יש הבנה, חוץ מ-
נאוה, ענין הפגיעה של המטופל כאינדיקציה לאמיתות הדברים... אהם. זה קצת צידוק. מטופל לא צריך להיפגע בטיפול. האדם , יש לו חוש צדק מאוד מפותח. כאשר הוא מרגיש שנעשה לו עוול הוא נפגע. ככה, פשוט. חוסר צדק שנעשה עימך , זה מעצבן, מעליב ופוגע גם אם הדברים לא נכונים כלל לגביך. אדישות, היא לא תגובה לחוסר צדק!!! לכן להגיד שאם אדם נפגע זה סימן שזה נכון לגביו... צריך להיזהר מאוד עם קביעה כזו, לי זה נראה שזה נותן הרגשה באמת טובה למטפל אבל לא בהכרח נכון. גם בהנחה שמטפל צודק בדבריו התוצאה שהמטופל נפגע!!! ענין הטיפול הוא לא להיות צודק אלא לעזור למטופל. יש מצב שמטופל שנפגע, לא יחזור להמשך הטיפול?! יש מצב, נכון? יש מצב, שהוא לא יפנים את המסר, יש מצב, נכון? יש מצב שנעשה נזק ששוב הוא יפחד לפנות לעזרה, יש מצב, נכון? אז מה עשינו בזה?!?! איך גישתי באה הלכה למעשה. בקיצור רב, בשלב ראשון, לא אקח את המחלה, סמפטומים ואקבע מה הם מייצגים! אחרי התשאול הראשוני, נוצרת תמונה כללית שממנה ניתן להתחיל לעבוד. ארשום לי בצד נקודות פתוחות שבתשאול לא יכלו לבוא לידי ביטוי שארצה לאמת בהמשך בכל הקשור לתבניות גוף- נפש. תוך כדי טיפול ניתן יהיה לנסות בדרך של אימות הדברים לבדוק אם ועד כמה הם נכונים לגבי האדם שעומד מולי והאם ישנם דברים אחרים. בדרך כלל הם יבואו מתוך שיחה ונסיון להביא לאדם שמולי להגיע לדברים עם הכוונה מסויימת. במקרים רבים אנסה להעלות אותם כנקודות למחשבה ולא כקביעה. בסה"כ הרעיון הוא שהמטופל הוא זה שיבין איך דברים נוגעים בו. אחר כך כבר אפשר לזרום הלאה... בכל מקרה אני חושב שיש ללכת עם המטופל, לפי יכולתו ופתיחותו, בעדינות במטרה ליצור תמונה יותר שלימה. לדעתי, האמת- היא לא תמיד פקטור טיפולי הכרחי כלל, במידה רבה "האמת" היא איך שהמטופל מצייר אותה ותופס אותה, אם המטופל מאמין שיש בעיה שמקורה בטראומה בגיל שבע, גם משם אפשר לצמוח והשאלה של נכונות הדבר לא תמיד רלוונטית.