הי רומי
אני מתנצלת שלא יצא לי לקרוא את כל הדיון... רציתי רק לומר כמה דברים בסוגייה החשובה שהעלית:
קודם כל, אני לא חושבת שיש כאן מישהו שהשאלה איזה זכרונות ואיזה "מזכרות" נותרו למתוקים שלנו מהפגיה לא מנקרת לעתים בראשו ודוקרת את ליבו. ותשובות ברורות או חד-משמעיות - אין...
יחד עם זה, אני חושבת שצריך להזהר מאוד שלא לאפשר לזה למנוע מהילדים שלנו חינוך טוב, מכיל ותומך הכולל את הצבת הגבולות הנדרשת, שיעניק להם את הבטחון לו הם זקוקים ויכין אותם להתמודדות טובה עם העולם הגדול והמורכב שמצפה להם בחוץ. זה פשוט יגרום להם עוול.
אני אגיד עכשיו משהו מהלב שאני מקווה שתביני אותי ולא תפגעי.
אני חושבת, מהיכרותי אתכם, שליה ילדה חכמה מאוד ודעתנית מאוד. ואני חוששת שהשילוב בין התכונות האלו שלה, לבין הרצון הכל-כך מובן שלכם לגונן עליה ולהעניק לה אך ורק חוויות חיוביות (מגיע לה אחרי כל מה שעברה בפגיה.... את לא מבינה כמה אני מתחברת לזה) - גרם לך ולאורן, בלי לשים לב, לפנות קצת את מושב הנהג בניהול סדר היום, הבית והמשפחה לליה... וזו אחריות גדולה מדי בשביל ילדה בת שלוש....
יש רגעים בהם אנחנו חייבים להעביר מסר ברור וחד-משמעי לילדים שלנו שאנחנו מקבלי ההחלטות בבית ולא הם. וזה לא רק בגלל שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם (לפחות עד גיל מסויים...), אלא גם ובעיקר משום שהמסר הזה, גם כשהוא מועבר לעתים בצורה שלא מוצאת חן בעיני הילד - למשל במניעת משהו שהוא רוצה או אמירה נחרצת - בסופו של יום מעניק לילד תחושת בטחון ושלווה. ילד צריך לדעת שההורים מחליטים בשבילו.
ומנגד - ילד שמנהלים איתו דיונים ומשאים ומתנים על יותר מדי דברים - ללכת לישון, מקלחת, שיעורים - מעבר לבעיה שנוצרת מכך שמדיון לדיון מחיר ההסכמה שלו לרוב עולה - הוא ילד שקיבל אחריות לא-לו - וזה מבלבל ומלחיץ. לפעמים ילד כזה יתווכח ויתעקש רק כי הוא רוצה שמתישהו יגידו לו כבר לא - ככה הוא ירגיש שיש מבוגר אחראי בבית ויוכל להרגע.
ילד בן 3 לא צריך "להשתכנע" לעשות משהו כזה או אחר שההורה אמר לו לעשות. תמיד טוב לכבד את הילד, לדבר איתו ולהסביר לו למה חשוב להתקלח, וכו', אבל לפעמים הוא צריך לעשות משהו פשוט בגלל שההורה אמר וזהו! (שימי לב למילה "הורה" - מלשון "להורות").
איך מחנכים פגים?
גם הבונבונים שהו מעל מאה ימים בפגיה, והפצע הזה, מלובה ברגשות אשמה, מדמם אצלי עד היום. מזלי הגדול שאישי האהוב רואה את הדברים אחרת, וקל לו הרבה יותר להתייחס לבונבונים בדיוק כפי שהתייחס לנסיכה שנולדה במועד, וכך עשה מהרגע בו הם נכנסו לסלקל בדרך הביתה מהפגיה. ככה הוא יודע לשים גבולות בשעה שאני מעגלת לעתים (אבל לא תמיד!) פינות לטובתם ומעניקה להם "הנחות פג"...
הם ישנו בעריסות (ואח"כ במיטות) אצלנו בחדר השינה במשך תקופה ארוכה יחסית בגלל עיכוב שחל במעבר לדירה גדולה יותר ולא בגלל שכך רצינו. הם לא ישנו איתנו במיטה באופן קבוע, רק כשהיו חולים ומפעם לפעם אם התעוררו באמצע הלילה או סתם התחשק להם (מכיוון שזה מעולם לא הפך להרגל לא היתה לנו בעיה עם זה).
הם ילדים עצמאיים, פתוחים וחברותיים ובטוחים מאוד בעצמם. בקיץ שעבר (סוף כיתה א') נסעו לכמה ימים לקיטנת בני-דודים אצל גיסתי בקיבוץ. אני כמעט התמוטטתי, וישנתי עם המפחות לרכב מתחת לכרית למקרה שירצו פתאום שאחזיר אותם הביתה, אבל הם עשו חיים משוגעים וכשדיברתי איתם בטלפון הם בעיקר רצו שאניח להם לחזור לשחק/לבריכה/לראות סרט. גם מגיל צעיר יותר הם אהבו מאוד להתארח ולא היתה להם שום בעיה שנצא מהבית, להשאר למשל עם סבתא או דודים.
הם יודעים שאנחנו תמיד נהיה שם בשבילם, וזה מה שחשוב.
אני מבינה שהגעתם עם ליה לשלב לא פשוט שבו צריך להעביר את ההגה חזרה אליכם, וזה נעשה כבר בגיל מבוגר יחסית. הבעיה היא שככל שתחכו עוד - ככה יהיה קשה יותר.
בנוגע לחשש שלך האם לא תדעי להבחין בין מצוקה אמיתית של ליה כמו פחד או חרדה כשתישן לבדה לבין מניפולציה: תאמיני לי שכשהילדה שלך תחוש פחד או חרדה אמיתיים - את תדעי. אני רואה על הפנים של הילדים שלי חרדה אפילו קטנה יחסית (למשל כשמשהו מפחיד אותם בטלויזיה, או בטירת הרוחות שהיינו בה בהולנד בפסח.). אין מצב שתפספסי את זה אצל ליה.
את פשוט צריכה לאזור הרבה כוחות ולעשות את הצעד החשוב הזה של שינוי כללי המשחק בבית. תחשבי שאת עושה את זה בעיקר בשביל ליה (למרות שגם לא לישון 3 שנים זו סיבה מוצדקת...). תאמיני שאת עושה את הדבר הנכון - רק אם תהי משוכנעת במה שאת עושה זה יעבוד. אחרת ליה תקלוט את חוסר הבטחון שלך - והעסק יפול.
בהצלחה יקירתי
