עכ"פ, בדרכי העירה נזכרתי שטרם יציאתי מהבית, לא השכלתי להתבונן בראי על מנת לודא תקינות <להזכירכם, שמי האמצעי "פאדיחה", ולכן פסי שוקולד בצדיי שפתיים, גרעין שנדבק ללחי, מִשְקף עקום קמעא ושאר הירקות הנם ברי בדיקה שגרתית מבחינתי כ-ל יום> כידוע, ממש מעל גרם המדרגות באוטובוס קיים ראי, שאמנם ממוקם דיי גבוהה, ונועד לשרת מטרה אחרת, אמרתי לעצמי "ניחא", וצעדתי שופעת בטחון לכיוונו, כשאגב, מסביב שלל נוסעים. מוכנים? היות וקומתי נמוכה <בס"מ, כמובן >, הנחתי רגל אחת על המשטח הישר, ואת השניה העברתי בתעלול אקרובטי לידית הדלת על מנת לצור איזון. הטתי גופי הצדה, כשבמקביל מבוצע ניסיון הסוואה, וחוסר רצון מוחלט למשוך תשומת לב מסוג זה או אחר, "..הדרך ארוכה ומפותלת, ולא נדע בדיוק לאן היא מובילה.." בשניה א' אני מצליחה להתבונן בחטף בדמותי, ובשניה ב' כף רגל מחליקה, ראשי נראה פחות ופחות בראי מפאת כוח הכבידה, רגל על משטח ישר חוברת לרגל, שנתלתה על ידית, מבוכים ודרקונים, שומו שמיים, שוד ושבר, בוח טרח! מה קרה? עיניים בוהות, צחקוקים מרחוק, נסיונות עזרה, שנענו בשלילה "משגירה צמויין! התוד. שפוט.. נאכ הברה תויר נוח" <תרגום חופשי - "מרגישה מצויין! תודה. פשוט.. כאן הרבה יותר נוח"> אני בין הדלת למדרגה התחתונה, <שם ביליתי את יתר נסיעתי> דמותי משתקפת מזכוכית הדלת, ונחשו מה? אף לא טיפ-טיפונת של שוקולד בצדיי שפתיי! נראיתי מעולה, יחסית למישהי שבצעה צניחה חופשית לא מבוקרת. Anyway - לנוסעת שלום Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.
