שיחה קצרה עם סיון על הציפור
שיחה קצרה עם סיון על הציפור --------------------------- עמדתי שם, בדירת הסטודנטיות, בישוב ששמו נשכח ממני. אני זוכר רק את הרגע בו קמתי לאחר השיחה הארוכה, שבילי המחשבה ומנועי הדיבור כבים לאיטם. בנים ובנות חילצו את אבריהם לאחר הישיבה הממושכת על הרצפה מכוסת השטיחים והכריות, משוחחים בנעימות. היא ניגשה אלי. צעירה ויפה, לבושה בפשטות וארנק עור שחור מתוח ברצועה על גבה. תלתליה החומים צהובים בפראותם התמימה, עיני איילה מביטות בי ואני נאנח על מרחק השנים. שמה סיון. מעין הוד. שם נולדה להורים אמנים. והיא לומדת זן. עיני העייפות מביטות בה, אין לי כוח לדבר וליבי מרגיש את הערפל הטהור בינינו. אבל היא רוצה לדעת: במה שונה השיטה עליה דיברתי על גילוי האני משיטת הזן. הו, אחותי הנלבבת, מבטך הנבון ממיס את אבני הלב. מה אומר לך. על טוהר חיפושייך, על רעננות אור המשי הנוהר ממך. במקום דמעה, נשיקה, ליטוף עורג - אני עונה. -``את יודעת, חכמי הזן אומרים שהאני הוא הקו הדמיוני שהציפור מציירת כשהיא עפה בשמיים. קיים, לא קיים. יוצר את הזמן ונעלם בו. היה, אבל איננו`` סיון מחייכת. היא מרוצה מהמשל. שביב צהוב של מחשבה מאיר בעמקי עיניה. -``נו?``, היא שואלת. האם אני מציג לפניה? האם אני נכבש? אין טעם להרשים אותה, אנחנו כל כך רחוקים, ושונים. -``השיטה שלהם מלמדת התבוננות בקו הדמיוני הזה``. יש כל כך הרבה לומר, לספר, ללחוש, לשיר על זה. עור פניה הצעיר מחליף הבעה. היא טעמה משהו מן ההתבוננות הזאת. עוד לא יודעת מה השאלה. לא מכירה את כובד התשובה. -``אז מה השיטה שלך?`` אני עייף, ודיברתי המון. מעגלי התבונה שאני סובב בהם יותר זמן משנות חייה חרצו תלמים עמוקים בנפשי. עוד לא עמדתי על אמנות שידור השתיקות שבין המילים, הנותנות את הקצב ואת המשמעות. -``אני מתמקד בציפור`` שפתי קפוצות. עיני מביטות בעציץ שלידי. אני חושב על הנסיעה חזרה הביתה. סיון קצת נבוכה. היא מבינה שיש כאן הבטחה כמוסה לגילוי חדש, אולי איום על שיגרת החיפוש בנתיבים המקובלים. פעמוני אזהרה עדינים מניעים ענבלים רכים בראשה הנאה עד כאב. אולי. סומק תפוחים עולה בלחייה השזופות. היא מרגישה משהו מזרות הרגע הזה. -``תודה``, היא אומרת. היא פונה ללכת, ואני סוגר בראשי את הדלת שתמיד תסוב על צירה.
שיחה קצרה עם סיון על הציפור --------------------------- עמדתי שם, בדירת הסטודנטיות, בישוב ששמו נשכח ממני. אני זוכר רק את הרגע בו קמתי לאחר השיחה הארוכה, שבילי המחשבה ומנועי הדיבור כבים לאיטם. בנים ובנות חילצו את אבריהם לאחר הישיבה הממושכת על הרצפה מכוסת השטיחים והכריות, משוחחים בנעימות. היא ניגשה אלי. צעירה ויפה, לבושה בפשטות וארנק עור שחור מתוח ברצועה על גבה. תלתליה החומים צהובים בפראותם התמימה, עיני איילה מביטות בי ואני נאנח על מרחק השנים. שמה סיון. מעין הוד. שם נולדה להורים אמנים. והיא לומדת זן. עיני העייפות מביטות בה, אין לי כוח לדבר וליבי מרגיש את הערפל הטהור בינינו. אבל היא רוצה לדעת: במה שונה השיטה עליה דיברתי על גילוי האני משיטת הזן. הו, אחותי הנלבבת, מבטך הנבון ממיס את אבני הלב. מה אומר לך. על טוהר חיפושייך, על רעננות אור המשי הנוהר ממך. במקום דמעה, נשיקה, ליטוף עורג - אני עונה. -``את יודעת, חכמי הזן אומרים שהאני הוא הקו הדמיוני שהציפור מציירת כשהיא עפה בשמיים. קיים, לא קיים. יוצר את הזמן ונעלם בו. היה, אבל איננו`` סיון מחייכת. היא מרוצה מהמשל. שביב צהוב של מחשבה מאיר בעמקי עיניה. -``נו?``, היא שואלת. האם אני מציג לפניה? האם אני נכבש? אין טעם להרשים אותה, אנחנו כל כך רחוקים, ושונים. -``השיטה שלהם מלמדת התבוננות בקו הדמיוני הזה``. יש כל כך הרבה לומר, לספר, ללחוש, לשיר על זה. עור פניה הצעיר מחליף הבעה. היא טעמה משהו מן ההתבוננות הזאת. עוד לא יודעת מה השאלה. לא מכירה את כובד התשובה. -``אז מה השיטה שלך?`` אני עייף, ודיברתי המון. מעגלי התבונה שאני סובב בהם יותר זמן משנות חייה חרצו תלמים עמוקים בנפשי. עוד לא עמדתי על אמנות שידור השתיקות שבין המילים, הנותנות את הקצב ואת המשמעות. -``אני מתמקד בציפור`` שפתי קפוצות. עיני מביטות בעציץ שלידי. אני חושב על הנסיעה חזרה הביתה. סיון קצת נבוכה. היא מבינה שיש כאן הבטחה כמוסה לגילוי חדש, אולי איום על שיגרת החיפוש בנתיבים המקובלים. פעמוני אזהרה עדינים מניעים ענבלים רכים בראשה הנאה עד כאב. אולי. סומק תפוחים עולה בלחייה השזופות. היא מרגישה משהו מזרות הרגע הזה. -``תודה``, היא אומרת. היא פונה ללכת, ואני סוגר בראשי את הדלת שתמיד תסוב על צירה.