שיתוף
שלום. אני לומדת בכיתה י' בבי"ס תיכון גדול ברמת גן. אנסה לשתף בבעיה שלי ולנסח אותה בצורה ברורה, לא בטוחה שאצליח... אני שונאת ללכת לבי"ס כי אני ממש סובלת בו. הבעיה היא לא חברתית, אני ילדה חברותית ומאמינה שאם ארצה להתיידד עם בנות מסוימות אני אוכל, אני פשוט לא כל כך מעוניינת. יש לי חברה אחת טובה שאני מאוד אוהבת ושתינו קצת לבד אבל טוב לי עם זה, הבעיה היא אחרת. אני ילדה מאוד פגיעה. אי צדק, האשמות כלפיי, כשמעירים לי, קצת מרימים עליי את הקול או אפילו ניגשים אליי כדי ללהגיד שאני חייבת לשפר את הציון - כל אלו גורמים לחרדה, לחץ, והמון בכי. קשה לי לשבת בכיתה ולהקשיב למורים כי אני מאוד לא אוהבת אותם. צורת הלמידה היא ברוב המקרים מתנשאת, וקשוחה. אני לא יכולה להקשיב למבוגרים ששונאים את 'הדור שלנו' ולא באים כדי שאני אדע את החומר אלא כדי להרגיש שהם מעליי, או לפחות ככה זה מרגיש, וזה פוגע בי. קשה לי להיות במעמד הזה. זה יוצר מצב גם שקשה לי להקשיב להם וככה אני לא מבינה את החומר הנלמד.. גם ביסודי, בכיתי המון בגלל מורים. אני גם לא אחת שדואגת לאינטרסים של עצמה כך שלפני מבחנים אני סוג של 'מתביששת' לגשת לחברים שיעזרו לי (לא בגלל המעמד של לעזור, פשוט כי לא נעים לי לבקש כזה דבר), ודברים כמו מבחנים מלחיצים אותי, למרות שגם אם אני נכשלת אני מאוד לוקחת בפרופורציות ויודעת שבי"ס זה ממש לא הדבר החשוב בחיים. אני מאוד מפוזרת ולא מאורגנת וזה גם מחמיר. בקיצור, אני מרגישה במעמד של לחץ כל הזמן, אבל עדיין הציונים שלי ככה (לא כזה מפריע לי), אבל חבל שהלחץ לשווא (לפחות היה יוצא מזה מאיות, אבל לא...) אני כל כך רוצה להפסיק ללמוד, אני רוצה לפתח במקום השטות הזאת שנקראת תיכון דברים שאני באמת אוהבת כמו תיאטרון. אני באמת לא רואה את עצמי משתמשת בתעודת בגרות והולכת ללמוד באוניברסיטה אז בשביל מה? כולם אומרים לי שאי אפשר לדעת מה אני ארצה לעשות בסוף התיכון, אבל אני יודעת שאני לא ארצה ללמוד באוניסרסיטה, והכי גרוע- אם כן אני אשלים בגרויות. אני בנאדם אחר בבית מאשר בביצפר. לדוגמא- בבית אני מרגישה יפה אבל בבי"ס לא (במיוחד כשכולן מטפחות את עצמן ודופקות הופעה למרות תלבושת אחידה, ורק אני תמיד באה עם סווצ'רט גדול וג'ינס,וסתם קוקו..) אני לא אוהבת את הילדים בשכבה שלי, אני לא מתחברת אליהם, והשילוב של זה עם המורים יוצר אצלי ממש מצב של לסבול בבי"ס. לא היה יום הורים אחד, נראה לי, שלא בכיתי בו. בגלל, הפגיעות הזאת עוד תהרוג אותי.. בבית שלי תמיד הרגשתי הכי טוב, אבל אמא שלי כועסת עליי כשאני לא לומדת (גם זה מאוד משפיע עליי לרעעה) למרות שלא כ"כ חשוב לה ציונים והיא תמיד אמרה לי שהעיקר להשתדל וכו'. ההורים שלי לא נוקשים ולא מרובעים, אבל כן מכריחים אותי ללמוד וללכת לבית ספר וכל זה. דיברתי איתם על לעבור לבי"ס דמוקרטי, הם אמרו שזה בעיה באמצע שנה, ונראה בסופשנה מה יהיה, אבל אם אני רוצה הם יבררו לי על זה, אבל שומדבר לא זז. אני ממש רוצה לעבור לבי"ס כזה או לפנימייה לאומנויות או מסגרת אחרת שאני באמת אוהב, אבל זה סיפור לעבור באמצע כיתה י' , מה לעשות? כדאי לי לעבור? איך להתמודד עם הפגיעות מהמורים והמעמד הזה שקשה לי איתו? בכיתה ט' מאוד סבלתי ואמרתי לעצמי כל הזמן שבי' זה עניין של זמן וברגע שאני אראה שאני לא יכולה אני לא אתן לעצמי לעבור את הסבל הזה ואפסיק ללמוד או אשנה מסגרת אבל זה לא קורה. דיברתי על זה פעם או פעמיים וכל יום אני קמה כרגיל לביצפר. אני יודעת שזה משהו שאני צריכה לעשות אבל בפעם האחרונה שדיברתי עם ההורים שלי על לעשות משהו אחר במקום להמשיך כרגיל הם די צחקו. זה נראה להם כמו גחמה של מתבגרת אבל נמאס לי, אני באמת רוצה להפסיק עם הבי"ס הזה. רציתי גם לציין- אני לומדת במגמת תיאטרון בבי"ס, שהיא מדהימה, אני פשוט מאוהבת במגמה ונהנית להיות בה, אבל היא רק שעתיים בשבוע, ושעתיים אחרות ביום שישי (מחוץ לזמן ביצפר). אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון ואם יהיה לכם תשובות, או אם הסברתי את עצמי נכון, אבל נהניתי לנסות. תודה רבה מקרב לב
שלום. אני לומדת בכיתה י' בבי"ס תיכון גדול ברמת גן. אנסה לשתף בבעיה שלי ולנסח אותה בצורה ברורה, לא בטוחה שאצליח... אני שונאת ללכת לבי"ס כי אני ממש סובלת בו. הבעיה היא לא חברתית, אני ילדה חברותית ומאמינה שאם ארצה להתיידד עם בנות מסוימות אני אוכל, אני פשוט לא כל כך מעוניינת. יש לי חברה אחת טובה שאני מאוד אוהבת ושתינו קצת לבד אבל טוב לי עם זה, הבעיה היא אחרת. אני ילדה מאוד פגיעה. אי צדק, האשמות כלפיי, כשמעירים לי, קצת מרימים עליי את הקול או אפילו ניגשים אליי כדי ללהגיד שאני חייבת לשפר את הציון - כל אלו גורמים לחרדה, לחץ, והמון בכי. קשה לי לשבת בכיתה ולהקשיב למורים כי אני מאוד לא אוהבת אותם. צורת הלמידה היא ברוב המקרים מתנשאת, וקשוחה. אני לא יכולה להקשיב למבוגרים ששונאים את 'הדור שלנו' ולא באים כדי שאני אדע את החומר אלא כדי להרגיש שהם מעליי, או לפחות ככה זה מרגיש, וזה פוגע בי. קשה לי להיות במעמד הזה. זה יוצר מצב גם שקשה לי להקשיב להם וככה אני לא מבינה את החומר הנלמד.. גם ביסודי, בכיתי המון בגלל מורים. אני גם לא אחת שדואגת לאינטרסים של עצמה כך שלפני מבחנים אני סוג של 'מתביששת' לגשת לחברים שיעזרו לי (לא בגלל המעמד של לעזור, פשוט כי לא נעים לי לבקש כזה דבר), ודברים כמו מבחנים מלחיצים אותי, למרות שגם אם אני נכשלת אני מאוד לוקחת בפרופורציות ויודעת שבי"ס זה ממש לא הדבר החשוב בחיים. אני מאוד מפוזרת ולא מאורגנת וזה גם מחמיר. בקיצור, אני מרגישה במעמד של לחץ כל הזמן, אבל עדיין הציונים שלי ככה (לא כזה מפריע לי), אבל חבל שהלחץ לשווא (לפחות היה יוצא מזה מאיות, אבל לא...) אני כל כך רוצה להפסיק ללמוד, אני רוצה לפתח במקום השטות הזאת שנקראת תיכון דברים שאני באמת אוהבת כמו תיאטרון. אני באמת לא רואה את עצמי משתמשת בתעודת בגרות והולכת ללמוד באוניברסיטה אז בשביל מה? כולם אומרים לי שאי אפשר לדעת מה אני ארצה לעשות בסוף התיכון, אבל אני יודעת שאני לא ארצה ללמוד באוניסרסיטה, והכי גרוע- אם כן אני אשלים בגרויות. אני בנאדם אחר בבית מאשר בביצפר. לדוגמא- בבית אני מרגישה יפה אבל בבי"ס לא (במיוחד כשכולן מטפחות את עצמן ודופקות הופעה למרות תלבושת אחידה, ורק אני תמיד באה עם סווצ'רט גדול וג'ינס,וסתם קוקו..) אני לא אוהבת את הילדים בשכבה שלי, אני לא מתחברת אליהם, והשילוב של זה עם המורים יוצר אצלי ממש מצב של לסבול בבי"ס. לא היה יום הורים אחד, נראה לי, שלא בכיתי בו. בגלל, הפגיעות הזאת עוד תהרוג אותי.. בבית שלי תמיד הרגשתי הכי טוב, אבל אמא שלי כועסת עליי כשאני לא לומדת (גם זה מאוד משפיע עליי לרעעה) למרות שלא כ"כ חשוב לה ציונים והיא תמיד אמרה לי שהעיקר להשתדל וכו'. ההורים שלי לא נוקשים ולא מרובעים, אבל כן מכריחים אותי ללמוד וללכת לבית ספר וכל זה. דיברתי איתם על לעבור לבי"ס דמוקרטי, הם אמרו שזה בעיה באמצע שנה, ונראה בסופשנה מה יהיה, אבל אם אני רוצה הם יבררו לי על זה, אבל שומדבר לא זז. אני ממש רוצה לעבור לבי"ס כזה או לפנימייה לאומנויות או מסגרת אחרת שאני באמת אוהב, אבל זה סיפור לעבור באמצע כיתה י' , מה לעשות? כדאי לי לעבור? איך להתמודד עם הפגיעות מהמורים והמעמד הזה שקשה לי איתו? בכיתה ט' מאוד סבלתי ואמרתי לעצמי כל הזמן שבי' זה עניין של זמן וברגע שאני אראה שאני לא יכולה אני לא אתן לעצמי לעבור את הסבל הזה ואפסיק ללמוד או אשנה מסגרת אבל זה לא קורה. דיברתי על זה פעם או פעמיים וכל יום אני קמה כרגיל לביצפר. אני יודעת שזה משהו שאני צריכה לעשות אבל בפעם האחרונה שדיברתי עם ההורים שלי על לעשות משהו אחר במקום להמשיך כרגיל הם די צחקו. זה נראה להם כמו גחמה של מתבגרת אבל נמאס לי, אני באמת רוצה להפסיק עם הבי"ס הזה. רציתי גם לציין- אני לומדת במגמת תיאטרון בבי"ס, שהיא מדהימה, אני פשוט מאוהבת במגמה ונהנית להיות בה, אבל היא רק שעתיים בשבוע, ושעתיים אחרות ביום שישי (מחוץ לזמן ביצפר). אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון ואם יהיה לכם תשובות, או אם הסברתי את עצמי נכון, אבל נהניתי לנסות. תודה רבה מקרב לב