שלום, אנחנו זוג בגיל השלישי בגמלאות

Nerv3

New member
שלום, אנחנו זוג בגיל השלישי בגמלאות

נשואים 49 שנים, לאחרונה אני במשבר נפשי מאוד גדול, כל דבר מעצבן אותי ומעליב אותי, שמתי לב שבעלי משפץ לי ומשפר לי את הדיבור וזה מעצבן ברמות על וגורם לי להתפרצות זעם רב, לדוגמא, אם אנחנו בקניות ואומר לו שהאפרסמונים עולים 10 ש''ח הוא יגיד לי מה פתאום הם עולים רק 9.90 מה שמדויק, אם נלך לחברים ואגיד שהאירוע היה עלוב הוא יגיד למה? היה קפה ותה וגם צלוחית עם בייגלה, וכל מיני דברים קטנטנים כאלה שמעצבנים אותי ברמות על שאני אפילו לא יודעת למה ומאיפה זה בא לי כי הרי זה לא משנה את יסודות החיים שלי, יש לו תכונה להתווכח על כל מילה, על כל משפט ואני פשוט עיפתי, מדברת איתו ומסבירה לו כמה זה קשה לי עם התכונה הזו שלו וזה לא עוזר על כל דבר ניפתח ערוץ ויתחיל להתווכח, מה עושים, איך מתמודדים עם זה? בעבר הוא היה בעבודה וגם אני עבדתי , היום אנחנו ביחד בבית כך שזה התגבר והתעצם ואני כבר לא יכולה לשאת את זה יותר, אנא עצתך.
 
צאי מהבית.

זה קורה להמון זוגות כששניהם נמצאים יחד בבית, שמתחיל להיות עומס יתר. הפתרון הוא לא להיות בבית יחד כל כך הרבה. מצאי לך תעסוקה - התנדבות (חמותי מתנדבת בבית ספר, בעבר התנדבה בטיפול בחיות, וכו'), כושר, האזנה להרצאות, וכו' - וצמצמי את זמן השהות בבית.
אני מודה שמה שאת מתארת שהוא עושה לא נשמע לי מעצבן בכלל - אז את חשבת שהיה עלוב והוא לא, אז מה? אבל אני מניחה שכשזה מצטבר וזה כל יום כל היום, כל דבר מתחיל להיות מעצבן.
 

Nerv3

New member
את לבטח לא יכולה להבין כי את לא במקום הזה,

חלק ממצבי הרוח עושים הכדורים שנותנים לנו על מנת לשפר ולהאריך את החיים שאין בהם כבר טעם, והחלק הקשה ביותר זה שנמצאים באמת כל היום עם אותו בן עדם שמצליח להוציא מהכלים, לאן לצאת החוצה, לטייל ברחובות? לא בא לי להתנדב, אני תורמת והמון לילדי ולנכדי, במדינה חמדנית כזו כבר התנדבתי בעבר והעובדים היו הולכים לשתותת קפה ולעשן סיגריות והמתנדבים עבדו.

יש דברים שעד שלא מתנסים בהם לא יודעים איך זה נראה, כאשר עשו למתנדבים טיול היינו צריכים לשלם 120 ש"ח והם חשבו שאנחנו בעננים, בסוף הטיול לא יצא כי זו חזירות לבקש כסף מהמתנדבים.
 
אכן הידע שלי הוא לא מניסיון אישי,

אלא הוא מהמבוגרים שאני מכירה. כן, בהחלט לצאת החוצה ולטייל - זה גם בריא (מאוד מאוד!), וגם משפר את מצב הרוח! סבתא של בעלי נהגה ללכת ברגל לסופר במרכז העיר (היא חיה עד גיל תשעים פלוס).
לגבי התנדבות - לא כל מקומות ההתנדבות זהים, מן הסתם, כמו שלא כל מקומות העבודה זהים - וזה שהיה לך ניסיון רע עם מקום אחד, לא אומר שכך המצב בכל יתר המקומות. יכול להיות שנפלת על מקום לא טוב, את יכולה לחפש מקום שמתאים לך יותר, ושתואם את תחומי העניין והרצונות שלך, וגם לא מתנהל בצורה נצלנית כמו המקום הקודם. ההתנדבות, כאמור, היא לא רק תרומה שלך לאחרים - היא תורמת גם לך, וספציפית גם בהקשר של הבעייה הספציפית של להיות כל הזמן בבית עם בעלך.
 

שילה1

New member
אני קרובה לגילכם ורואה סביבי

אנשים בגילכם-מאושרים.הולכים למועדונים בהם הרצאות וחוגים,מטיילים,מבלים בסרטים הצגות ועוד ובעיקר-שמחים על כל יום חדש.
מכתיבתך אני חשה דכאון .הכדורים החיים וכו'.מציע הלך ללכת לשיחות עם מומחה ובמקביל-לבדוק אילו מהכדורים מיותרים.
ובעיקר-להתחיל לעסוק בספורט.צעידה,שחייה,התעמלות מים,חדר כושר,יוגה וכדומה.
 

אייבורי

New member
כמה שאלות

1. האם יש לכם חברים, חברים משותפים, חברים אישיים?
כמה הם מעצבנים ?
כמה אתם נפגשים איתם ?
&nbsp
2. האם יש לכם ילדים ונכדים ?
כמה אתם פוגשים את הנכדים והילדים ?
&nbsp
3. מה את אוהבת לעשות ?
מה משמח אותך ?
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
את אולי זוכרת פרסומת (לקפה עלית?) מלפני שלושים שנה:

הייתה שם שחקנית (אני מניח בגילך היום) והסיסמה שלה, במבטא אידישאי:
"מי שלא הולך קדייייייימה, הולך אחוווווווורה".
&nbsp
אז אידיש או לא אידיש, הרעיון הוא נכון.
והוא נכון בכל גיל.
&nbsp
אני מבין ומכיר את הבעייה שבני זוג פתאום נפגשים שוב בבית, אחרי הרבה שנים.
אני עצמי עברתי את זה, לא בפנסיה אלא כשהפכתי להיות עצמאי ועבדתי מהבית.
לא היה קל.
&nbsp
במצב כזה קורים כמה דברים:
- הרבה יותר חיכוך
- ערעור המקום המסורתי של כל אחד
- שינוי התפקידים
ועוד ועוד.
&nbsp
ובנוסף, יש את הצורך של כל אחד בהתחדשות והתפתחות, בכל גיל, ואם אלו לא מסופקים, נוצרים תיסכול, מרירות, חיכוך וכולי.
&nbsp
לכן מילת המפתח פה היא: התפתחות.
&nbsp
---
&nbsp
הנידנודים הקשים שאת מתארת אינם לב הבעייה. הם רק סימפטום. לכן, לדעתי, זו תהיה טעות לנסות לטפל בסימפטום עצמו. לחפש פטנטים איך לסתום לו את הפה. זה לא העניין, וזה גם לא יעבוד. צריך ללכת לעומק העניין.
&nbsp
ובעומק העניין, את צריכה לדאוג לעצמך להתפתחות. והוא צריך לדאוג לעצמו.
(שימי לב, לא הפוך: לא הוא צריך לדאוג להתפתחות שלך, ולא את לשלו!!! כל אחד דואג לעצמו!!!)
&nbsp
איזו התפתחות? לימודים? רוחניות? כלכלה? יחסים? לא יודע. זו שאלה אישית לכל אחד.
לפעמים שיחות טיפוליות עם מטפל או מאמן או משהו כזה יכולות לתרום לאיתחול התהליך. אבל זו רק אחת הדרכים.
&nbsp
אתם לא יכולים לחזור אחורה בזמן.
אתם גם לא יכולים להישאר באותה נקודה.
אתם (והדגש הוא: את!!!) צריכים לזוז קדימה.
להתפתח. לממש פוטנציאלים שעדיין לא מומשו. להציב יעדים חדשים, שנכונים לכם (לך).
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

גארוטה

New member
העובדה ששניכם עכשיו

בבית לא בהכרח מחייבת אתכם להיות יחד 24/7.
מצאי לך תעסוקה, חוגים, התנדבות, בילוי עם חברות וצמצמי את הביחד .

רעיון נוסף, חשוב לא פחות... תוציאי את העוקץ מההערות שלו
נראה שכל כך התרגלת לוויכוחים הקטנים האלה, להערות המעצבנות שלו, שאת ממש 'מחכה' להן עם תשובה על קצה הלשון. תנסי ללכת בהפוך על הפוך וכשהוא מעיר לך את אותה הערה מעצבנת, במקום להתווכח , תסכימי איתו.
האפרסמונים עולים 9.90 ולא 10... וואלה נכון אתה צודק לא שמתי לב
הדרך הזו יותר קצרה מהדרך שאת רוצה ללכת... אתה יודע מה , עכשיו אני רואה שצדקת... וכו' וכו'. ברגע שהוא יקלוט שההערות שלו לא 'מקפיצות' אותך ואת ממש סבבה איתן, הוא יפסיק כי הוצאת מהן את העוקץ.
לדעתי זו מן דרך 'עקומה' שלו ליצור אנטראקציה, שיחה, התעסקות במשהו.

בהצלחה
 
אני לא בטוחה שאת צודקת

לגבי המטרה של ההערות שלו, ולכן לגבי כך שהוא יפסיק איתן אם היא תסכים איתו (יכול להיות שהוא פשוט אומר מה שהוא חושב וזהו) - אבל בהחלט אפשר לנסות.
 
זה באמת מעצבן וזה באמת מעליב

כי מרגיש לי שזה נובע ממקום של חוסר כבוד וחוסר הערכה וגם חוסר אכפתיות.
אני הגעתי מזמן למצב (לצערי) שאני לא אומרת שום דבר שלילי ליד בעלי. אם אני כבר מדברת אז אני אומרת רק חיובי. איזה יופי של עגבניות. אחותך נראת יפהפיה הערב. אחלה ארוע.
אני כמעט אף פעם לא חולקת איתו מחשבות שליליות ולפעמים בטעות נפלט לי משהו לידו אז אני מצטערת על זה ומאשימה רק את עצמי שבכלל שיתפתי אותו.
את רוצה לשתף מהלב - צלצלי לחברות שלך. לא איתו.
דרך אגב, מאוד חשוב: גם למדתי להתעלם. פשוט תתעלמי. באמת. נסי כמה פעמים להתעלם ותראי איך הוא מתעצבן מזה שאת מתעלמת וממשיכה לחייך. את נותנת לו לגיטימציה לפגוע בך כשאת מראה לו שזה מפריע לך.
 
זה עדיף לומר לרוב דברים חיוביים

בלי קשר.
בני זוג שאומרים דברים שליליים כמו תלונות, קיטורים,ביקורת לא מבינים כמה זה הרסני לזוגיות.
&nbsp
 
היא מדברת על דברים שליליים שנאמרים

לא בקשר לבן הזוג, אלא אל בן הזוג לגבי דברים שאינם קשורים אליו. המצב שבו אי אפשר להתלונן על כלום בפני בן הזוג נראה לי בעייתי גם הוא.
 

Nerv3

New member
אני כל כך שמחה שיש פה מי שמבינות ומזדהות איתי

ושזה לא קורה רק לי, כבר חשבתי שרק לי זה קורה.

אני מדברת עם חברות על זה ועל הכל אבל לפעמים רוצה לשמוע תגובות של אנשים שלא מכירים אותי.
 

נהורית1

New member
הבעיה היא

מהצמידות שלכם כל הזמן. בחיי זוג צריך להיות אכפתיות זה מזה והבנה, ועוד לא דיברנו על אהבה. אם אתם כל הזמן צמודים זה לזה, יש אפשרות שפשוט אתם ממאיסים את עצמכם בפני הבן זוג. אם תפרדו קצת, למשל לא תשנו ביחד, או לא תהיו כל היום דבוקים, אולי תחושו את החסר ואת הגעגוע. תקחו לכם טיולי יום נפרדים, עם חברה או משפחה, תלכי לים או לפעילות אחרת. העיקר לא להיות כל היום בבית ולהשתגע. חוץ מזה, למה את עושה קניות עם הבעל? אני למדתי שהכי טוב לעשות הכל לבד. ככה אין לי בלבול מוח ואני עושה את הקניות בנחת. מקווה שתמצאי לך את הדרך לשלווה.
 
רק לגבי אחותו -

אם רצית להיות חופשייה להגיד לבעלך שהיא לא נראית טוב, לדעתי כאן עובר איזשהו גבול. גם לחברות לא הייתי אומרת משהו רע על הילדים שלהן או על האחים שלהן - וגם לבעלי לא.
 
לא יודעת... אני חושבת שעם בן זוג אמיתי אפשר לחלוק הכל. נכון

שזה רכלני ולא יפה. אבל אם מדברים על איכות של זוגיות, אז הלוואי שהיה אפשר לדבר בפתיחות על הכל.
&nbsp
 
אם חשוב לך להגיד לבעלך שאחותו נראית מכוערת,

נראה לי שהמחלוקת בינינו היא לא לגבי התפיסה של מה זאת זוגיות טובה.
 
אה, על זה לא חלקתי - כאמור,

דיברתי ספציפית על העניין של אחותו שהוא "גבול". לגבי זה שעדיף להיות מסוגל להגיד גם דברים שליליים (שלא קשורים לאחותו...) אני מסכימה, כפי שכתבתי בתגובה אחרת.
 
ממש חולקת עליך לגבי האבחנה של מקור העניין...

לי אישית לא נראה שכל ההערות והתיקונים האלו נובעים מחוסר כבוד וחוסר הערכה.
זה נשמע יותר כמו פיטפוטים שנובעים משיעמום ומרצון למלא איכשהו בלחץ את כל הזמן אוויר המטורף שנוצר להם פתאום....

וככה זה, כשמתחילים לסבול מעודף זמן וחוסר מעש... הפה מתחיל לדבר שטויות.
זה הרי כל כך חסר חשיבות לשים את התיקון הזה בין 9.90 ל-10..
וזה לא עניין של כבוד, או הערכה , וגם לא בטוח שאיזו פדנטיות של אחד הצדדים...

סתם קשקשנות מיותרת.

לא יודעת גם כמה העיצה של לא לשתף בשום דבר שלילי רלוונטית....זה מייצר יחסים מאוד סינתטיים.
 
למעלה