מיכל של עומר ויובל
New member
שינה ../images/Emo7.gif (ארוך פחד!)
כ"כ נמאס לי
אני יודעת שאני אמורה להיות סבלנית ושלכל ילד יש את הקצב שלו, אבל דחילק! הילדים מחרתיים בני 9 חודשים ואין לילה שקט! עומר עובר סדרת חינוך כבר חודש (!) ולא נראה שמשהו הולך להשתנות. הוא אמנם למד שבלילה הוא הולך לישון במיטה שלו בעצמו, מקטר קצת ונרדם, אבל החל מארבע בבוקר - שמחה וצהלה. הילד מתעורר, דורש ידיים, אמא, אבא, אוכל, הכל רק כדי לא לחזור למיטה. אז יריב לקח על עצמו את פרוייקט עומר, ער איתו בשעות הקטנות של הלילה/בוקר ומכריח אותו להישאר בלול (דבר ראשון מעבירים אותו מהמיטה ללול כדי שלא יעיר את יובל. אולי זה שולח לו מסר כפול ומבלבל קצת, אבל אין לנו ברירה). אבל לעומר יש כוח (אחרי הכל, הוא את שלו כבר ישן) והוא מסוגל לעמוד שעות בלול ולבכות. והכי גרוע - אין שיפור מלילה ללילה. הבוקר למשל הוא בכה בין 5 ל-6 (רצוף!) והתעלף. וזה נחשב ללילה טוב! כשעזבתי את הבית השעה היתה 7 והוא ישן בסלון, כשיובל שם, רואה טלוויזיה ומשחק. אז מי אמר שהוא לא יכול לישון ברעש? ויובל - הילד הזה כ"כ מתוק שבא לאכול אותו. הוא ממעט לבכות, ולכן כל בכי שלו שובר לי את הלב. אבל הוא הורג אותי. השעות "שלו" הן עד 2-3 בבוקר. יש לילות שהוא מתעורר גם 5 או 6 פעמים, בוכה נורא ואני רצה לחדר ומוציאה אותו מהמיטה (רק שלא יעיר את עומר). בד"כ הוא נרגע על הידיים עם בקבוק מים בפה וחוזר לישון. לפעמים זה לוקח 5 דקות, לפעמים חצי שעה. ואני גמורה. יובל גם הולך לישון על הידיים. בד"כ נרדם עם ארוחת הערב בפה. אם לא, מתחיל בלאגן, כי לאחרונה הוא לא נרדם כ"כ טוב על הידיים שלי, ומצד שני הוא לא מוכן להירדם במיטה. אתמול הוא היה נורא עייף, ונרדם עם הבקבוק בפה. אחרי 45 דקות הוא התעורר ובכה נורא, גם על הידיים. הוא לא רצה בקבוק ולא רצה על הידיים. עומר ישן בסלון ולא הסכמתי להוציא אותו מהחדר שיסתובב בסלון (בד"כ הוא בסוף נרדם על הספה בסלון). כשראיתי שאני לא מצליחה להרגיע אותו החזרתי אותו למיטה ונתתי לו לבכות, כשרוב הזמן אני עומדת לידו, מדברת אליו ומלטפת אותו. בשלב מסויים הוא נהיה ממש היסטרי. נתתי לו את המים שלו במיטה והוא שתה כמעט בקבוק שלם, ואז הוא התנמנם והבקבוק נפל לו מהיד, והוא התחיל שוב לבכות מחדש. הפעם הבטן שלו היתה מלאה מים, ובשלב מסויים הוא התחיל להיחנק. הוצאתי אותו מהמיטה וחיבקתי אותו והוא הקיא. ניקיתי, חיבקתי הרגעתי והחזרתי למיטה. ושוב התחיל הכל מההתחלה. אחרי ההקאה השנייה נשברתי והרגעתי אותו על הידיים. כשהוא היה כמעט ישן החזרתי אותו למיטה. הוא התפתל קצת והתחיל לבכות שוב. התחזקתי ולא הוצאתי אותו מהמיטה, אבל הפעם לא נתתי לו מים. עזבתי אותו לכמה דקות כל פעם וחזרתי כדי ללטף ולחבק ולנסות להרגיע. בסוף הוא נרדם לבד, תשוש. ואני נשארתי עם הדמעות וסימני השאלה. אז הוא אמנם ישן כל הלילה (לדעתי מתשישות), אבל באיזה מחיר? אני לא מוכנה לעבור את מסכת הייסורים וההקאות הזאת כל ערב. הכוחות של אתמול לתת לו לבכות ולא להיכנע היו תוצאה של שבירה מלילות ארוכים ומייגעים, אבל כ"כ קשה לי לראות אותו בוכה בהיסטריה ומתחנן שאוציא אותו מהמיטה. ואי אפשר לעזוב אותו לבד, כי הוא נחנק וצריך להשגיח כל הזמן שהוא לא מקיא. בקיצור, מייאש נורא. הרופאה שלהם (שאני נורא מעריכה אותה ומכבדת את דעתה) מאמינה בגישה הקשוחה. לתת להם לבכות בלי להתערב בכלל, רק להציץ מדי פעם לראות שהכל בסדר. היא טוענת שתוך 5 ימים הכל אמור להסתדר. אני לא מסוגלת לעשות את זה. נראה לי נורא אכזרי לתת לילד לבכות כ"כ הרבה בלי לגשת אליו. זו מצוקה איומה להיות לבד בחדר בוכה, בלי לדעת שאמא או אבא נמצאים בסביבה. לא יודעת מה לעשות. אנחנו כל הזמן עייפים, ומתפקדים בהתאם. רוב המריבות שלנו סובבות סביב נושא העייפות. שנינו עובדים קשה וחוזרים הביתה לשחק ולהיות עם הילדים, אבל לפעמים כ"כ עייפים שפשוט אין כוח. והלילה אף פעם לא נגמר מבחינתם. כשיובל גומר את השעות "שלו", עומר מתחיל, ואין רגע שקט. אני אפילו לא שואלת מה עושים. לא מכירה הרבה אנשים שהיה להם אפילו ילד אחד כ"כ בעייתי, שלא לדבר על שניים. סתם מיואשת
כ"כ נמאס לי
