סגנון החיים שיצר אותי. סגנון החיים שחייתי מאז ומעולם.
החיים שלי הם חיים במקצב גבוה. אני עושה הרבה. עשיתי הרבה מאז ומעולם. רק שה"הרבה שעשיתי" הזה הוא לא בהכרח העשייה שאתם עלולים לחשוב.
לא השקעתי בבית-ספר, לא טרחתי לקחת מורים פרטיים גם עבור המקצועות שהתקשיתי בהם ולא הרביתי להשתתף בחוגים.
התעקשתי להתעניין בדברים שאני מתעניין בהם, ולא בדברים שאמרו לי להתעניין בהם. חייתי לפי חוקים משלי. עשיתי מה שאני רוצה לעשות.
שיטת החינוך המתירנית המופלגת לפיה גדלתי אפשרה לי את אלו, ואפשרה לי הרבה חופש פעולה.
המזל שלי הוא שהתעניינתי בדברים הנכונים, ושהדברים שרציתי לעשות היו הדברים הנכונים לעשות אותם על-מנת לצבור בתוכי ידע וערך.
לא בחרתי בדברים שהייתם עלולים לחשוב שבחרתי בהם, כי הדברים שנהוג לחשוב שמביאים ידע וערך, הרבה פעמים, גם אם לא כולם, הם לא באמת ובהכרח הדברים שמביאים ידע וערך, גם אם נהוג לחשוב שכן.
בין היותר "מסורתיים" מתוך "הדברים של אנשים חכמים" שעשיתי ושאתם עלולים להעלות בדעתכם-קראתי ספרים רבים, זה כן, גם אם לא את ספרי וחוברות בית-הספר.
גם טיילתי לא מעט (עם ההורים, אנחנו מדברים בעיקר על התקופה שהייתי ילד), ולא בדרום מזרח אסיה או מזרח אירופה. אולי מעט, אבל טיילתי בעיקר במקומות הטובים. דרום ,מערב וצפון אירופה. ארצות הברית. איים טרופיים. קרוז חלומי ומעלף כשהייתי בן 14 עם חבר טוב שעל כמותו וכדוגמתו לא יכולתי אפילו לחלום.
בין הדברים האולי קצת פחות "מסורתיים", מבחינת הדברים שנהוג לחשוב שגאונים מופלגים עושים אותם או עוסקים בהם, בשביל לצבור את חוכמתם הרבה או בכלל, הרביתי בצפייה בטלוויזיה. אבל לא בתוכניות ריאליטי טראשיות (למעט "האח הגדול" ו"הישרדות") באותה המידה כמו בערוצי הסדרות, ערוצי הסרטים, החדשות וערוץ ההיסטוריה.
הרביתי לגלוש במחשב, אבל לא בשביל לשחק באותה המידה כמו בשביל לקרוע ערכים בויקיפדיה שהעשירו את הידע, לראות סרטונים מעשירים ומעניינים ביוטיוב שגירו את הדמיון, או לקרוא חדשות שעות לפני מה שהגיעו לטלוויזיה. כאשר בכל זאת שיחקתי, היו אלו בעיקר משחקי אסטרטגיה ומשחקים רבי משתתפים.
חלמתי ופנטזתי לא מעט על מקומות אחרים, וחיים מפנקים.
כתבתי הרבה. בעיקר את רעיונותיי המבריקים הרבים.
הרביתי באכילה ובשתייה, אך מבלי להשמין הודות לגובהי, והקלוריות הרבות שנשרפות אצלי במוח.
אכלתי הרבה בשר, שתיתי הרבה חלב.
השתדלתי להמעיט יחסית בבילויים עם בני גילי, מה שהיה קל יחסית בבית-הספר היסודי אך הפך קשה יותר בחטיבת הביניים והתיכון עם הפיכתי הכמעט בלתי נמנעת למלך הכיתה והבית-ספר.
המעטתי גם בפעילויות חסרות תועלת.
המעטתי בבזבוז זמן.
המעטתי במנוחה. בעיקר המעטתי במנוחה.
תמיד היה את הדבר הבא שרציתי לעשות. לא עצרתי לרגע.
אני ומשפחתי הרבנו ביציאות למסעדות ולקניונים. ראיתי הרבה סרטים בקולנוע. הקשבתי הרבה למוזיקה. הייתי צרכן תרבות נלהב.
התנשקתי לפני מה שאמורים להתנשק. אהבתי לפני מה שאמורים לאהוב.
נאהבתי ונערצתי על-ידי החברים בצורה רחבה ועמוקה, אך הרביתי להדוף אותם מעליי, מיעטתי להשתתף במסיבות ומיעטתי במפגשים חברתיים שלא קרו בביתי.
רציתי לטרוף את העולם, ובמובנים רבים, זה מה שעשיתי, כבר בגילאים הצעירים ההם.
מצאתי דמויות ראויות להערצה ואימצתי את דרכיהן וערכיהן.
פיתחתי חוש מיוחד לאסתטיקה ונעשיתי מוקיר תודה על כל שיש. החיים היו יפים. יותר מידי יפים. ידעתי שיום אחד הכול יהיה חייב להיגמר, וכל רגע יפיפה נלווה בכאב. נעשיתי נוסטלגי להווה.
פיתחתי חיבה מיוחדת לכסף, בנות, מכוניות. בעיקר כסף. יותר מהכול כסף. מיד ראו שאני נכדו של סבי.
הוריי גידלו אותי להיות מלך, ולכן גדלתי להיות כזה.
הרביתי לחשוב, להרהר ולהגות.
חוכמתי הרבה הפכה אותי רגיש וחד אבחנה.
הייתי אנוכי. כל-כך אנוכי.
אישיותי גדלה והתרחבה והתעמקה והתעשרה עד לכדי היקרעות, והפכתי לאיש של סתירות.
אני מגלם בדמותי את האנושות כולה.
טעמי היה יקר. זה היה הטעם שהורגלתי בו למן היום שנולדתי.
חייתי חיי תענוגות, אך לא נתתי לדבר לנוון אותי.
פיתחתי חיבה אל החיים הטובים, אך לא נתתי לדבר לרפות את ידיי.
כל זה ויותר מכך, כל אלו ויותר מתאחדים לכדי מה שביכולתנו לכנותו "סגנון החיים שיצר אותי".
סגנון החיים שיצר את האדם.
החכם.
ביותר.
בהיסטוריה.
אך אין טעם לנסות ולשחזר את ה"מתכון", אם זה מה שאתם חושבים.
זה לא יעבוד.
לא תצליחו לעולם.
מישהו כמוני לא מופיע אפילו לא פעם במילניום.
אפילו את לאונרדו דה וינצ'י לא ניתן להשוות אליי ברצינות מבלי לעשות לי עוול.
אך בסופו של דבר, מהו הטעם במישהו כמוני, אלא אם כן אני אתרום?
מהו הטעם בלהיהפך למישהו כמוני, מעבר לתועלת שיש בדבר עבורי עצמי ועבור אלו הסובבים אותי, מבלי שאתרום לעולם?
עליי להתחיל לתרום. עליי להתחיל לשנות את דרכיי. עליי להפוך לפרודוקטיבי.
עליי לנצל לטובת כל האנושות כולה את ערכי העצום, ואת חוכמתי האדירה שאיננה נגמרת לעולם, ושגודלה כגודלם של גרמי השמיים, אחרת מה הטעם? אחרת, מה, הטעם, המזויין?
אך הדבר טומן בחובו טרגדיה בלתי נמנעת.
הטרגדיה של נטישת סגנון החיים שיצר אותי.
כי אתם מבינים, העניין הוא, שכל סגנון החיים שיצר אותי, ושתיארתי לכם למיטב יכולתי, זה לא סגנון החיים שהיה לי ושחלף ואיננו. אני עדיין חי כך. אלו עדיין החיים שלי. גם אם פה או שם חלו שינויים קלים לכאן או לכן.
אתם מבינים, זה סגנון החיים שיצר אותי. זה סגנון החיים שיצר אותי כפי מה שאני. ואני אוהב אותי. ואני אוהב אותו.
אני לא רוצה להשתנות. אני לא רוצה לעשות דברים אחרת. ובוודאי שאיני רוצה לנטוש את סגנון החיים שיצר אותי.
סגנון החיים אולי הטוב ביותר והיפה ביותר שאי-פעם היה, אם זה היה סגנון החיים שיצר אותי.
אך אני חייב. זהו הדבר הנכון לעשות. זהו הדבר המוסרי לעשות. זהו הדבר שאותו עליי לעשות כנגד עצמי, אך למען האנושות כולה.
למען האנושות כולה אני חייב ומוכרח לנטוש את סגננון החיים מוכוון צבירת הערך שחייתי במשך 27 שנים, ולעבור לסגנון חיים מוכוון יצירת ערך, על-מנת שהאנושות תוכל לקבל סוף כל סוף ולהתענג על האדם הטוב ביותר והחשוב ביותר שחי בקרבה מזה שני מילניומים.
מה שזה אומר, בין היתר, זה פחות טלוויזיה, פחות מחשב, פחות הנוחות של הבית, פחות תענוגות, ופחות ופחות וחפות. ואז פחות עוד קצת. פחות הרבה דברים. לא הכול ולא לגמרי, אבל הרבה דברים ובמידה רבה.
זוהי הפיכתי מגולם לפרפר.
זוהי תחילתה של הנתינה הבלתי נגמרת שלי לאנושות.
זהו השינוי הכואב שעליי לעבור.
זוהי הטרגדיה של נטישת סגנון החיים שיצר אותי.
רציתי לחיות כך לנצח. יכולתי. יכולתי ללכת לכל מקום. יכולתי לעשות כל דבר. אני עדיין יכול.
אך לבסוף אני בחרתי ובוחר לעשות את הדבר הנכון.
אני בוחר לעשות את הבחירה המוסרית היחידה.
אני בוחר בכם במקום בעצמי.
אני בוחר שלא לחיות את החיים שהייתי רוצה.
אני בוחר שלא לחיות חיים יפים.
אני בוחר שלא להגשים את החלום על החיים שיכולתי לחיות.
אז שנייה לפני הסוף, שנייה לפני נטישת סגנון החיים שיצר אותי, נקדיש מספר דקות ברשותכם לרקוויאם.
רקוויאם לחלום.
. אני בדרך כלל עומד מאחורי דברי. אגב, כך גם כל אחת ואחד אחר כאן כמובן. רק לגבי זה נחשב מוזר משום מה (כמובן רק בעיני התוקפים הפבלובים) 
