מקרית אונו לאוניברסיטה יש כבר את 137. הקו הזה בעצם נוצר כסוג של 56 שמוארך לאוניברסיטה. וככה צריך להתייחס אליו.
ואל תשווה לי צמתים אחרים שיותר רחבים, גם כי אין להם את מסת הולכי הרגל שיש בנמיר/ארלוזורוב ובצומת קפלן. שמבצעים בהם מעבר. וזה לא "כביש פה, כביש שם". זה כבישים של שלושה נתיבים לכיוון, וגם אם יש "גל ירוק" להולכי רגל (מה שלא קורה), הליכה שלוקחת לי 5 דקות כבחור צעיר או כפול מכך לקשיש, מרתיעה. וגוזלת זמן מדלת לדלת. בעד תחבורת מעברים, אבל אחד התנאים בנוסף לתדירות גבוהה, זה שהמעבר במיוחד אם זה מאוטובוס לאוטובוס יהיה באותה תחנה.
אי אפשר לדרוש שהמעבר מציר לציר יהיה באותה תחנת אוטובוס. כדי להיות יעילים הקווים צריכים לנסוע ישר כל אחד על הציר שלו.
הדגמתי פעם אחר פעם את השיטה הלונדונית החזקה יותר - בין 2 ל 6 קווי יום בתחנה, תדירות של 6-8 דקות לקווים חזקים, תדירויות של 10, 12, 15 לחלשים יותר, הצגת המערכת סביב צמתים ואזורים מרכזיים. למערכת זו המזינה את המערכת המסילתית עירונית יש היענות גבוהה יותר מאשר לשיטת ריבוי הקווים הכושלת בארץ.
אם רוצים לשפר את הבטיחות של מעברי החצייה בארץ אפשר להזיז את הפס הלבן מטר או מטר וחצי לפני האזור המסומן להולכי הרגל כפי שעושים באנגליה - לא חצי מטר מפסי המעבר כפי שמסמנים בארץ או בספרד.
הדרך הפשוטה ביותר לייעל מעבר הולכי רגל בצמתים מהסוג המקובל בארץ הוא להציב את מעבר החצייה המרומזר כמה עשרות מטרים לפני הצומת עצמה במקום לחייב חצייה של איי התנועה בפניות - שני מעברי חצייה כדי לחצות כביש אחד במקום 4.
שיטה אחרת היא להפוך צמתים מסויימות לכיכרות רב נתיביות. זו שיטה שחוסכת לפחות 2 נתיבים בנקודה שכביש ממוצע בארץ מתרחב ל 5 נתיבים כי צמתים צריכים נתיבי פנייה וכיכר מאפשרת יציאה מעגלית. בבריטניה יש גם כיכרות עם מרכז מונמך, מעברי הולכי רגל תחתיים ללב המעגל ושבילי הליכה דרך גינה קטנה בלב המעגל.
כל מי שלא גר ממש על תחנת האוטובוס היה צריך ללכת כדי להגיע לתח"צ. לא הגיוני לדרוש שלא תהיה הליכה כלשהי בין אמצעי תחבורה אחד למשנהו בנסיעת החלפה.