שיתופכן/ם בדילמה שלי

[kato1]

שיתופכן/ם בדילמה שלי

הגעתי לפורום דרך חברה שהמליצה לי. אני נשואה מזה 3 שנים וחצי, וכל הזמן "דוחה את הקץ". עתה, משסיימתי את לימודי התואר השני שלי, בעלי איננו יכול חכות יותר כי הוא כמה לילד, והוא חיכה זמן רב, למרות הבטחותיי לו בעבר. העניין הוא שאני לא מרגישה מוכנה להיות אמא ואולי גם לא רוצה בכלל. עוד משחר ילדותי לא דמיינתי עצמי כאמא, אף פעם לא חשבתי שאהיה אמא, אבל לעומת זאת אני מוכנה להיות מוקפת בגורי כלבים להנאתי !!! שאיפת חיי היא קריירה, פיתוח תחביבים וללמוד כל עוד אפשר. זהו ייעודי. בן זוגי מכיר את העובדות הללו. אני יודעת כיום שאם אומר לו שאני לא רוצה ילדים במפורש, נישואינו יסתיימו. אין מה לעשות, הבחור (בן 29 ובגילי) רוצה להיות אבא. לפני שהתחתנו, אמרתי לו שלא ארצה ילדים ב-3 השנים הראשונות, אבל אני יודעת ששיקרתי לו, כי לא יכולתי להעריך ולהקציב בזמן מתי אני ארגיש "רגש אימהי", והוא עומד עם סטופר. עברו יותר מ- 3 שנים, ואנחנו ממשיכים לריב על זה. אני עדיין לא מרגישה מוכנה ועדיין לא רוצה את זה. אני לא יודעת אם זה זמני או לא, אבל אני יודעת שאני עושה לו עוול. זה לא פייר מצדי. אני רואה שהוא מתייסר. איך אני יכולה לברר עם עצמי אם אני רוצה או לא? מה מפריע לי להחליט, אני לא מבינה! אני ממש לא מצליחה להגיע להחלטה. סיכמנו שנעבוד על ילד בקרוב, אבל זה נבע מתוך לחץ נפשי. אני מודה. אני פוחדת לאבד הכל ואותו במיוחד, אבל אני לא יכולה להביא ילד בשביל מישהו, נכון? זה צריך לנבוע ממני! ככה אני לפחות חושבת. אני פשוט תקועה. (חשוב לי רק לציין שאני לא שונאת ילדים). נא חוו דעתכן/ם ו/או עיזרו לי. תודה.

 

[צימעס]

קשה

לדעתי, אם את מגיעה למסקנה סופית שאינך רוצה להיות אמא, אך בעלך כן רוצה להיות אבא, זה פער די גדול בתוך הזוגיות, שלא ברור לי אם הוא ניתן לגישור. לכן, נראה לי שאת חייבת לברר לעומק את הנקודה - להבין האם זה המצב, או לא, ולפעול לפי זה. האם ניסית טיפול נפשי (פסיכולוגי או אלטרנטיבי) כדי לברר לעומק נושא אי רצונך בילדים? [אני לא אומרת שזו בעיה שצריך "לרפא", אלא שכדאי לחפור בו, כדי להבין האם זה אמיתי, או - למשל - פחד (שיכול להיות זמני)] האם את רוצה לנסות לברר את זה פה בפורום? אני רוצה להדגיש - לדעתי זה לחלוטין לא הוגן שתהיי אמא אם את לא רוצה את זה. לא כלפיך, ולא כלפי ילדיך. גם לא כלפי אביהם.

 

[QueenOfMagic]

צימעס

לפני שאת שולחת מישהו לטיפול פסיכולוגי תחשבי טוב טוב. אני מכירה המון אנשים שפסיכולוגים עשו להם יותר באלגן מסדר בראש. לא כל דבר כדאי לחפור בו ולהתעמק בו...אם התשובה לא נימצאת על פני השטח טיפול פסיכולוגי עלול להזיק!!! ופחד הוא לא תמיד זמני - לי יש פחד נוראי מלידה..למעשה לפעמים אפילו מלקרוא על זה אני נתקפת חרדה!! לכן במקום לנסות לפתור את הפחד הזה שהוא מאוד טיבעי יש לי פיתרון יותר מוצלח...אימוץ. ואם היו לבחורה דחפים אימהיים שום פחד לא היה עוצר אותה.. למזלי - אין לי לא דחף לא רצון +פחד..המתכון להישאר נטולת ילדים חופשיה ומאושרת!

 

[צימעס]

בעיני, לא טוב לחיות עם חרדות

עדיף להבין מאיפה הן באות. (אני, למשל, לא חושבת שחיבים "להתמודד אתן", או "לעמוד מולן").

 

[שושלסר]

מבינה אותך...

בכל זאת, אני מרגישה, בתור אחת שאולי גם מתלבטת, למרות מה שנכתב, שזהו דווקא פורום נכון להיות בו, לקרא, להביעה את דעתך ולבטייך, לקבל חזוקים וחומר למחשבה. לא שזה קל, אבל ישנם אפשרויות מגוונות להתמודד עם הרצונות הסותרים שלכם. אולי זה לא תואם את רוח הפורום - אבל ישנם תהליכים ופעיליות שיכולות "להפיח" בך רוח אימהית ולעודד אותך מעט בכיוון הזה, אם זה מה שתרצי. אבל מה שבטוח - להביא ילד לעולם מתוך לחץ יכול לגרום עוול גדול לפחות לשלושה אנשים (לילד, לך ולבעלך). הפורום פה בשבילך, מה שתחליטי יתקבל באהבה, רק תהיהי שלמה עם עצמך. ותזכרי שההחלטות האלה הן תמיד (כמעט) הפיכות.

 

[I s t a r]

אני לא מבינה למה

הרגשת צורך לציין שאת"לא שונתא ילדים". האם את חושבת שיש קשר בין רצון לחוות את חייך ללא ילדים ל"לשנוא אותם"? טעות גדולה. ובכן, אני חושבת שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להבין שילדים לא עושים מלחץ, בטח לא בשביל מישהו אחר. זה לא בובה או חתול שאפשר למסור אח"כ לאימוץ. זה עולם שלם של נפש ונשמה ורגשות- ואם זה יגרום לך סבל וזה נגד רצונך- זה גם יגרום לילד סבל. אני מאוד מבינה את הקושי שלך ואת הדילמה האיומה. אולם היזהרי מלעשות את הטעות של כניעה ללחץ הזה. ילד לא רצוי זה הדבר הכי נורא שיש - בעיקר עבור הילד עצמו. עם כל הכבוד לבעלך על רצונו בילד, הוא לאעולם לאיהיה אמא ,לא תצעבר, לא יהרה, לא יילד ולא יישא באחריות הייחודית שיש לאם על תינוקה וילדה. הנטל (כן, זה הנטל! במיוחד למי שלא רוצה בזה!) הזה יהיה רק שלך ואם את לא מוכנה או לא רוצה בו- הרפי מזה. מעבר לזה, בינינו- אם זה היה בעקבות מחלה שלא היית יכולה ללדת, הוא גם היה עוזב אותך? כי אם כן, אולי באמת אתם לא אמורים להיות יחד.

 

[Arfilit]

אני לא חושבת שההשוואה למחלה

היא במקומה. ראשית - כאשר לא ניתן ללדת עקב מחלה - ניתן לפנות לאופציה של אימוץ. לעומת זאת - כאשר בן הזוג מחליט שהוא לא רוצה ילדים - מובן שאימוץ לא בא בחשבון. שנית - יש אופן שבו אדם תופס את עצמו ואת מקום וצורת המשפחתיות בחייו - וזה מאוד שונה במקרה בו הוא לא רוצה ילדים לעומת המקרה בו הוא רוצה אך לא יכול לעומת המקרה בו הוא רוצה וכן יכול. כפי שאני רואה את זה - יש נושאים שעליהם זוגיות תקום או תיפול. אני באופן אישי לא הסכמתי לאופציה שאולי אאלץ לוותר על חווית ההורות בגלל שבנזוגי לא היה בטוח שהוא ירצה ילדים. עמדתי על כך שהוא יערוך עם עצמו חשבון נפש ויבדוק אם כן או לא, והבהרתי שאם לא - אז אני מכבדת את עמדתו ובחירתו אבל אנחנו נאלץ להיפרד כי הבחירה שלי היא שונה. נראה לי שההגינות מחייבת לבדוק את הנושאים הגדולים האלה ולתת תשובה אמתית לבן הזוג - על מנת שיוכל גם הוא לקחת אחריות על חייו ולהחליט אם זו המשפחה שהוא מעוניין להקים לעצמו. (ובהערת אגב - הרבה אנשים מוצאים עצמם נפרדים לאחר שבן הזוג נפצע / חלה במחלה קשה ונגרמה לו נכות קשה. זה מאוד "סקסי" לבקר את זה ולהסתכל על זה כעל נטישה בעת צרה, אבל הסוגיה היא הרבה יותר מורכבת מזה - ולטעמי לא ניתן ואסור לשפוט אנשים במצבים כאלה).

 

[I s t a r]

אני לא מסכימה איתך.

 

[Arfilit]

../images/Emo6.gif עם איזה מהדברים?

כתבתי כמה דברים - עם מה מהם את לא מסכימה אתי? עם הכל? עם חלק? ואשמח גם לשמוע למה.

 

[I s t a r]

עם כמעט הכול..

אבל גם לא נראה לי שנסכים,אנחנו רחוקות מידי בהשקפה ולכן לא נכנסתי לזה בכלל. עימך הסליחה

 

[Arfilit]

ברשותך - אני מנסה בכל זאת

לא מנסה להלהיט את האוירה או משהו - ואם לא מתאים לך - אין לי בעיה שתעני לי שלא מתאים ואני אפסיק. "נראה לי שההשוואה למחלה היא במקומה. ראשית - כאשר לא ניתן ללדת עקב מחלה - ניתן לפנות לאופציה של אימוץ. לעומת זאת - כאשר בן הזוג מחליט שהוא לא רוצה ילדים - מובן שאימוץ לא בא בחשבון." אני טועה? אם גבר או אישה מנועים פיסית מלהביא ילדים לעולם הם יכולים לנסות לאמץ. נדמה לי שעובדתית אני צודקת. תקני אותי אם את רואה את זה אחרת. "שנית - יש אופן שבו אדם תופס את עצמו ואת מקום וצורת המשפחתיות בחייו - וזה מאוד שונה במקרה בו הוא לא רוצה ילדים לעומת המקרה בו הוא רוצה אך לא יכול לעומת המקרה בו הוא רוצה וכן יכול. אדם שרוצה להביא ילדים לעולם, רואה (לפחות במקרה שלי) את הענין כמשהו משמעותי ביותר. זו משימה אדירה ואתגר עצום, שמרגע שהחלטתי שאני מעוניינת בו - היה לי ברור שזה משהו שיקח חלק חשוב, משמעותי ובעל היקף בחיי. הויתור על זה, הוא על כן ויתור על משהו חשוב, משמעותי ובעל היקף בחיי - ולא ויתור שאעשה בקלות או כלאחר יד - משום שבן זוגי סבור או מרגיש אחרת. כמו שאת ההחלטה אם אני רוצה ילדים הייתי צריכה לקחת בעצמי כך את ההחלטה האם אני מוכנה לוותר על ההורות אני צריכה לקחת בעצמי ולא לתת להחלטה של אדם אחר - אפילו בן זוג אהוב, לקבוע זאת באופן מוחלט עבורי (יתכן שכשהכל ידוע ההחלטה תהיה להישאר בזוגיות בידיעה שלא יהיו ילדים - אבל שוב זו אני שלוקחת אחריות על חיי ומחליטה עבור עצמי מה סולם העדיפויות שלי). מובן מאליו שמי שאינו רוצה ילדים משאיר לעצמו את אותו חלק שיתמלא באופן אחר. מי שרוצה ולא יכול - נמצא לדעתי בסרט אחר לחלוטין - וההתלבטויות והכאבים והדילמות שונים לחלוטין. "כפי שאני רואה את זה - יש נושאים שעליהם זוגיות תקום או תיפול. אני באופן אישי לא הסכמתי לאופציה שאולי אאלץ לוותר על חווית ההורות בגלל שבנזוגי לא היה בטוח שהוא ירצה ילדים. עמדתי על כך שהוא יערוך עם עצמו חשבון נפש ויבדוק אם כן או לא, והבהרתי שאם לא - אז אני מכבדת את עמדתו ובחירתו אבל אנחנו נאלץ להיפרד כי הבחירה שלי היא שונה. נראה לי שההגינות מחייבת לבדוק את הנושאים הגדולים האלה ולתת תשובה אמתית לבן הזוג - על מנת שיוכל גם הוא לקחת אחריות על חייו ולהחליט אם זו המשפחה שהוא מעוניין להקים לעצמו." הבחירה שעשיתי היא סובייקטיבית שלי והבחירה של בנזוגי היא זו שלו (הוא אגב, בסופו של דבר, האבא של בתי - אבל לאחר שהוא החליט שזה מה שהוא רוצה), וכל אחד צריך להחליט בשביל עצמו. הנקודה שניסיתי להבהיר היא שחשוב שכל הנתונים יהיו על השולחן, כדי לאפשר לשני הצדדים - שני חלקי הזוגיות - לקחת את האחריות על חייהם ולהחליט כל אחד עבור עצמו מה הוא יעשה עם חייו בנסיבות הקיימות. זה לא בסדר לכפות על מישהו להיות הורה, אבל זה גם לא בסדר לכפות על מישוה שלא להיות הורה - גם אם זה נעשה על ידי העדר החלטה. "(ובהערת אגב - הרבה אנשים מוצאים עצמם נפרדים לאחר שבן הזוג נפצע / חלה במחלה קשה ונגרמה לו נכות קשה. זה מאוד "סקסי" לבקר את זה ולהסתכל על זה כעל נטישה בעת צרה, אבל הסוגיה היא הרבה יותר מורכבת מזה - ולטעמי לא ניתן ואסור לשפוט אנשים במצבים כאלה). זו באמת רק דעתי ואני יודעת שהרבה אנשים לא אוהבים אותה.

 

[Arfilit]

התכוונתי שנראה לי שההשוואה למחלה

היא לא במקומה

 

[I s t a r]

../images/Emo51.gif הבנתי../images/Emo140.gif

ועדיין, פשוט אין לי כוח לדיונים הללו. סליחה.

 

[רונילה היחידה]

אני מקווה שאם את כבר נכנסת לכאן

תיכנסי גם לפורומים מנוגדים - בשביל האיזון. סביר להניח שפה תמצאי את כל הנימוקים מדוע לא ללדת. יגידו לך למה את צודקת, כמה קשה לגדל ילדים, איזה עול זה. חשוב שתשמעי גם את הצד השני, כי אף אחת כאן לא תספר לך על האושר הגדול, על האהבה העצומה שתחושי (סביר להניח).

 

[karnity]

רונילה היחידה

זוהי עצה טובה עם הסבר לא מתנשא....! עצות טרוליות, מתנשאות ומזלזלות בחברות הפורום - נמחקות כאן תחת השרביט שלי...

 

[רונילה היחידה]

אני בכלל לא הייתי מתייעצת בנושא

כזה בפורומים - הרי ברור מה היא תשמע לשני הכיוונים. לא נראה לי שמישהו בפורומים יכול לעזור לה בלי להכיר אותה בכלל.

 

[karnity]

אני התכוונתי להצעתך בנושא האיזון...

זו הצעה שקבילה גם אם את התחבטויותיה תעשה כאן או על ספת הפסיכולוג, כפי שהציעו כאן...

 

[Arfilit]

לא נראה לי שמישהו יכול לייעץ בזה

בכלל. זו החלטה ענקית שצריך אדם לקבל עם עצמו. אני שאלתי בזמנו המון אנשים למה הם הביאו את הילד הראשון, ולמה את השני והשלישי. התשובות היו מענייניות ופוקחות עיניים מבחינתי.

 

[habubnik]

אני חושבת

שזה הולך הרבה יותר רחוק מ"להכיר אותך או לא"...אני לא חושבת שלמישהו יש היכולת לדעת מה יהיה יותר טוב בשבילך. אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שבהחלטות חשובות, צריך לסמוך בסופו של דבר על עצמך. אני לא אתיימר לומר לך מה לעשות, כי אני לא מכירה אותך, את הרקע שלך, את הזוגיות שלך וכו'... מה שאני כן אומר לך, זה אמיתויות שלי בחיים, שלא קשורות באופן אישי אליך, אבל כן אפשר לקשור אותן. קודם כל, לא עושים דברים בכוח. מערכת זוגית אמורה להיות מערכת של פשרות עד נקודה מסויימת. היא לא צריכה להביא אותך למצב של הכרח להביא ילד. זו צריכה להיות מערכת התמיכה שלך לעולם מבחוץ, ולא להביא לחצים מבפנים...(אני לא מדברת על ריבים, אני מדברת על דברים מהותיים כאלה). שנית, הכל בחיים יכול להשתנות. אבל לא הכל באמת משתנה. אם יש משהו בחייך שאת רוצה לפתור (ובטח אם זה קשור למשהו כל כך מהותי) אז תפתרי אותו איך שאת רואה לנכון (כמו שאמרו פה: ייעוץ, שיחות ארוכות עם מי שלא, מחשבות עם עצמך). מצד שני, לא חייבים לפתור הכל. אני לא מרגישה רצון "לפתור" את זה שאני לא רוצה ילדים, כי אני אישית לא רואה בזה בעיה...תחליטי איך את מרגישה עם זה. ואני מתכוונת - איך את מרגישה, לא איך הסביבה גורמת לך להרגיש. אחרי שתחליטי אם את בכלל רוצה לפתור את הנושא או שטוב לך כך, יהיה לך יותר קל ללכת צעד קדימה. אני מקווה שתגיעי להחלטה שתהיה טובה בשבילך קודם כל.

 

[Arfilit]

במקרה בו יש בן זוג בתמונה

ויש פער כל כך גדול - חשוב מאוד כן לפתור את הדברים, ולהחליט לכאן או לכאן. יכול להיות שזה יביא בסופו של דבר לפרידה - אבל זו אחריות שנראה לי שאדם צריך לקחת על עצמו ועל זולתו. האשם של "בגללך אין לי ילדים" זה לא משהו שאני, באופן אישי, הייתי רוצה לסחוב אתי במערכת הזוגית התומכת שלי.