בטטה מאולפת
New member
שלום, אני בטטה ואני מלצרית
באולם שמחות. [WE LOVE YOU BATATA!] הכל התחיל ביום תמים בו ניגשתי לאולם שנמצא במלון מוכר בעירי החיננית, ושאלתי בתמימות (כייאה לחסרת ניסיון בעבודות כמוני
אם צריכים עובדים. הבחור, שמאוחר יותר מסתבר שהוא האחראי שלי, אמר לבוא למחרת. המחרת הגיע, ואני יצאתי מביתי שמחה וטובת לבב לכיוון האולם הנ"ל. הגעתי, כשמסביבי גוש מכובד של פריחות ברמות כאלו ואחרות, ובסביבות ה4 איש עם מנת משכל דו ספרתית ומעלה. האימה חילחלה בעורקי לאורך כל הערב אבל החזקתי את עצמי מלקפוץ על השולחן ולחנוק את הפריחה ה-15 שצעקה על האחראי (את פוסטמה או מה?!, עומד בנאדם פי 2 מבוגר ממך!, אה, והוא גם הבוס שלך אז תרגיעי!). אחרי ששמעתי הרצאה ובה מילים בלתי מוכרות [אמריקאן סרביס, מגש מרובע/עגול/גדול, פינוי בקונטיינרים, ועוד ועוד] נאמר לי שאני יכולה להתחיל לעבוד. היפ היפ הורי!, העבודה הראשונה שלי!, איזה כיף, איזה אושר, כולי שמחה ורננה! בואי מחר, הוא אמר, תעברי חפיפה. שוב, יצאתי מהאולם שמחה וטובת לבב, בלי לדעת שלמעשה חפיפה זאת שפת קוד ל'טחינת הצעירים'/סבל טהור/ערב של שנאה ושביזות, ועוד ועוד. החפיפה הגיעה! התלבשתי במיטב מחלצותי [או סתם מכנס שחור מכוער, נעליים לא נוחות שבטח עוד יגרמו לי לפריצת דיסק בגב, וחולצת גברים לבנה] והגעתי בהתרגשות רבה למקום. התחלנו בסידור הכיסויים לכיסאות, הבאת לחם, סידור פמוטים, בקבוקים, סלטים, עניינים, ועד שהאירוע התחיל הורדתי בסביבות ה2 ק"ג זיעה מרוב התרוצצויות. לא נורא!, מה זה קצת זיעה לעומת עבודה מועילה ומהנה! מועילה ומהנה כמו מזלג בתחת שלי! הכירו את האחראית השניה, הכלבה הכי גדולה ביקום שתופסת עלי תחת אבל מדברת כמו ילד ביסודי [לא שיש לי משהו נגד ילדים ביסודי!, אבל מותק, אם את הולכת להתנשא עלי אז לפחות תעשי את זה בסטייל!]. הכירו את כל צוות המלצרים למעשה, סנובים בטירוף - עד לסנובים לייט ועד לאיזה 3 אנשים נורמליים, מהם הצלחתי להעזר רק באחת. הכירו את המטבח, המקום המגעיל ביותר שהעולם הזה היה מסוגל ליצור. הכירו את שוטף הכלים שנובח על אנשים כי יש לו עמוד בתחת [הכל אצלי בתחת הא?:] והוא כל הזמן עצבני. אה, והכירו את הלקוחות. האנשים שבאולם הזה - העולם שלהם ויהי מה!, במיוחד אם ווסט המלצרות עלייך [או אפילו כשסיימת לעבוד ואת יושבת בסבבה מחכה להסעה - התרחשות מעצבנת ביותר!]. אחרי ערב של סחיבת עניינים, פינוי, הגשה, הכנת צלחות [יש מושג כזה, נשבעת!], התרוצצויות, חיוכים, התנצלויות, כמעט שבירת כלים, הכרה עם כאבי ידיים מטורפים ופיקות ברכיים רועדות, הבנתי שאני הולכת לטחון, ובגדול. בפעם הבאה - מלצרות אמיתית. כזאת עם תשלום והגשה לאורחים!
באולם שמחות. [WE LOVE YOU BATATA!] הכל התחיל ביום תמים בו ניגשתי לאולם שנמצא במלון מוכר בעירי החיננית, ושאלתי בתמימות (כייאה לחסרת ניסיון בעבודות כמוני
אם צריכים עובדים. הבחור, שמאוחר יותר מסתבר שהוא האחראי שלי, אמר לבוא למחרת. המחרת הגיע, ואני יצאתי מביתי שמחה וטובת לבב לכיוון האולם הנ"ל. הגעתי, כשמסביבי גוש מכובד של פריחות ברמות כאלו ואחרות, ובסביבות ה4 איש עם מנת משכל דו ספרתית ומעלה. האימה חילחלה בעורקי לאורך כל הערב אבל החזקתי את עצמי מלקפוץ על השולחן ולחנוק את הפריחה ה-15 שצעקה על האחראי (את פוסטמה או מה?!, עומד בנאדם פי 2 מבוגר ממך!, אה, והוא גם הבוס שלך אז תרגיעי!). אחרי ששמעתי הרצאה ובה מילים בלתי מוכרות [אמריקאן סרביס, מגש מרובע/עגול/גדול, פינוי בקונטיינרים, ועוד ועוד] נאמר לי שאני יכולה להתחיל לעבוד. היפ היפ הורי!, העבודה הראשונה שלי!, איזה כיף, איזה אושר, כולי שמחה ורננה! בואי מחר, הוא אמר, תעברי חפיפה. שוב, יצאתי מהאולם שמחה וטובת לבב, בלי לדעת שלמעשה חפיפה זאת שפת קוד ל'טחינת הצעירים'/סבל טהור/ערב של שנאה ושביזות, ועוד ועוד. החפיפה הגיעה! התלבשתי במיטב מחלצותי [או סתם מכנס שחור מכוער, נעליים לא נוחות שבטח עוד יגרמו לי לפריצת דיסק בגב, וחולצת גברים לבנה] והגעתי בהתרגשות רבה למקום. התחלנו בסידור הכיסויים לכיסאות, הבאת לחם, סידור פמוטים, בקבוקים, סלטים, עניינים, ועד שהאירוע התחיל הורדתי בסביבות ה2 ק"ג זיעה מרוב התרוצצויות. לא נורא!, מה זה קצת זיעה לעומת עבודה מועילה ומהנה! מועילה ומהנה כמו מזלג בתחת שלי! הכירו את האחראית השניה, הכלבה הכי גדולה ביקום שתופסת עלי תחת אבל מדברת כמו ילד ביסודי [לא שיש לי משהו נגד ילדים ביסודי!, אבל מותק, אם את הולכת להתנשא עלי אז לפחות תעשי את זה בסטייל!]. הכירו את כל צוות המלצרים למעשה, סנובים בטירוף - עד לסנובים לייט ועד לאיזה 3 אנשים נורמליים, מהם הצלחתי להעזר רק באחת. הכירו את המטבח, המקום המגעיל ביותר שהעולם הזה היה מסוגל ליצור. הכירו את שוטף הכלים שנובח על אנשים כי יש לו עמוד בתחת [הכל אצלי בתחת הא?:] והוא כל הזמן עצבני. אה, והכירו את הלקוחות. האנשים שבאולם הזה - העולם שלהם ויהי מה!, במיוחד אם ווסט המלצרות עלייך [או אפילו כשסיימת לעבוד ואת יושבת בסבבה מחכה להסעה - התרחשות מעצבנת ביותר!]. אחרי ערב של סחיבת עניינים, פינוי, הגשה, הכנת צלחות [יש מושג כזה, נשבעת!], התרוצצויות, חיוכים, התנצלויות, כמעט שבירת כלים, הכרה עם כאבי ידיים מטורפים ופיקות ברכיים רועדות, הבנתי שאני הולכת לטחון, ובגדול. בפעם הבאה - מלצרות אמיתית. כזאת עם תשלום והגשה לאורחים!
