וולדמורט לשלטון
New member
שכתוב וקצת המשך
החופש הגדול הוא זמן לבילויים.
או שלא. חשב רפאל בזמן ששפשף את הכתם האפור והדביק מהרצפה. היו רק עוד שני כתמים גדולים – אחד על הקיר מעל המיטה והשני ליד החלון. רפאל רכן למטה ורחרח את הכתם. לא היה לו ריח. מצד שני, לחדר עצמו הייתה ארומה חמוצה שסתמה לו היכולת להריח כל דבר אחר. למרות שהחלון היה פתוח לרווחה, הרוח החמימה מבחוץ כאילו לא רצתה להכנס פנימה כדי לאוורר קצת את החדר. הוא סיים לנקות את הכתם וחייך למראה עיגול השיש הלבן והנוצץ שנותר במקום שבו שפשף את הרצפה. הוא קם ולמרות הכאב שחש בברכיים שהיו מקופלות תחתיו כשעבד, הכריח את רגליו להתיישר. הכל היה יכול להיות נסבל יותר אם בקומה מעליו לא היו דופקים עם פטיש. הדפיקות הגיעו במקבצים: עשר דפיקות מהירות, הפסקה ואז עשר איטיות. וחוזר חלילה.
הוא עבר אל הכתם שליד החלון.
רפאל הזיז הצידה חולצת בית ספר ששכבה על הרצפה כאילו זה המקום הטבעי שלה, הסיט מחברות קרועות ובקבוקונים סדוקים וכשעמד להעביר מהמקום צלחת עם דייסה, שם לב שהיא בצבע ירוק ופרוותית. הוא נאנח והתיישב מתחת לחלון. אריק, אריק, אריק... איזה מין ילד מטונף אתה?! הוא מצא מקום נקי במטלית וניגש לעבודה.
עם הכתם שעל הקיר רפאל כבר היה פחות סובלני. הוא לא סבל לשבת על המיטה הדביקה והמסריחה של אחיו התאום והרגיש שככל שהוא יושב שם יותר, כך הוא הופך להיות מטונף יותר בעצמו. אגלי זיעה התגלגלו במורד עמוד השדרה שלו ונבלמו על ידי הגומי של המכנסיים שלבש. הוא ניגב את המצח עם גב ידו ותהה למה מישהו חייב לשפץ את הדירה של אסתר, השכנה הצעקנית מלמעלה, כשהיא בכלל מתה לפני יומיים. הוא התאים את קצב השפשוף לקצב הדפיקות מלמעלה.
אבל נראה שלא משנה כמה חזק הוא התאמץ, הכתם הזה פשוט היה עקשן יותר. איך לעזאזל מלכלכים ככה את הקיר שאי אפשר לנקות אותו כמו שצריך? הוא הציץ מעבר לכתף כדי לראות אם מישהו עובר ליד הדלת הפתוחה. סבא וסבתא דיברו במטבח. אריק, שהפסיק להעמיד פנים שהוא מאוד חולה, הלך להתקלח. אף אחד לא ישים לב אם יעשה את זה מהר...
הוא קפץ מהמיטה ובדילוגים מהירים ושקטים עבר אל החדר שלו. שם הוא פתח באיטיות את אחת ממגירות השולחן שבה שמר את בקבוקוני הכשף. רפאל שלף בקבוקון קטן שהכיל קצת פחות מרבע תמיסה בצבע לבן-אפרפר. הוא פתח את פקק השעם ושפך את הכל על כף ידו הפרושה. בין רגע התמיסה נספגה לתוך העור ורפאל הרגיש את ההרגשה הזאת שכולם חוו אבל אף אחד לא הצליח לתאר: הרגשה של כוח מחודש, של יקיצה טבעית, של ריח הרעננות בבוקר אחרי שכל הלילה ירד גשם. רפאל מיהר לחזור אל החדר של אריק. הוא סגר מעט את הדלת למקרה שמישהו יעבור במקום ונחרד כשהיא השמיעה חריקה חלושה. אבל לא נראה שסבא וסבתא שמו לב לכך.
הוא נעמד מול הכתם והושיט את ידו לפנים. מתוך כף היד המושטת יצא עשן דקיק ומסולסל, כמעט בלתי נראה, ונמשך לעבר הקיר. הוא פגע במרכז הכתם ואז התחיל להתפשט וניקה כל מקום שאליו הגיע.
"רפאל!" הוא קפץ במקום והסתובב לעבר הדלת. סבתא עמדה שם, פניה הרזות זעופות. "אתה מנקה עם כשף?!"
"מה?" הוא הצביע קודם על התקרה ואז על האוזן שלו, למרות שהדפיקות בדיוק נפסקו.
"אתה מנקה עם כשף." היא קבעה.
"לא!" הוא הסתיר את הבקבוקון מאחורי גבו.
היא התקרבה אליו קצת ונעמדה כשידיה הדקיקות שלובות על חזה. "אני לא מבינה למה אני צריכה לפקח עליך כמו על ילד בכיתה א'. אמרתי לך לנקות את החדר של אריק. לנקות – ביד."
רפאל כיווץ את שפתיו. זה היה הכשף שלו, הוא לא הבין למה היה לה אכפת לאיזה מטרות הוא משתמש בו. אבל הוא לא אמר כלום.
"ניקית את כל החדר בצורה כזאת?"
"לא."
היא נשפה אוויר. "אל תנקה ככה יותר, גם אם זה הכשף שלך.
רפאל הנהן. אז למה שאריק לא ינקה את החדר שלו בעצמו אם הוא מרגיש מספיק טוב? חשב.
"תבוא לארוחת ערב אחרי שתסיים." היא אמרה ויצאה.
רפאל השליך בכעס את המטלית על הרצפה. "סיימתי." אמר לעצמו כשסבתא כבר לא הייתה שם.
ארוחת הערב הייתה משעממת וידועה מראש: קודם סבתא ריכלה על בתה שבורת הלב של שכנתם לשעבר אסתר, שבלילה בהיר אחד נדרסה למוות על ידי מכונית, אחר כך סבתא וסבא רבו על כך שאריק אוכל מעט מדי ארוחות ביום. כתוצאה מכך אריק הפסיק לאכול ופשוט בהה בצלחתו בעודו מפרק את הסלמון שלו לגזרים ולא אוכל אף חתיכה. רפאל ישב, שעון על גב הכיסא, וחיכה שהארוחה תגמר. הוא הרהר במה שיעשה לאחר מכן. אולי ישחק במחשב. אפשר גם לראות טלוויזיה. הוא חשב על כל הספרים החדשים שקנו לו לקראת שנת הלימודים החדשה ולרגע חשב לרפרף בהם כדי לראות מה הם ילמדו בשנה הבאה, אבל משחקי מחשב היו מפתים יותר.
"סבתא, סיימתי. אני יכול לשחק במחשב?" אמר לפתע אריק והמציאות חזרה אל רפאל.
"אני רציתי לשחק במחשב!" רפאל קפץ על רגליו וחטף את הצלחת הריקה שלו כדי להניח אותה במהירות בכיור ולרוץ על מנת לתפוס את המחשב – אם ריצה תדרש. "ואני ניקיתי את החדר שלך, אז מגיע לי!"
אריק לא אמר כלום ורק תלה בסבתא זוג עיניים חומות וגדולות, שקועות עמוק בתוך ארובות העיניים. גם רפאל תקע בסבתא זוג עיניים זהות. סבתא לקחה נשימה עמוקה ואז פרעה קצת את שיערו הבהיר של אריק. "קודם תאכל ואז תשחק במחשב."
"לא בא לי לאכול, אני לא מרגיש טוב!" הוא הדף את הצלחת המלאה שלו קדימה.
"ובשביל לשחק במחשב אתה מרגיש מספיק טוב?"
"רפאל!" סבתא ירתה לעברו מבט מצמית. רפאל שילב את ידיו על חזהו.
"אני אוכל תפוח." התרצה אריק.
סבתא חשבה על כך במשך שניה ואז אמרה: "טוב, בסדר." אז היא הישירה מבט מתנצל אל רפאל. "הוא לא מרגיש טוב, תן לו לשחק היום."
רפאל הרגיש שעוד שניה הוא עומד להתפוצץ. אריק – לא מרגיש טוב? אמנם לפני ארבעה ימים הוא באמת שכב במיטתו ומתוך גופו עלו להבות אדומות וצהובות שבאופן מוזר כלשהו לא שרפו אותו, אבל אתמול הוא כבר התהלך בבית בקלילות ורפאל גם היה משוכנע ששמע אותו יוצא החוצה באמצע הלילה. היום הוא הרגיש מעולה. זה היה ברור לכולם חוץ מסבתא, שעדיין חיפשה באינטרנט כתבות על אנשים שגופם עלה בלהבות והם לא נשרפו. והנה עכשיו, אחרי שהוא ניקה לו את החדר המסריח שלו, הוא גם אמור לוותר לו על משחקי מחשב? רפאל הכריח את עצמו לעמוד במקום ולא להתנפל על אחיו במכות.
"אתה יכול לפתור תשבצים עם סבא." הציעה סבתא.
רפאל גלגל את עיניו. כן, בטח. בילוי שווה ערך למשחק מחשב. "אני אראה טלוויזיה." הוא אמר ביובש וכבר פנה ללכת לכיוון הסלון כשאז נשמעה דפיקה בדלת. הוא שינה את כיוון התקדמותו והלך לפתוח אותה.
מולו עמדה אסתר.
רפאל הרגיש גל של צמרמורת חולף בגופו. הוא עצם את עיניו במשך כמה שניות ואז פקח אותן. אישה שמנה עם שיער אדום מתולתל עדיין עמדה שם. היא חייכה אליו חיוך מלא שיניים צהובות והוא נרתע לאחור. הוא הרגיש שרגליו כבדות כעופרת והיד שאחזה בידית הדלת כאילו נדבקה אליה. הוא רצה לטרוק את הדלת אבל פשוט לא היה מסוגל להזיז שום איבר בגוף. מחשבה בודדה אחת נתקעה בראשו: כישוף שחור. הוא מעולם לא חזה בכישוף שחור, תמיד הוזהר לא להתקרב לשום מקום שבו היה צל של כישוף מהסוג הזה, והנה הכישוף הזה עומד כאן על מפתן ביתו. הוא בהה באסתר מבלי למצמץ, מצפה שהחזות האנושית תתחלף בחזות מפלצתית כלשהי, או שהיא תתקוף אותו לפתע עם איזה כישוף שעליו הוא מעולם לא שמע, אבל זה לא קרה. היא פשוט המשיכה לעמוד שם ולחייך במשך עוד כמה שניות עד שכנראה נמאס לה. "אפשר להכנס?" קרקרה.
רפאל המאובן המשיך לבהות בה ולא אמר מילה.
"סבתא בבית?" היא שאלה והציצה מעבר לדלת. כשרפאל לא ענה גם על זה היא עזרה לו עם הכנסת האורחים ופתחה את הדלת במקומו. היא עשתה כמה צעדים בתוך הבית ואז עצרה כדי להתבונן בציור נוף שהיה תלוי בכניסה כבר שנים.
"רפאל, מי שם?" נשמע קולה של סבתא מן המטבח.
"אה – " רפאל לא הצליח להוציא מעצמו יותר מזה. הוא הסתכל על אסתר כשהיא עמדה עם הפרופיל אליו. בגלל שהמכנסיים היו הדוקים מדיי באיזור המותניים, הם מחצו לה את הבטן, ופיצלו אותה לבטן עליונה ובטן תחתונה. הוא תהה איך זה יהיה לגעת בה. האם היא באמת שם?
"רפאל, מה – " סבתא הציצה מן המטבח וכשראתה את שכנתם, נאלמה דום. "אסתר!" היא קראה ומחאה כף. "ארטימון הגדול, אסתר. ארטימון הגדול." היא לא הפסיקה למלמל וכמו רפאל פשוט נעצה בה מבט ולא זזה ממקומה.
אסתר פלטה צחוק קצר. "אנורה, מה נשמע? אתם כבר עומדים לשתות את התה? מצוין! אפשר להצטרף? לצערי לא הספקתי להכין עוגיות..." והיא עקפה את סבתא והתיישבה במקומו הקבוע של רפאל. אריק העיף מבט באסתר ואז חזר להתעלל בתפוח אדום וגדול שסבתא הביאה לו.
סבא ישב מול צלחתו הריקה בפה פעור.
החופש הגדול הוא זמן לבילויים.
או שלא. חשב רפאל בזמן ששפשף את הכתם האפור והדביק מהרצפה. היו רק עוד שני כתמים גדולים – אחד על הקיר מעל המיטה והשני ליד החלון. רפאל רכן למטה ורחרח את הכתם. לא היה לו ריח. מצד שני, לחדר עצמו הייתה ארומה חמוצה שסתמה לו היכולת להריח כל דבר אחר. למרות שהחלון היה פתוח לרווחה, הרוח החמימה מבחוץ כאילו לא רצתה להכנס פנימה כדי לאוורר קצת את החדר. הוא סיים לנקות את הכתם וחייך למראה עיגול השיש הלבן והנוצץ שנותר במקום שבו שפשף את הרצפה. הוא קם ולמרות הכאב שחש בברכיים שהיו מקופלות תחתיו כשעבד, הכריח את רגליו להתיישר. הכל היה יכול להיות נסבל יותר אם בקומה מעליו לא היו דופקים עם פטיש. הדפיקות הגיעו במקבצים: עשר דפיקות מהירות, הפסקה ואז עשר איטיות. וחוזר חלילה.
הוא עבר אל הכתם שליד החלון.
רפאל הזיז הצידה חולצת בית ספר ששכבה על הרצפה כאילו זה המקום הטבעי שלה, הסיט מחברות קרועות ובקבוקונים סדוקים וכשעמד להעביר מהמקום צלחת עם דייסה, שם לב שהיא בצבע ירוק ופרוותית. הוא נאנח והתיישב מתחת לחלון. אריק, אריק, אריק... איזה מין ילד מטונף אתה?! הוא מצא מקום נקי במטלית וניגש לעבודה.
עם הכתם שעל הקיר רפאל כבר היה פחות סובלני. הוא לא סבל לשבת על המיטה הדביקה והמסריחה של אחיו התאום והרגיש שככל שהוא יושב שם יותר, כך הוא הופך להיות מטונף יותר בעצמו. אגלי זיעה התגלגלו במורד עמוד השדרה שלו ונבלמו על ידי הגומי של המכנסיים שלבש. הוא ניגב את המצח עם גב ידו ותהה למה מישהו חייב לשפץ את הדירה של אסתר, השכנה הצעקנית מלמעלה, כשהיא בכלל מתה לפני יומיים. הוא התאים את קצב השפשוף לקצב הדפיקות מלמעלה.
אבל נראה שלא משנה כמה חזק הוא התאמץ, הכתם הזה פשוט היה עקשן יותר. איך לעזאזל מלכלכים ככה את הקיר שאי אפשר לנקות אותו כמו שצריך? הוא הציץ מעבר לכתף כדי לראות אם מישהו עובר ליד הדלת הפתוחה. סבא וסבתא דיברו במטבח. אריק, שהפסיק להעמיד פנים שהוא מאוד חולה, הלך להתקלח. אף אחד לא ישים לב אם יעשה את זה מהר...
הוא קפץ מהמיטה ובדילוגים מהירים ושקטים עבר אל החדר שלו. שם הוא פתח באיטיות את אחת ממגירות השולחן שבה שמר את בקבוקוני הכשף. רפאל שלף בקבוקון קטן שהכיל קצת פחות מרבע תמיסה בצבע לבן-אפרפר. הוא פתח את פקק השעם ושפך את הכל על כף ידו הפרושה. בין רגע התמיסה נספגה לתוך העור ורפאל הרגיש את ההרגשה הזאת שכולם חוו אבל אף אחד לא הצליח לתאר: הרגשה של כוח מחודש, של יקיצה טבעית, של ריח הרעננות בבוקר אחרי שכל הלילה ירד גשם. רפאל מיהר לחזור אל החדר של אריק. הוא סגר מעט את הדלת למקרה שמישהו יעבור במקום ונחרד כשהיא השמיעה חריקה חלושה. אבל לא נראה שסבא וסבתא שמו לב לכך.
הוא נעמד מול הכתם והושיט את ידו לפנים. מתוך כף היד המושטת יצא עשן דקיק ומסולסל, כמעט בלתי נראה, ונמשך לעבר הקיר. הוא פגע במרכז הכתם ואז התחיל להתפשט וניקה כל מקום שאליו הגיע.
"רפאל!" הוא קפץ במקום והסתובב לעבר הדלת. סבתא עמדה שם, פניה הרזות זעופות. "אתה מנקה עם כשף?!"
"מה?" הוא הצביע קודם על התקרה ואז על האוזן שלו, למרות שהדפיקות בדיוק נפסקו.
"אתה מנקה עם כשף." היא קבעה.
"לא!" הוא הסתיר את הבקבוקון מאחורי גבו.
היא התקרבה אליו קצת ונעמדה כשידיה הדקיקות שלובות על חזה. "אני לא מבינה למה אני צריכה לפקח עליך כמו על ילד בכיתה א'. אמרתי לך לנקות את החדר של אריק. לנקות – ביד."
רפאל כיווץ את שפתיו. זה היה הכשף שלו, הוא לא הבין למה היה לה אכפת לאיזה מטרות הוא משתמש בו. אבל הוא לא אמר כלום.
"ניקית את כל החדר בצורה כזאת?"
"לא."
היא נשפה אוויר. "אל תנקה ככה יותר, גם אם זה הכשף שלך.
רפאל הנהן. אז למה שאריק לא ינקה את החדר שלו בעצמו אם הוא מרגיש מספיק טוב? חשב.
"תבוא לארוחת ערב אחרי שתסיים." היא אמרה ויצאה.
רפאל השליך בכעס את המטלית על הרצפה. "סיימתי." אמר לעצמו כשסבתא כבר לא הייתה שם.
ארוחת הערב הייתה משעממת וידועה מראש: קודם סבתא ריכלה על בתה שבורת הלב של שכנתם לשעבר אסתר, שבלילה בהיר אחד נדרסה למוות על ידי מכונית, אחר כך סבתא וסבא רבו על כך שאריק אוכל מעט מדי ארוחות ביום. כתוצאה מכך אריק הפסיק לאכול ופשוט בהה בצלחתו בעודו מפרק את הסלמון שלו לגזרים ולא אוכל אף חתיכה. רפאל ישב, שעון על גב הכיסא, וחיכה שהארוחה תגמר. הוא הרהר במה שיעשה לאחר מכן. אולי ישחק במחשב. אפשר גם לראות טלוויזיה. הוא חשב על כל הספרים החדשים שקנו לו לקראת שנת הלימודים החדשה ולרגע חשב לרפרף בהם כדי לראות מה הם ילמדו בשנה הבאה, אבל משחקי מחשב היו מפתים יותר.
"סבתא, סיימתי. אני יכול לשחק במחשב?" אמר לפתע אריק והמציאות חזרה אל רפאל.
"אני רציתי לשחק במחשב!" רפאל קפץ על רגליו וחטף את הצלחת הריקה שלו כדי להניח אותה במהירות בכיור ולרוץ על מנת לתפוס את המחשב – אם ריצה תדרש. "ואני ניקיתי את החדר שלך, אז מגיע לי!"
אריק לא אמר כלום ורק תלה בסבתא זוג עיניים חומות וגדולות, שקועות עמוק בתוך ארובות העיניים. גם רפאל תקע בסבתא זוג עיניים זהות. סבתא לקחה נשימה עמוקה ואז פרעה קצת את שיערו הבהיר של אריק. "קודם תאכל ואז תשחק במחשב."
"לא בא לי לאכול, אני לא מרגיש טוב!" הוא הדף את הצלחת המלאה שלו קדימה.
"ובשביל לשחק במחשב אתה מרגיש מספיק טוב?"
"רפאל!" סבתא ירתה לעברו מבט מצמית. רפאל שילב את ידיו על חזהו.
"אני אוכל תפוח." התרצה אריק.
סבתא חשבה על כך במשך שניה ואז אמרה: "טוב, בסדר." אז היא הישירה מבט מתנצל אל רפאל. "הוא לא מרגיש טוב, תן לו לשחק היום."
רפאל הרגיש שעוד שניה הוא עומד להתפוצץ. אריק – לא מרגיש טוב? אמנם לפני ארבעה ימים הוא באמת שכב במיטתו ומתוך גופו עלו להבות אדומות וצהובות שבאופן מוזר כלשהו לא שרפו אותו, אבל אתמול הוא כבר התהלך בבית בקלילות ורפאל גם היה משוכנע ששמע אותו יוצא החוצה באמצע הלילה. היום הוא הרגיש מעולה. זה היה ברור לכולם חוץ מסבתא, שעדיין חיפשה באינטרנט כתבות על אנשים שגופם עלה בלהבות והם לא נשרפו. והנה עכשיו, אחרי שהוא ניקה לו את החדר המסריח שלו, הוא גם אמור לוותר לו על משחקי מחשב? רפאל הכריח את עצמו לעמוד במקום ולא להתנפל על אחיו במכות.
"אתה יכול לפתור תשבצים עם סבא." הציעה סבתא.
רפאל גלגל את עיניו. כן, בטח. בילוי שווה ערך למשחק מחשב. "אני אראה טלוויזיה." הוא אמר ביובש וכבר פנה ללכת לכיוון הסלון כשאז נשמעה דפיקה בדלת. הוא שינה את כיוון התקדמותו והלך לפתוח אותה.
מולו עמדה אסתר.
רפאל הרגיש גל של צמרמורת חולף בגופו. הוא עצם את עיניו במשך כמה שניות ואז פקח אותן. אישה שמנה עם שיער אדום מתולתל עדיין עמדה שם. היא חייכה אליו חיוך מלא שיניים צהובות והוא נרתע לאחור. הוא הרגיש שרגליו כבדות כעופרת והיד שאחזה בידית הדלת כאילו נדבקה אליה. הוא רצה לטרוק את הדלת אבל פשוט לא היה מסוגל להזיז שום איבר בגוף. מחשבה בודדה אחת נתקעה בראשו: כישוף שחור. הוא מעולם לא חזה בכישוף שחור, תמיד הוזהר לא להתקרב לשום מקום שבו היה צל של כישוף מהסוג הזה, והנה הכישוף הזה עומד כאן על מפתן ביתו. הוא בהה באסתר מבלי למצמץ, מצפה שהחזות האנושית תתחלף בחזות מפלצתית כלשהי, או שהיא תתקוף אותו לפתע עם איזה כישוף שעליו הוא מעולם לא שמע, אבל זה לא קרה. היא פשוט המשיכה לעמוד שם ולחייך במשך עוד כמה שניות עד שכנראה נמאס לה. "אפשר להכנס?" קרקרה.
רפאל המאובן המשיך לבהות בה ולא אמר מילה.
"סבתא בבית?" היא שאלה והציצה מעבר לדלת. כשרפאל לא ענה גם על זה היא עזרה לו עם הכנסת האורחים ופתחה את הדלת במקומו. היא עשתה כמה צעדים בתוך הבית ואז עצרה כדי להתבונן בציור נוף שהיה תלוי בכניסה כבר שנים.
"רפאל, מי שם?" נשמע קולה של סבתא מן המטבח.
"אה – " רפאל לא הצליח להוציא מעצמו יותר מזה. הוא הסתכל על אסתר כשהיא עמדה עם הפרופיל אליו. בגלל שהמכנסיים היו הדוקים מדיי באיזור המותניים, הם מחצו לה את הבטן, ופיצלו אותה לבטן עליונה ובטן תחתונה. הוא תהה איך זה יהיה לגעת בה. האם היא באמת שם?
"רפאל, מה – " סבתא הציצה מן המטבח וכשראתה את שכנתם, נאלמה דום. "אסתר!" היא קראה ומחאה כף. "ארטימון הגדול, אסתר. ארטימון הגדול." היא לא הפסיקה למלמל וכמו רפאל פשוט נעצה בה מבט ולא זזה ממקומה.
אסתר פלטה צחוק קצר. "אנורה, מה נשמע? אתם כבר עומדים לשתות את התה? מצוין! אפשר להצטרף? לצערי לא הספקתי להכין עוגיות..." והיא עקפה את סבתא והתיישבה במקומו הקבוע של רפאל. אריק העיף מבט באסתר ואז חזר להתעלל בתפוח אדום וגדול שסבתא הביאה לו.
סבא ישב מול צלחתו הריקה בפה פעור.
