תשובה לdobro
תאודורה: היה לי פסנתר בבית. האמא שלי היא מורה לסולפג' והדוד שלי הוא זמר אופרה. ככה שבגיל 3 התחלתי לנגן פסנתר שהייתי ילדה גם רקדתי , ורציתי להיות רקדנית אפילו יותר ממוזיקאית. אבל בגיל 14 גילית שהבית-ספר לריקוד בבלגראד לא היה מספיק טוב אז החלטתי להקדיש את עצמי למוזיקה. בשבילי לנגן פסנתר לא מספיק, אני לא מרגישה שלמה אם אני רק מלחינה , או רק מופיעה. אני מרגישה שאני צריכה להלחין ,שאנשים יבצעו את המוזיקה שלי , לאלתר ולנגן מוזיקה של אנשים אחרים. רק ככה אני מרגישה שאני מנצלת את כל האופציות שלי בתור מוזיקאית. איוונה: אני אוהבת מוזיקה מאז שאני זוכרת את עצמי. ותמיד הייתי מוקפת בצעצועי נגינה מסביבי (חלילית , קסילופון צעצוע אקורדיון צעוצוע וכו...) בגיל 8 החלטתי שאני רוצה ללמוד מוזיקה ולהתקדם בתחום. ההגעה שלי לקומפוזיציה היתה מיקרית , מספר ארועים בחיי הובילו אותי לתחום ללא רצון מיוחד שלי. בתור ילדה מרדתי בכל מה שהמורים שלי אמרו לי ולכן שהם רצו להפוך אותי למבצעת , החלטתי שאני רוצה להיות מלחינה. אני מרגישה שאני מלחינה בגלל שיש בי דחף ליצור , ואם לא הייתי מלחינה הייתי מתעסקת בכל תחום אחר שיש בו מקום ליצור משהו מכלום.