אם העירייה תפקיע את השפ"פ ותהפוך אותו לשצ"פ אז היא תבחר
בפתרונות הגינון והתאורה הכי זולים, כלומר דשא/חול ואולי מעט ספסלים. היא תבחר היכן למקם את עמודי התאורה במתחם ותמיד הם יהיו מעטים/עם אור לא מספיק/עם מיקום מפריע לדיירים.
היא גם יכולה להחליט להפוך את החלק של השצ"פ הפונה לרחוב, לעוד נתיב בכביש/למפרץ חנייה/למפרץ חנייה לשכן נכה/לתחנת אוטובוסים/לשביל רכיבה/לשביל ריצה/למקום למתקן חשמלי/למקום למתקן תקשורת/למקום למתקן בקרת רמזורים.
העירייה תוכל להשתמש בשטח כרצונה.
כל המהות של השפ"פ היא לאפשר לדיירי המתחם רמת חיים גבוהה, יותר מאשר שהעירייה מסוגלת לספק להם.
אסור לבעלי השטח לגדר את השפ"פ כי הוא שטח ציבורי אבל תמיד האופי שלו אינו מזמין עוברי אורח להשתמש בו כי הוא תחום בין בניינים.
פרט לכך, לדיירים מותר להתקין (לא לבנות) בשפ"פ מתקנים כראות עיניהם ורבים מנצלים זאת להתקנת מתקנים הנדסיים לחנייה בשתי קומות.
היתרונות של השפ"פ עולים על חסרונותיו ולכן רק במקרים קיצוניים ביותר של הזנחה שגורמת לסיכון כלל תושבי השכונה, ראש הרשות המקומית יעדיף להפקיע את השטח ולהפכו לשצ"פ כחלק ממאבק משפטי של העירייה בבעלי השטח שאינם דואגים לניקיונו/לגינונו/להארתו/להדברתו כפי שהחוק מצווה עליהם.
דרך אגב, זה המקרה בכל נכס פרטי שבעליו מזניחים אותו. הרשות המקומית מטילה על הבעלים קנס אחר קנס בעקבות המטרדים ואז מפקיעה ממנו את הנכס בתמורה לחובות שלו כלפיה.
הפקעה מרצון היא נדירה ביותר כי מעט דיירים יהיו מוכנים לוותר על חלקם בשטח הפרטי הזה.
מרבית הדיירים גם יעדיפו להרחיק את רשויות העירייה ככל שניתן משטחם הפרטי ולנהל את חייהם בעצמם, לפי ראות עיניהם.