תגובה לנאמר ע"י ליאור:
בסיפא אמר ליאור ששנים לקח לו להשתחרר מהחשיבה הדיכוטומית של ליבוביץ, ואחר כך ליאור אישר את התוספת של רינת שהעירה: "יש גם אפור בחיים".
בקטע הזה אני דווקא מבין לליבו של ליבוביץ. אמנם לא נראה לי שליבוביץ חולק על זה שיש גם אפור בחיים; אלא שהוא, אשר אמון על חשיבה מופתית, סבור כנראה (כפי שגם אני סבור) שחשיבת מופת חייבת להתייחס אך ורק למצבי שחור ולבן. רק אחרי שהמורה המדען הבהיר היטב לתלמידיו ברמת החשיבה המופתית את ההבדל החד-משמעי המדוייק שבין השחור ללבן, כגון את ההבדל שבין האדם ההגון לאדם המנוול, יוכלו התלמידים להתייחס נכוחה אל המציאות האפורה, כגון זו של אדם "חצי הגון", וינסו להקיש אליה מתוך מה שהמורה גזר אינטלקטואלית על השחור ועל הלבן; לא נראה לי שליבוביץ המורה היה פוסל אוטומטית ניסיון של תלמידיו להסיק מסקנות מורכבות על המציאות המורכבת, אלא שליבוביץ עצמו לא כל כך התעניין במציאות המורכבת אלא יותר בעולם ההיפותטי הדיכוטומי, כי רק בעולם היפותטי כזה ניתן ליישם את החשיבה המופתית, שבה כנראה מצא המורה ליבוביץ את עיקר עניינו האינטלקטואלי.
אין להתפלא על כך שליבוביץ מצא את עיקר עניינו האינטלקטואלי דווקא בחשיבה המופתית, זו שמגיעה לשיאה דווקא כשהוא מיושמת על עולמות היפותטיים דיכוטומיים, שהרי ליבוביץ היה מורה, שבא מתחום מדעי הטבע, והנה בתחום של הוראת מדעי הטבע נוהגים בדיוק כך, למרות שהטבע עצמו הוא די אפור: המדען אמור אמנם להציג פתרונות עבור המציאות המורכבת והאפורה, אבל בהוראת מדעי הטבע, קודם מלבנים היטב אינטלקטואלית את מה שקורה במצבי השחור והלבן, המוגדרים היטב והחד-משמעיים. למשל, מי שעוסק בהוראת מדעי הטבע, מלבן את ההבדל הדיכוטומי החד-משמעי שבין מצב מוצק למצב נוזלי; רק אחר כך, אם בכלל, יש טעם שאותו מדען יציין בפני הסטודנטים שלו את אפשרות קיומה של מציאות מורכבת, כגון זו של משחת שיניים. אז אותו דבר עם ליבוביץ: הוא סבור למשל שיש הבדל דיכוטומי, בלתי ניתן לגישור, בין "הומאניסט" (כשלדעת ליבוביץ אולי טולסטוי היה כזה) לבין "חלאת המין האנושי" (כפי שליבוביץ כינה פעם את אחד משרי הימין באחת מתוכניות פופוליטיקה); אבל כמובן שליבוביץ הכיר במציאות המורכבת, שהרי כשבאותה הזדמנות ניסה דדי צוקר לדחוק את ליבוביץ לפינה ולהציג לו מציאות מורכבת, זו שבה החליטו שרי מרצ להיענות לבקשת רבין ולתמוך בגירוש אנשי החמאס ללבנון, אז ליבוביץ אכן הודה בקיומו של המצב האפור הזה, ולכן הקפיד לכנות שם את שרי מרצ "סמרטוטים"; הוא בעצם טען בפניהם: אוקי, אתם לא חלאת המין האנושי, אבל עדין: לפחות אתם סמרטוטים. בעצם הוא התכוון להגיד: אפשר למרוח אתכם כמו משחת שיניים. על כל פנים, זו היתה אנקדוטה לא אופיינית: בכתבי ליבוביץ לא נמצא עיסוק אינטנסיבי במהותו של ה"סמרטוט" האפור, וזאת משום שהמדען, במיוחד כשהוא מורה, פחות מתעניין במישחת שיניים ויותר במצבי צבירה חד-משמעיים, וכזה בדיוק היה ליבוביץ. זה לא שהוא לא הכיר בקיומה של מישחה, אלא שלצרכים דידקטיים זה פחות מעניין לעסוק בזה. שהמורים יתעסקו במצבים הדיכוטומיים, ואת העיסוק במישחה נשאיר להנדסאים.
