שיתופכן/ם בדילמה שלי

[habubnik]

מסכימה לחלוטין

אני רק אומרת שהיא לא יכולה, לדעתי, לומר לבן הזוג שלה כך או כך לפני שהיא תדע בעצמה. אני דיברתי על זה שהיא צריכה להחליט עם עצמה מה יעשה אותה מאושרת, כי לפי מה שזה נראה, בן הזוג שלה לא ממש אובייקטיבי.

 

[משוש30]

לדעתי כדאי לך מאד לפנות לטיפול

ולברר עם עצמך מה את באמת רוצה. ואם את באמת לא רוצה ילדים אז לדעתי את צריכה לספר את זה לבעלך ולתת לו להחליט אם הוא רוצה לממש את האפשרות שלו להורות ומעדיף לשם כך להיפרד ממך או לא. בכל מקרה לא הייתי מסתירה ממנו את ההתלבטות תני לו ללוות אותך בתהליך הגילוי העצמי שלך ואז תחליטו מה שתחליטו.ואולי את טועה? אולי למרות הכל הוא יחליט שהוא כן רוצה להישאר איתך? נורא קשה לעבור משהו כזה לבד, ועוד משהו-אני חושבת שאת מאד צודקת. הרצון לילד והבשלות אליו חייבים להגיע ממך לא מלחץ חיצוני. אפשר לשאול בת כמה את?

 

[kato1]

גילי

אני ובן זוגי בני 29 (זה גם מצוין במאמרי). ותודה על תגובתך.

 

[QueenOfMagic]

אני יכולה להגיד לך רק מה שאני חושבת

המצב הוא לא פשוט. את חייבת לדבר עם בנזוגך לגביי חששותייך. שאלה שהיא חשובה...- אני מניחה שהדחף האימהי איננו אחרת לא היו לך לבטים בכלל. מדוע אינך רוצה ילדים?!? את מפחדת ממשהו? אם הבעיה היא פחד אך לא הילדים עצמם הציעי לבעלך את הפיתרון אימוץ. אם הבעיה היא אחרת לא הייתי הולכת להגיד לבעלי מיד שאינני רוצה ילדים לפני שהייתי מוודא שאני אכן יודעת מה הן הסיבות. לאחר שתשבי עם עצמך או אפילו פסיכולוג ותדעי מה הבעיה פני לבעלך ודברי איתו...לפעמים יש הפתעות בחיים...

 

[kato1]

הסיבות מורכבות

ראשית, תודה על תגובתך. אני חשבתי לא פעם לפנות לעזרה מקצועית, כי אני מרגישה שזה גדול עליי, וכפי שכתבתי - אני לא מצליחה להחליט לבד ולהבין מה באמת יהיה טוב לי. הסיבה היא יותר מסתם פחד. יש מכלול של סיבות וגורמים, אבל בפירוש לא רק פחד. בקיצור, אני אאלץ לפעול בהקדם, כי מבחינת בן זוגי "הגיעו מים עד נפש" ואני לא אומרת את זה בהינף יד.

 

[א י נ ס ו מ י ה]

אני מבינה אותך

אני מבינה למרות, שכרגע אני לא במערכת יחסים רצינית, אבל אני מבינה את חוסר הרצון שלך לעשות ילדים, אצלי, לפחות, ונראה לי שגם אצלך, זה לא נובע מפחד מהלידה או מההריון, זה פשוט חוסר רצון להביא ילד לעולם, לגדל אותו וכל מה שכרוח בכך, וזה לא נובע מחוסר אצלך באהבה לתת כי ברור שאת אוהבת את חיות המחמד שלך, ואת בעלך. אבל לדעתי את צריכה להיות כנה איתו ולהגיד לו, ברגע שתחליטי סופית שזה באמת מה שאת רוצה, שאת לא מעוניינת להביא ילד, ולתת לו את האופציה להחליט לבד מה לעשות עם חייו, הרי אם המצב היה הפוך, לא היית רוצה שיעשה אותו דבר ולא יוליך אותך שולל? מה שאני לא מבינה, הוא למה את חושבת שתאבדי הכל? אפילו אם יחליט להתגרש ממך (במקרה הגרוע ביותר) חייך לא יסתימו, אולי אפילו ישתפרו, אני מכירה נשים רבות שהתגרשו וחייהם לאחר הגירושין היו טובים בהרבה מחייהן לפני, אולי תמצאי בן זוג אחר, שיאהב אותך, וירגיש כמוך בקשר לילדים ותוכלי לנהל איתו מערכת זוגיות ללא הלחץ הענק שמופעל אליך כרגע. ןגם אם לא תמצאי בן זוג חדש, זה לא אומר שחייך יהיו ריקים, אני לא חושבת שרק כאשר יש לנו בן זוג בחיינו חיינו יכולים להיות מלאים. ויש לך גם את הקריירה שלך, שבה אני מאחלת לך המון בהצלחה ושתקבלי ממנה המון סיפוק.

 

[kato1]

מסכימה איתך לחלוטין

ראשית, תודה רבה על העידוד. אני מסכימה איתך לחלוטין שילדים זה לא הכל בחיים, ואם אין- אז יש חלל ריק| אני ממלאת יפה את החללים שלי עד כה, ואפילו חושבת שילדים רק יפריעו לי להגשים חלומות ועשיות כאלה ואחרות שלא הספקתי בילדותי או בכלל. אבל ברור לך שאין דיבור על זה עם מי שמרגיש "שבית ללא ילדים הוא בית ריק" (שלא לומר מת..). אני בטוחה שזה מה שבן זוגי חש - הוא רוצה ילד שיתרוצץ לו בבית, ואני יכולה להבין את זה כי הסביבה שלי ושלו מדברת בשפה הזו. מה לעשות שאני שונה?! אני חושבת אחרת. בנוגע לקריירה: אני ממש בתחילת דרכי, אין לי עדיין קריירה מזהירה, אבל אני מבין אלה ששמים את זה בראש העדיפויות שלהם בחיים. אני מעריצה אימהות קרייריסטיות כי אני לא יודעת איך הן עושות את זה. אם הייתי אמא, הייתי רוצה להיות כמה שיותר בשביל ילדיי (שלא כמו הוריי), ובקיצור להיות אמא טובה ולא לחוצה, מרירה ודיכאונית. אבל כפי שאת יודעת, טרם החלטתי ולפחות כרגע אני לא רוצה להיות אמא עד שאברר לעצמי את הדברים.