שינוי! ולא אחרת.

[התפיסה האחרת]

שינוי! ולא אחרת.

די לא רוצה לעשות צעד ולחזור 20 צעדים אחורה! עכשיו יש לי ת`אומץ להודות בפני עצמי שאני חתיכת עצלנית איומה! לא, אני לא קיצונית. אני באמת כזאת. די, אני רוצה לשנות את החיים שלי, אני יודעת למה אני מסוגלת ולא רוצה להתבזבז בתירוצים של: ``הנסיבות, התקופה, האנשים``.. אבל הבעיה שיש בי פחד לגבי כל מה שכתבתי עכשיו. הקטע שאני לא רצינית והרצון הגדול הזה יכול להעלם, כמו שכבר קרה פעמים רבות. עזרו לי להיות חזקה..אני מסוג האנשים שצריכים לקבל טיל בראש שיגידו לי הכל בפנים. רק ככה אני אתחיל לעבוד. כמו ילד שמבין רק ברע.

 

[IveGotLifeMother]

התפיסה האחרת

בהצלחה! לכולנו יש את הפחדים שאת מדברת עליהם. כל הכבוד שאת כותבת על זה, אני חושב שזה יתרום לך בטווח הארוך להכיר בפחדים ובחששות. שמעתי פעם סיפור יפה שמתאים לסיטואציה. ילד אחד שאל את סבו הזקן (כמובן שהוא היה זקן סיני)... סבא... תגיד לי מה סוד החיים? ענה לו הסבא: לכולנו יש 2 זאבים בראש. והם רבים הרבה. זאב אחד הוא הזאב הטוב, והזאב השני הוא הזאב הרע. הזאב הטוב רוצה בכל הדברים הטובים שאנו רוצים: בריאות, שפע כלכלי, חיים טובים עם בת הזוג, שמחה..... והזאב הרע רוצה בכל הדברים הרעים: קנאה שלילית, עוני מנטאלי, זלילה חסרת אחריות (משמינה), סיפוק תאוות מיידיות (שתיית אלכוהול מרובה...) ועוד... שאל אותו הילד הקטן... ומי מנצח בסוף? ענה לו סבו: את מי שאתה מאכיל! יום קסום!

 

[התפיסה האחרת]

תודה!

אהבתי מאוד את התגובה שלך.

 

[אנילה1]

אני מוצאת שאחת הבעיות

שעומדות כמיכשול בפני שינוי הוא איבוד המוטיבציה בגלל עצלנות. נכון שאולי בהתחלה יש אנרגיה של שינוי ואז אפשר להתגבר על העצלנות. אבל במשך הזמן העצלנות משתלטת ואז ההתלהבות דועכת, ושוב חוזרים לנקודת האפס. אני מוצאת שמי שעצלן מטיבעו שיחפש משרה, שתהיה לו מסגרת. המסגרת מכריחה אותו להתגבר על העצלנות. אני מוצאת שלא ניתן לרפא עצלנות. כל הזמן צריך להשקיע אנרגיה על מנת להתגבר עליה. אם עובדים במישרה, אין צורך להשקיע את האנרגיה הזאת כי העבודה עושה את זה בשבילו. עצלנות נחשבת לתכונה רעה בימינו, תכונה שכדאי להסתיר אותה. בתקופות אחרות, היו העצלנים אנשי חזון. כאלה שממתינים שהמוזה תיפול עליהם. לדעתי הנביאים שלנו היו טיפוסים עצלניים. הם קודם כל לא אהבו לעבוד ולכן היה להם זמן להתנבא..למזלם, בתקופה שלהם העריכו את התכונה הזאת. עובדה שהם נכנסו לתנ"ך. נראה לי שקודם כל יש לקבל את העצלנות כחלק מהתכונות של האדם. אחרי הקבלה, כדאי למצוא סוג של עבודה שתעזור להתגבר עליה, או עבודה שתתאים לקצב האיטי שהיא משליטה על בעל התכונה אגב, יש גם עשירים שהם עצלניים, ובכל זאת הם עשירים. הם משתמשים בתכונות אחרות על מנת להשיג הצלחה, כגון היכולת להקיף את עצמם בעובדים חרוצים, הנשיא בוש הוא כזה. עצלנות היא תכונה שרווחת בכל המגזרים, והיא יותר נפוצה ממה שחושבים.. .

 

[Gali112]

יש לי קצת בעיה עם הטענה שלך

איך תסבירי שאדם יכול להיות סופר חרוץ ואפילו לסבול מעשיית יתר בתחום מסויים ומעצלנות נוראית וחוסר מעש בתחום אחר למשל אנשים שהם וורקוהוליקים אבל מזניחים את עצמם לחלוטין האם הם עצלנים? או אנשים שהם סופר חרוצים כאשר הם צריכים לרצות אדם אחר אבל חדלי אישים לחלוטין במטלות שהם מציבים לעצמם

 

[אנילה1]

Gali112 אם יש לאדם מטרה שבוערת

בעצמותיו הוא לא יהיה עצלן לגביה. ויכול להיות להיות עצלן לגבי דברים אחרים. וורקוהולים מכורים לעבודתם, וכמו כל התמכרות היא דורשת את רוב האנרגיה, כך שלא נשאר משהו לדברים אחרים. אם אותו אדם נמצא בסביבה של חוסר עבודה, הוא מרגיש חסר מנוחה, כי חסר האקשן של העבודה. זה כמו מצב של קריז. היום זה פחות מורגש, כי אפשר לקחת לחופשה את העבודה עם מחשב וטלפון ניידים. אנשים מצליחים לא מפסיקים לעבוד. עבודה היא לא בהכרח לשבת במשרד עם ניירות. אפשר גם לשחק גולף ולעבוד תוך כדי משחק. אם עושים עיסקה בזמן המשחק זאת נחשבת עבודה.

 

[גור42]

אז אולי המילה "עצלנות" אינה מתאימה?

את אומרת שאם יש לאדם מטרה שבוערת בעצמותיו, הוא לא יהיה "עצלן" - ולא משנה מה טבעו. אבל אם כך, מהו אדם חרוץ? האם זה אדם שעושה דברים סתם בשביל העשייה, בלי כל יעד ומטרה?

 

[אנילה1]

אדם "חרוץ" הוא אחד שלא מסוגל

לשבת. מכירים אנשים כאלה שכל הזמן חייבים לעשות משהו? יש לי ידיד שעוזר לכולם עם כל מיני תיקונים כי הוא כל הזמן אוהב להיות עסוק. אמי הייתה כזאת. כל הזמן עושה. אני לא זוכרת אותה יושבת בכלל. אם היא הייתה עייפה היא הייתה שוכבת. אפילו לאכול היא הייתה חצי יושבת חצי עומדת. אני לעומתה עצלנית נוראית, אוהבת לשבת ולחשוב. שונאת ללכת. יחד עם זאת אני עשיתי הרבה יותר ממנה. אמי הייתה עושה הרבה, והרבה פעמים חוזרת על עצמה, היא הייתה ישנה 4 שעות ביממה. אני לעומתה מתבייתת על המטרה ואז ברגע המתאים עושה את הכל במהירות. ככה עשיתי את כל הדברים בנדל"ן. וככה אמשיך לעשות את המיזם החדש שלי. ואני נחשבת לעצלנית. כולם יודעים שאני הולכת ברחוב כמו צב, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. ואכן אני מרגישה שיש לי המון זמן ובכלל שום דבר לא בוער לי. לא אוהבת כושר, ההליכון למשל מפריע לי לחשוב. האנרגיה הולכת לגוף במקום להשאר במוח. ואז המוח מתרוקן לי ממחשבות. המחשבות שלי הן בעלות אופי עיסקי. איך אני הולכת לנהל את המיזם החדש. אמנם יש הדרכה טובה, אבל אני צריכה למצוא את הדרך המיוחדת שלי. זה לוקח זמן לימוד והרבה מחשבה. אז אולי אני בכל זאת לא עצלנית...כי הבטלה אצלי היא בעצם עבודה. אדם חרוץ הוא לא בהכרח אדם מצליח. הוא יותר נראה בעיני כמו טיפוס היפראקטיבי.

 

[גור42]

מסכים אם כל מילה ../images/Emo45.gif

ובדיוק בכלל הדברים שאמרת, הטענה כאילו העצלות היא מכשול בפני שינוי, היא מיתוס. לשבת ולחשוב זה לא "עצלני" יותר מלהיות על הרגליים כל היום. ובכלל, אני לא חושב שיש כזה דבר "עצלנות"... את עצמך אמרת, שברגע שיש לאדם מטרה הבוערת בקרבו, הוא יפעל במלוא הקיטור. כלומר - חוסר כיוון בחיים והיעדר מוטיבציה, הם הגורמים לעצלות ולא להיפך. העצלנות איננה הסיבה, אלא התוצאה!

 

[אנילה1]

לא מזמן נכנסתי למיזם

שיש בו כל מיני מוצרים לאיכות חיים, וגם אפשרות עיסקית. המוצרים הם מעולים ואנחנו משתמשים בהם. אני מרגישה שאני יורדת במשקל ללא מאמץ, לפי הבגדים כמובן. גם המראה שלי מתחיל להשתנות. הוא נעשה יותר צעיר. בחלק העיסקי ישנה אפשרות להגיע לסכומי עתק. ואני מכירה באופן אישי הרבה שאכן הגיעו, זה דורש עבודה של 4-5 שנים אינטנסיביות ולאחר מכן אפשר להרגע ולעשות דברים אחרים, רציתי להכנס גם לצד העיסקי, כי אני יודעת שאני מסוגלת. אבל לא קבלתי גיבוי מהמשפחה שלי ולא מבעלי, ילדי היו ממש אנטי ללא הצדקה, ובעלי לא מעוניין להשקיע שום מאמץ. אם אני רוצה להיות עשירה (מדובר במיליונים) אני צריכה לעזוב את משפחתי ולעשות הכל לבד. ואז מגיעה הדילמה...אם המשפחה לא נותנת גיבוי למה שאעשה מיליונים? עבור מי? מה אעשה עם הכסף? עד שלא אדע מה לעשות עם הכסף הגדול הזה לא אוכל לעשות אותו ללא גיבוי המשפחה. אם תהיה לי מטרה אז לא תהיה לי בעיה להכנס לזה בפול מרץ, כמו שאני עושה כשאני יודעת שאני רוצה להשיג את המטרה. בינתיים ויתרתי על הצד העיסקי. ונשארתי רק עם המוצרים. המוצרים הם מעולים, כאמור, ואני מבריאה בעזרתם. מה שכואב בכל העניין זה לראות עד כמה המשפחה לא איתי. קשה מאוד לקבל את זה.

מכיוון שהמשפחה לא מגבה אותי בכלום, החלטתי להתבטל, לעשות את המינימום ההכרחי לחיים סבירים, ולחיות חיי רוח עצמאיים. לכתוב, לקרוא, להיות בפורומים. בקיצור להיות פחות מעורבת עם המשפחה שממש איכזבה אותי. אני בטוחה שאמצא את הדרך שהכי תתאים לי. אבל קודם אני צריכה לקבל את המצב של חוסר הגיבוי מהמשפחה. וזה כאמור קשה, בייחוד שאני הצד שנותן כל הזמן. אני חייבת ללמוד לתת פחות. קשה לי אפילו לכתוב את זה.

 

[גור42]

אנילה, אפשר ברשותך, שאלה?

כשאת מתבטלת והופכת את עצמך "לזומבי מת-חי", את מי בדיוק את מענישה?

 

[אנילה1]

מעניין שאתה רואה בזה עונש.

אני רואה בזה דרך לשרוד בסביבה עויינת.

 

[יעל ארבל]

רוצה לשמוע גם תגובה אחרת?

המון שנים האכלתי את עצמי באותם משפטים כמו שכתבת. אמרתי לעצמי שאני עצלנית, חסרת אופי, שאני מתבזבזת, שיש לי תירוצים מכאן ועד הודעה חדשה, ואלו רק חלקיק קטן מאותם דברים איומים שאמרתי על עצמי. כמעט עד גיל 30 שלי זה נמשך. היום אני בחיים לא אגיד כאלו דברים על עצמי. כי למדתי דבר אחד או שניים בחיים האלו. ואלו הדברים שלמדתי בהקשר הזה: * אין כזה דבר "עצלנית" "חסרת אופי" וכו' - אלו רק שיפוטים שלנו על עצמנו ולא המציאות. * אם אני אומרת שאני רוצה משהו ולא מצליחה לעמוד בהחלטה שלי לבצע אותו זה יכול להיות שמראש לא היה לי שום סיכוי להשיג אותו כי הצבתי לעצמי מטרות גדולות מדי, לא ריאליות או לא תואמות את המציאות האישית שלי. * אם בדקתי את מה שאני רוצה וזה אכן ריאלי וניתן למימוש, ובכל זאת אני לא מצליחה להניע את עצמי לפעולה- כנראה שיש משהו שחוסם אותי. לדבר הזה קוראים צורך. לפעמים מאוד קשה לזהות את הצורך הזה כי הוא לא-מודע, אבל עד שלא מזהים את הצורך הזה ומנסים למצוא דרך אחרת למלא אותו - לא נצליח להשיג את מה שאנחנו רוצים. * להגיד לעצמי שאני "עצלנית", "מתבזבזת" וכו' - לא רק שאין כזה דבר, אלא שזה מרחיק אותי מהשגת המטרה שלי. שהיא קודם כל חיבור עם עצמי ועם הצרכים העמוקים שלי, וגם לחיות בשלום, בהנאה ובכיף עם עצמי. לעומת זאת, לדבר אל עצמי מתוך חמלה לדוגמא, "אני מסוגלת למרות שקשה לי", "אני עושה כמיטב יכולתי", זה הרבה יותר מועיל. יש עוד, אבל זה מספיק. ואשמח לשמוע את דעתך על תשובתי.

 

[איילת נהדרת]

מתנצלת אם אני מתפרצת לדלת פתוחה

אבל יש לי רעיון שבעצם מחבר את הדברים שכתבתן . יש פתגם שאומר " סור מרע ועשה טוב" כלומר ( הסבר שלי ) צא מהעצלנות שלך וממילא תתחיל לעבוד ולממש מטרות.אז תסור מרע ותעשה טוב או עשה טוב ממילא תסור מרע . כלומר אם תחשוב טוב ותתחיל לבצע מטרות אז ממילא ע"י השינוי תסור מרע תעזוב את העצלות שבך. אז אם הסתבכתי בהסבר הכוונה היא או שאתה מסתכל על הבעיה שלך בכיוון השלילי = סור מרע או בכיוון החיובי = עשה טוב. אני נוטה לצד החיובי של עשה טוב כלומר לראות את הדברים החיובים שיש בנו וע"י הרבה מהאור נזיז את החושך. ובעיקר ללמוד איך להבין ולהתחשב בעצמינו ולסלוח לעצמינו. כי איך שאנחנו מתחשבים בעצמינו נוכל בדרך זו להבין ולהתחשב באחרים. מצטערת זה יצא קצת ארוך.

 

[Gali112]

יעל- נניח שזיהיתי את המחסום והצורך

שלי שחוסם אותי למשל מלרזות אני מודעת במידה מסויימת למחסומים הרגשיים שלי ולרווחים סמויים שקיימים ממצב ההשמנה (למשל לגיטימציה לא לטרוח להשקיע בטיפוח, איזשהו 'דוקא' לסביבה שכ"כ מחשיבה מראה חיצוני, תסביך ילדות שהשמנה= תשומת לב) מה עכשיו? מה עושים עם ההבנה הזו?

 

[אנילה1]

Gali112 אני לא מקבלת את ההסברים

הפסיכולוגים הנדושים. אין דבר כזה שאת רוצה להיות במשקל עודף. פשוט מכל סיבה שהיא אולי את לא מקבלת את החומרים שהגוף זקוק לו. לפעמים מערכת העיכול לא מנצלת את האוכל כמו שצריך. שנים הייתי אלרגית לחיטה, לא יכולתי לאכול עגבניות ובכלל סבלתי מאוד. התחלתי לשתות אבקת עשב שעורה במים ומערכת העיכול משתפרת, והגוף מרזה מעצמו. אני כבר לא אלרגית לשום דבר.

 

[גור42]

לא כל כך נדוש, ולא כל כך פשוט...

ברור שלא מדובר ברצון להיות בעודף משקל. אבל הרבה פעמים, אנשים רוצים להשיג משהו מבלי להבין כראוי את התוצאות של השגתו - תוצאות (אמיתיות או מדומות) שמפחידות אותם. אפשר בהחלט לרצות לרזות, ובכל זאת *לא* לרצות את "תופעות הלוואי" של הירידה במשקל. אפילו לא צריך להיכנס לפסיכולוגיות מסובכות פה. גם דבר פשוט וישיר, כמו התפיסה שאורח חיים בריא יותר שקול לסגפנות נצחית ואכילת חסה כל החיים, יטרפד את הצלחת התהליך. באיזשהו שלב האדם פשוט אומר לעצמו (במודע או שלא במודע) - "כן, אני רוצה לרזות, אבל אם זה כרוך בלהפוך את עצמי לארנבת שאוכלת עלים כל היום, אני כבר מעדיף את הקילוגרמים...". מי שחושב ככה, לא תעזור לו שום דיאטה. מה שאדם כזה צריך, זה ללמוד איך אפשר לנהל אורח חיים בריא ורזה מבלי להקריב את הנאות האכילה שלו. ללמוד שלא צריך לאכול רק "מזון ארנבות" כדי להיות רזים, ושיש גם דרכים אחרות (ויעילות יותר) לשמור על המשקל והבריאות.

 

[אנילה1]

גור גם אני חשבתי כמוך

עשיתי המון דיאטות וכלום לא עזר, עד שהגעתי למיזם. יש להם עשב שעורה שהשתיה שלו גורמת לגוף להתנהג אחרת. לא שיניתי כלום בצורת האכילה. כנראה שעשב השעורה נותן לגוף הזנה נדרשת, ובטוח שזה מרפא את מערכת העיכול, שלי בכל אופן,כך שספיגת המשון יותר טובה. יוצא שאני באופן טיבעי צריכה לאכול פחות. הירידה במשקל היא טיבעית, ולא "רואים את זה על הפנים". בקיצור אין מבט מצוקה בפנים ולא צריך לעשות הליכה כשרעבים. כי פשוט לא רעבים, ואני בכלל לא חושבת על אוכל. מכיוון שאני משנה את הגוף שלי ומצעירה אותו, בגלל העשב הזה, אני לא דואגת בכלל אם אעלה קילו או לא ארד קילו. בכלל אני לא מרגישה שאני בדיאטה. שתיית העשב הזה גורמת לי לאכול יותר ירקות, כי הם נעשים טעימים לי. ואם אוכלים יותר ירקות מן הסתם יורדים במשקל בלי כפייה. היום אני יכולה לומר בביטחה שאני כבר לא דואגת לעודף המשקל שלי. הוא ירד במשך הזמן.

 

[גור42]

אוי...

אל תגידי לי שהצטרפת להרבלייף?

 

[אנילה1]

לא הרבלייף. אבל מה לא בסדר

עם הרבלייף? או סנריידר או שר"ש אחר? העיקר שזה עושה את העבודה ששנים לא יכולתי לעשות. מה איכפת לי מה החברה? סוף סוף אני מרגישה בטוחה בדרך.