שינוי! ולא אחרת.

[גור42]

שר"ש זה בסדר. תלוי מה עושים איתו.

אם את כל כך להוטה לגייס מפיצים, שזה קורע את המשפחה שלך, אז זה *לא* בסדר. ושתדעי, לתחום השר"ש יש מוניטין מאוד רע בעניין הזה. אני זוכר שלפני שנה ומשהו היה כאן בפורום דיון שלם בנושא, ואנשים דיברו על העובדה בשר"ש הסכנה הכי גדולה זה לא ההפסד הכספי (שגם במקרה של כשלון הוא די זניח) אלא המחיר החברתי והמשפחתי הכבד שמפיצים רבים משלמים. תשמעי, אני ממש לא מרגיש נעים, ככה לדחוף את האף. אבל כל כך הרבה דברים שכתבת הדליקו אצלי נורה אדומה, שאני פשוט לא יכול להתעלם ולשתוק.

 

[אנילה1]

גור מה הדליק אצלך נורות אדומות?

בינתיים חלק מעימותים עם המשפחה הסתדרו. אמרתי להם שהם לא מכבדים את ההחלטות שלי, הם הבינו שהם הגזימו וביקשו סליחה. בינתיים זה לא קורע אותנו בכלל. כנראה שהצורך שלי לשינויים באופן כללי מאיים על המשפחה. הילדים שלי רוצים אמא שתתנהג כמו סבתא ושידעו ל-מה לצפות ממנה. אני נוהגת בהתאם בחלק מזמני. כל מה ששייך להם אני לא משנה, כגון אירוח כל שבת לארוחה, ושמירה על הנכד פעם בשבוע. שאר הזמן הוא שלי. השינוי המהותי שעשיתי הוא שאני לא מדברת על זה. הם בעצמם רואים ושואלים ממה רזיתי, אז אני אומרת להם שזה מהמוצרים של החברה ולא מפרטת.

 

[גור42]

כל עוד שאת מאושרת, הכל בסדר.

בוא נגיד, שהנורות האדומות היו קשורות לזה שנשמעת מאוד אומללה, ומכל הסיבות הלא נכונות. אבל כל מה שזה היה זה משברון קטן ועכשיו הכל בסדר, אז אני רגוע.

 

[אנילה1]

גור../images/Emo6.gif שאיכפת לך.

 

[התפיסה האחרת]

יעל,

מה שאמרת הוא נכון, אם כי בקשר אלי, אני לא חושבת שמה שהצבתי לעצמי הוא לא ריאלי, אבל עדיין קשה להגיע אליו. בעקרון המטרה שלי היא להיות אדם מצליח. ואחד הדברים החשובים מבחינתי זה קריירה, אני חושבת שעדיף בתחום הצבא. מה שאומר שכדי להגיע לתפקיד טוב, אותו התפקיד שאני רוצה, אני צריכה להכנס לכושר טוב. וכושר אני שונאת. השאלה שלי היא האם שווה לסבול את התהליך? כשידוע שהוא יביא לתוצאות ולתחושת סיפוק אותה אני בעצם מחפשת. האם אם הזמן יהיה אפשרי ללמוד לאהוב את התהליך (כושר)? אני פוחדת שלא ואז זה ידכא את כל הסיפור.

 

[גור42]

בוודאי שאפשר ללמוד לאהוב את התהליך!

הרשי לי לספר לך, מניסיוני האישי: אני, פעם, הייתי פדלעה שבקושי יכול לעלות הביתה במדרגות (ואנחנו גרים בקומה ראשונה)! היום אני רץ 30-35 ק"מ בשבוע, ואפילו השתתפתי בכמה מירוצים. ונחשי מה? אני נהנה מכל רגע. טוב... לא מכל רגע. יש ימים שנורא בא לי לצאת לריצה ואני צריך לעצור את עצמי בכוח - כי הגוף צריך לנוח. וזה לא כיף בכלל

ולדעתי, אם את רוצה להשיג משהו ממש גדול, אז ללמוד לאהוב את הדרך זה תנאי הכרחי להצלחה. אחרת מה תעשי? תסבלי במשך שנים? זה לא בדיוק נותן מוטיבציה, נכון?

 

[אנילה1]

גור אני לא סובלת. כשאני מסיימת

פרוייקט אחד מייד צץ אצלי פרוייקט חדש.

 

[יעל ארבל]

ריאלי או לא ריאלי

קצת קשה לי להתייחס באופן אוביקטיבי לאמירה שלך שהמטרות שהצבת לעצמך הן ריאליות, כי לא ראיתי אותן ואז אני מדברת באוויר ובעצם לא עונה קונקרטית. נניח שכל ההנחות שלך נכונות - שיש תפקיד שבו את חושקת, ושאחד מהקריטריונים להגיע אליו זה כושר טוב (מה זה אומר בעצם כושר טוב? באיזה תחום? מי בודק אם הכושר הוא טוב או לא?). אז המטרה שלך תהיה - להגיע לתפקיד X בתוך שנה (או שנתיים או חצי שנה) נניח? ועכשיו, מה את צריכה לעשות כדי להגיע לתפקיד הזה? והיכן את נמצאת כרגע? ומתוך כך, מה זה אומר שאת צריכה לעשות השבוע כדי להתחיל להזיז את העניין הזה? האם זה אומר 5 פעמים ריצה של חצי שעה כל יום? אולי זה ממש לא אפשרי לך נכון לכושר שבו את נמצאת היום? אם את רוצה לפרט קצת יותר לגבי המטרה הגדולה שלך והיעדים שגזרת לעצמך ממנה, אז אולי תוכלי לקבל כאן תגובות אוביקטיביות ככל האפשר באשר לריאליות של היעדים שהצבת לעצמך. ובכל מקרה, שיהיה לך המון בהצלחה!

 

[התפיסה האחרת]

אוקיי..

התייעצתי עם אנשים בתחום ושאלתי אותם איך הם הגיעו לזה ומה אני צריכה, לפחות ברמה הבסיסית כדי לעמוד בתנאי הקבלה. וחוץ מה`בר-אור` מישהי שמשרתת בתפקיד לוחמה אותו אני רוצה סיפרה שהיא הייתה רצה כ6-7 ק``מ כל יום. היא אמרה שכמובן בצבא עצמו היא שיפרה אבל מניסיון אישי שלה ושל אחרים זה המינימום כדי שאוכל להחזיק מעמד בגיבוש. איפה אני נמצאת היום? בקושי עשירית מזה. מעבר לכך זה כושר מנהיגות, יצירתיות, כושר הסתגלות, להיות ממושמע ודומיהם. בדברים האלה אני מאמינה בעצמי, בכל זאת אני במסגרת. הבעיה שלי, זה מאמץ פיזי.

 

[גור42]

רגע... ומה קורה לאחר שאת מתקבלת?

האם גם בתפקיד עצמו, יצפו ממך להפגין כושר פיזי כזה? אם כן, אז את צריכה לשאול את עצמך: "האם אני רואה את עצמי באמת ובתמים עוסקת בתפקיד הזה, יום אחרי יום, כולל העבודה הפיסית?". לעמוד בתנאי הקבלה זו לא תהיה בעיה. אם אני יכלתי לעבור מפדלעה מוחלטת לריצה של 20 ק"מ בשנה וחצי, אין שום סיבה שלא תוכלי להגיע לריצות של 7 ק"מ - לאט ובהדרגה. אני מניח שתצטרכי גם לעבוד על המהירות שלך, כי בדרך כלל במבחנים של הצבא דורשים קצב ריצה מסויים... אבל אם את צעירה ואין לך בעיות רפואיות, גם את המשוכה הזאת תוכלי לעבור בעזרת תכנית אימונים מתאימה. בקיצור - לעבור את מבחן הקבלה הפיסי, זה יעד ריאלי מאוד. . השאלה, כאמור, היא מה יקרה ביום שאחרי. את לא רוצה למצוא את עצמך בתפקיד שהמאמץ הפיסי שבו מקלקל לך את כל ההנאה והסיפוק ממנו.

 

[אנילה1]

ליעל. נאמר שבגיל

30 החלטת שנמאס לך להיות "עצלנית" עד אז לא היה לך הכוח לעשות את זה. אולי נסיבות החיים הביאו אותך לרצות לצאת מהמצב. למה בכלל הגעת למצב הזה? זאת השאלה. למה לא רצית לצאת ממנו בגיל 20? או 25? בגיל 30 הגיעו ימים עד נפש, והחלטת שאת כבר מספיק בוגרת ואת לא רוצה חיים כאלה. גיל 30 היום נחשב מבחינת ביולוגית,לגיל של סיום גיל ההתבגרות, ותהייצבות ההורמונים בגוף. אולי לא תקבלי את ההסבר הביולוגי, אבל רואים שהרבה "ילדים" עדיין גרים עם ההורים עד הגיל הזה ורק אז מתחילים לצאת החוצה. משהו מתייצב בביולוגיה שלהם ויש להם הכוח לשנות דברים. יחד עם זאת יש הרבה נסיבות חיים שמונעים מהאדם להיות עצלן. כגון נשואים, הבאת ילדים לעולם.ו גידולם. אי אפשר להתמכר לעצלנות כשיש ילדים. הם פשוט מכריחים אותך לעשות דברים. במקרה כזה לא צריך בגורמים פנימיים בכדי לצאת מהעצלנות. זאת הדרך שרוב האנושות בוחרת לעשות. הם פשוט נכנעים לטבע. התקופה היחידה שבה החברה נותנת לגיטימציה לעצלנות, היא בתקופת הפנסיה. מותר לאדם לא לעשות כלום ואף אחד לא יגנה אותו על כך. ואפילו משלמים לו לא לעבוד-פנסיה מהעבודה וביטוח לאומי. על מנת ליצור לעצמך עבודה, דרושים המון תכונות שלרוב האנשים אין. לדעתי לא יהיה נכון "לדרוש" מכל אחד לבנות לעצמו מסגרות עצמאיות. יש אנשים שלא אוהבים את הכרוך בעסק עצמאי. הוא מעדיף להיות שכיר ולקבל את המשכורת כל חודש. ידוע שעל מנת להיות עצמאי צריך לדעת לעבוד הרבה שעות ולא בהכרח לראות משכורת מיידית. ואילו עבודה שכירה מאפשרת רווחים מיידים. שלא נדבר על ההשקעה הכספית הראשונית שעסק עצמאי דורש. ועבודה שכירה לא. אף אחד לא עצלן לגבי מה שהוא אוהב לעשות.לרוב האנשים אין אהבות מיוחדות. הם רוצים דברים די רגילים נשואים ילדים משפחה, רוטינה. הילדים מספקים לו את כל ההתרגשויות בחיים. העבודה היא משהו מישני. בעיקר אצל האשה. לפעמים רואים מוטיבציה לקריירה אצל האשה, אבל זה בא על חשבון הבית שמנוהל בשלט רחוק. או בעזרת כוח עזר חיצוני. אגב הסידור הזה גורם להמון ריגשי אשמה אצל האמהות. חלקן נכנע לרגשות ומפסיקות לעבוד. או עובדות בעבודות חלקיות שמאפשרות להיות עם הילדים אחרי שעות הלימודים.

 

[אנילה1]

ליעל. נאמר שבגיל

30 החלטת שנמאס לך להיות "עצלנית" עד אז לא היה לך הכוח לעשות את זה. אולי נסיבות החיים הביאו אותך לרצות לצאת מהמצב. למה בכלל הגעת למצב הזה? זאת השאלה. למה לא רצית לצאת ממנו בגיל 20? או 25? בגיל 30 הגיעו ימים עד נפש, והחלטת שאת כבר מספיק בוגרת ואת לא רוצה חיים כאלה. גיל 30 היום נחשב מבחינת ביולוגית,לגיל של סיום גיל ההתבגרות, ותהייצבות ההורמונים בגוף. אולי לא תקבלי את ההסבר הביולוגי, אבל רואים שהרבה "ילדים" עדיין גרים עם ההורים עד הגיל הזה ורק אז מתחילים לצאת החוצה. משהו מתייצב בביולוגיה שלהם ויש להם הכוח לשנות דברים. יחד עם זאת יש הרבה נסיבות חיים שמונעים מהאדם להיות עצלן. כגון נשואים, הבאת ילדים לעולם.ו גידולם. אי אפשר להתמכר לעצלנות כשיש ילדים. הם פשוט מכריחים אותך לעשות דברים. במקרה כזה לא צריך בגורמים פנימיים בכדי לצאת מהעצלנות. זאת הדרך שרוב האנושות בוחרת לעשות. הם פשוט נכנעים לטבע. התקופה היחידה שבה החברה נותנת לגיטימציה לעצלנות, היא בתקופת הפנסיה. מותר לאדם לא לעשות כלום ואף אחד לא יגנה אותו על כך. ואפילו משלמים לו לא לעבוד-פנסיה מהעבודה וביטוח לאומי. על מנת ליצור לעצמך עבודה, דרושים המון תכונות שלרוב האנשים אין. לדעתי לא יהיה נכון "לדרוש" מכל אחד לבנות לעצמו מסגרות עצמאיות. יש אנשים שלא אוהבים את הכרוך בעסק עצמאי. הוא מעדיף להיות שכיר ולקבל את המשכורת כל חודש. ידוע שעל מנת להיות עצמאי צריך לדעת לעבוד הרבה שעות ולא בהכרח לראות משכורת מיידית. ואילו עבודה שכירה מאפשרת רווחים מיידים. שלא נדבר על ההשקעה הכספית הראשונית שעסק עצמאי דורש. ועבודה שכירה לא. אף אחד לא עצלן לגבי מה שהוא אוהב לעשות.לרוב האנשים אין אהבות מיוחדות. הם רוצים דברים די רגילים נשואים ילדים משפחה, רוטינה. הילדים מספקים לו את כל ההתרגשויות בחיים. העבודה היא משהו מישני. בעיקר אצל האשה. לפעמים רואים מוטיבציה לקריירה אצל האשה, אבל זה בא על חשבון הבית שמנוהל בשלט רחוק. או בעזרת כוח עזר חיצוני. אגב הסידור הזה גורם להמון ריגשי אשמה אצל האמהות. חלקן נכנע לרגשות ומפסיקות לעבוד. או עובדות בעבודות חלקיות שמאפשרות להיות עם הילדים אחרי שעות הלימודים.

 

[גור42]

נישואין וילדים זה לא ערובה לשום דבר

נכון, מי שיש לו ילדים, לא יכול להרשות לעצמו לשבת בחוסר מעש ולהתבטל כל היום. אבל יש המון הורים שנמצאים במצב שמתואר בספר "עליסה בארץ המראה" - רצים בכל הכוח ועדיין תקועים במקום. מרוב אנרגיות שהם משקיעים בצרכים הבוערים של המשפחה, הם שוכחים לחשוב על העתיד ועל החיים שהם באמת רוצים שיהיו להם. דווקא בתקופת הפנסיה, פתאום הם נזכרים להתחיל לחיות... וגם זה במקרה הטוב (כי רוב האנשים, כשמגיעים לפנסיה, פשוט מתחילים לקונן ולבכות על כך ש"מאוחר מדי" במקום להזיז את התחת שלהם ולפעול). ואני ממש לא מסכים, שלרוב האנשים אין אהבות מיוחדות. יהיה נכון יותר לומר, שלרוב האנשים מעולם לא היה פנאי לחשוב מה הם האהבות האלו. החברה מחנכת אותנו למלא את תפקידנו כעובדים וכהורים, וכך החלומות שלנו מדוכאים ונקברים באיזו פינה שכוחה במוח. אבל החלומות עדיין שם.

 

[אנילה1]

גור מכיוון שאני בפנסיה אני יודעת

קצת על העולם של גיל הזהב. אז אף אחד מחברותי לא מקוננת על הדברים שלא עשתה בחייה. כי לרובינו יש ילדים בוגרים ונכדים שמעסיקים אותנו די הרבה. חוץ מזה, יש כל כך הרבה פעילויות לאנשים בתקופה הזאת של החיים, שאף אחד לא מצליח להשתעמם. למעשה כל מי שאני מכירה והוא בפנסיה, שמח מאוד לצאת ממעגל העבודה המתיש. כולם מרגישים נפלא, רובינו בריאים במידה סבירה, ומספיק נמרצים לעשות ככל העולה על רוחנו. גם החברה נותנת לנו גיבוי להתבדר ככל שנרצה, ובכלל לחיות חיים ללא לחץ. אני חייבת לומר לך גור, שזאת התקופה הכי טובה בחיי. כי אני עבדתי מגיל 10 ועד שיצאתי לגימלאות ומאוד אהבתי לעבוד. היום אני חיה לפי הראש שלי בלי לחץ. אני עדיין טוענת שלרוב האנשים אין אהבות מיוחדות. רוב הנשים בעולם מסתפקות בלהיות אמהות, או מוסיפות עבודה לשיפור המצב בבית. מעטות הנשים בעולם שיוצאות לעשות קריירה רצינית, וזה בעיקר בעולם המערבי, ומעט בעולם השלישי. רוב הגברים בעולם מסתפקים בעבודה עם משכורת. לא מזמן להיות עורכת דין נחשב לקריירה. היום זאת נחשבת לעבודה. ואפילו לא תמיד מתגמלת טוב, לפחות בהתחלה.

 

[גור42]

מנסה, אבל לא מצליח להתחבר למה שכתבת

יותר מדי דיבורים על מה "נחשב" ומה "מקובל". וגם יותר מדי דגש על נושא הקריירה והעניין של "להיות שכיר" מול "להיות עצמאי" - שלדעתי מפספס לגמרי את הנקודה. אני מכיר בעלי עסקים שעולמם צר כעולם הנמלה. ואני מכיר שכירים שעובדים בעבודות פשוטות, שיודעים בדיוק מה שהם רוצים מהחיים שלהם. למעשה, כשאני חושב על זה, קריירה זה לדעתי אחד התחומים הפחות חשובים בחיים. אין לי ספק שלהיות אמא זה הרבה יותר מתגמל, נפשית, מאשר לעבוד כל יום מתשע עד חמש ולחזור לבית ריק... ובאיזשהו מקום יש משהו קצת מוזר בביטוי "להסתפק בלהיות אימהות", כשתא משפחתי מלוכד זה אחד הדברים הכי נפלאים שאפשר להעלות על הדעת. אבל בכל זאת, קשה לומר שרוב האנשים מאושרים. העובדה פשוטה היא, שיותר מ-50% מהזוגות הנשואים מתגרשים לבסוף. וגם אלו שאינם מתגרשים, חיים פעמים רבות בתנאים לא תנאים (ואני לא מתכוון לרמת החיים הכלכלית). החיים של רוב האנשים, לא נעים לומר, על הפנים. וזה שיש להם כל מיני מסיכות ומנגוני הגנה שמאפשרים להם להקרין מצב של "הכל בסדר", לא אומר הכל באמת בסדר. והעובדה שרוב האנשים משלימים עם המצב הזה, לא אומרת שלא מגיע להם יותר או שהם לא מסוגלים לא יותר. כל מה שזה אומר, זה שרוב האנשים מעולם לא נחשפו לכלים שיעלו אותם על דרך המלך. זאת אחת הסיבות לקיומו של הפורום הזה - להקנות את הכלים לשינוי, לכל מי שרוצה בכך. ואני לא מאמין שיש אדם אחד עלי אדמות, שלא יכול להנות מהכלים האלו.

 

[אנילה1]

גור רוב האנשים משתנים בגלל

שיש להם ילדים שגדלים ומשתנים. רוב האנשים לא יוזמים שינויים. רק כאלה שנחוץ להם השינוי. ושינוי זה דרך חיים לגיטימית. אני הראשונה שתגיד לך ששינויים זה מעולה, כי פשוט אני כזאת. אני יוזמת שינויים. אבל רוב החברות שלי לא. הדינמיות של החיים גורמת להם להשתנות. גידול ילדים, עזיבתם את הבית, חתונה ונכדים. וגם הגיל שמשנה את הצרכים של האדם. אלה שינויים שאין לנו שליטה עליהם. רוב האנשים זורמים עם השינויים האלה. אני אישית יוזמת שינויים בעצמי. כי לי משעמם להסחף סתם עם החיים. אני מסוגלת היום לקום ולעבור לגור במדינה אחרת לכמה שנים ללא בעיות. אני לא מכירה הרבה בגילי שמסוגלות לעשות את זה. לטייל בחו"ל כן. אבל לגור שם, זה לא. אני עברתי 3 דירות ב-3 שנים. זה אומר שאין לי צורך להיות קשורה למקום. ויש לי צורך גדול לשנות דברים. אגב מצב הזומבי שאתה קורא למצב הבטלה שלי. זה בשביל לכתוב ספר מדע בדיוני. זאת הדרך שלי לברוח מסביבה עויינת, לברוא עולמות משלי. וואו רק מהמחשבה על זה כבר נעשה לי טוב.

 

[גור42]

יש הבדל בין "שינוי" לבין לקחת פיקוד

את מדברת על שינוי סתם לשם שינוי ולשם גיוון. שינויים כאלו זה באמת עניין של אופי - לאחד זה מתאים ולאחר לא. אבל לדעתי, בשרשור הזה (ובפורום כולו בעצם) מדובר בשינוי מסוג אחר לגמרי. שינוי מחושב, שמקורו בהחלטה שאנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו ומובילים אותם למקום שאליו אנחנו רוצים להגיע. מהו אותו מקום? זה כבר עניין אינדיווידואלי. אדם אחד ירצה לגוון ולשנות אורח חיים כל שנה, והאחר יחפש דווקא יציבות ושגרה. כך או כך, הדרך אל אותו עתיד מיוחל עוברת דרך תהליך של שינוי מכוון. היציבות, המנוחה והנחלה לא מגיעים סתם כך "במקרה". צריך לחתור אליהם באופן פעיל - אחרת החיים שלנו הופכים להיות קאזינו אחד גדול. ובאשר לטענה כאילו לרוב האנשים אין חלומות גדולים: אני טוען, שדווקא החלומות הכי פשוטים לכאורה, הם החלומות הכי גדולים. אין שום דבר מובן מאליו ביעד של עבודה טובה כשכיר, בריאות טובה, נישואין מאושרים או גידול ילדים שיסבו נחת לעצמם ולהוריהם. אין שום דבר מובן מאליו ביעד של לרדת במשקל, להפסיק לעשן או לקצץ בכמויות הקפה/אלכוהול/שוקולד שאנחנו צורכים. אין שום דבר מובן מאליו ביעד של להיות אדם טוב יותר, ולהיפטר ממגרעת אופי כזו או אחרת שהופכת אותנו לבלתי-נסבלים ממש (ומי כמוני יודע

). שום דבר שראוי להשגה איננו פשוט. אין זה משנה אם מדובר במטרות "רגילות" כמו תא משפחתי מגובש ואורח חיים בריא, או שמדובר במטרות "גרנדיוזיות" כמו להקים תאגיד ענק או להעפיל על הר האברסט. כך או כך, לא מגיעים אל היעד "במקרה" על-ידי היסחפות עם הזרם של החיים. לכן, לדעתי, אף אדם אינו פטור מה"דרישה" לקחת פיקוד על ספינת החיים שלו.

 

[אנילה1]

אני בעיקרון לא מאמינה

בשינוי שקורע את הגוף והנפש. שינוי אמיתי לדעתי הוא קודם כל שינוי מנטלי. ואחר כך גופני. העבודה המנטלית לא צריכה להיות קשה. אחרי שמתאמנים על העיקרון של הבנת התקיעות יבוא השינוי בצורה די מהירה וקלה. לכל אחד שעוסק בשינויים ובמודעות יש שיטה משלו לעבור תקיעויות. אני למשל מסתובבת עם תחושה רעה ואני לא יכולה לעשות כלום, כמה ימים או אפילו מספר שבועות לפני שאני רוצה שינוי ואז יום אחד מגיעה לתודעה הדרך הנכונה, ואני מרגישה שוב טוב, ואז השינוי הפיזי קורה מהר. אין לי מושג מה ההבדל בין שינוי לגיוון. אולי תסביר?

 

[גור42]

לא עבודה קשה, אלא עבודה חכמה.

ברגע שהופכים את תהליך ההתפתחות העצמית והשינוי לטבע שני, אין שום סיבה שהעניין יהיה קשה. העבודה המנטלית לא צריכה להית קשה. היא רק צריכה להיות עבודה מהסוג הנכון. זה כמו שרצי מרתון רצים כמעט תמיד לאט באימונים... כי ריצה איטית משפרת את הכושר והסיבולת ביעילות רבה יותר מריצה מהירה. המיתוס הזה של "להתאמן קשה עד שתיפול מהרגליים" אינו עצה טובה כמעט בשום תחום - בין אם מדובר בשיפור הישגים ספורטיבים ובין אם מדובר בשיפור החיים שלנו. אז איך זה מסתדר אם מה שטענתי קודם, שהצלחה בחיי המשפחה או בכל תחום "בנאלי" אחר היא עסק מסובך? פשוט מאוד: למוח האנושי יש יכולת מופלאה, ללמוד מיומנויות מסובכות ע"י אימון. ניקח לדוגמא את העובדה שאנחנו יכולים ללכת על שתי רגליים. אי-פעם חשבת עד כמה העסק הזה שנקרא "הליכה" הוא מסובך? כל תינוק מבלה כמה חודשים בנסיונות ללמוד ללכת. אבל אחרי 5 או 10 שנים, כבר לא צריך לשבור את ראש איזו רגל באה קודם ואיך שומרים על שיווי משקל... הכל פשוט בא בטבעיות. אפשר ללמוד איך להיות בעל טוב יותר או הורה טוב יותר, בדיוק כמו שתינוק לומד ללכת. כך גם לומדים שפה זרה או לנגן בפסנתר. ואפילו חלומות גרנדיוזים לכאורה, כמו להיות מליונר או לרוץ מרתון, אפשר להפוך לטבע שני שלך באותה הצורה. הנקודה היא, שהתהליך הזה לא קורה מעצמו. מי שלא יוזם תהליך למידה כזה, ימצא את עצמו תקוע באותו המקום. וכשאני דיברתי על "שינוי", התכוונתי לשינוי מכוון שכרוך בתהליך למידה שכזה. וזה שונה מסתם "שינוי לשם גיוון", שנועד להפיג שיעמום.

 

[איילת נהדרת]

חחחחח את משהו ../images/Emo6.gif