שלום, אני חדש
קוראים לי תאי, אני בן 17 משוהם והסיפור שלי ושל הביטלס הולך ככה: הכל התחיל כשהייתי בן 12. התחלתי ללמוד גיטרה וגם למדתי קצת שירים של הביטלס, אבל זה לא ממש עניין אותי באותה תקופה. אז יום אחד היה לנו בכיתה סיור לבית המשפט בתל אביב וישבתי עם אחד מחברי שהתחיל לשאול אותי שאלות מעצבנות על כדורגל. אז בגלל שאני וכדורגל זה לא משהו, שאלתי אותו על איזה סולם מנגנים את "יסטרדיי", סתם כי לא היה לי מה לשאול אותו, ורציתי שהוא לא ידע... אני לא זוכר מה הוא ענה, אבל מה שכן אני זוכר זה את השאלות שהוא התחיל להפציץ אותי מיד אחרי: "מי זה ריגנו?" "איזה שיר של הביטלס עשה גם מייקל ג'קסון" "כמה זה... מי זה...." וכו' וכו'..הרגשתי ממש טיפש. מסתבר שאחותו מעריצת ביטלס. חזרתי הביתה ורצתי למדף הדיסקים. זכרתי שהיה שם משהו של הביטלס, משהו אדום וכחול, אז התחלתי להקשיב ומיד הרגשתי את ההרגשה הכי טובה שהרגשתי אי פעם, הרגשה שלא הרשגתי וכנראה גם לא ארגיש אף פעם...צמרמורת כזאת.. זה היה מדאים. מסתבר שאני הכרתי את כל השירים על 4 הדיסקים, כנראה מאמא שלי שחרשה עליהם שוב ושוב כשהייתי קטן יותר... אה ואם כבר מדברים על אמא שלי, היה לה אוסף מרשים של טקליטים מקוריים (של פאטיפון) של הביטלס, לד זפלין, פינק פלוייד ועוד. מה שקרה זה שגרנו בבית קטן וכשהייתי בגיל 4 בערך אבא שלי החליט לעשות סדר בבית, וזרק אותם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא מאמין זה נורא!!!! איך אפשר? האלבום הראשון שקניתי היה Abbey Road שהוא גם האהוב עלי ביותר. אחרי כמה שבועות אבא שלי קנה לי את סרג'נט פפר. ואז פתאום, כשאתה מתחיל לאהוב את הביטלס, זה נראה כאילו כל העולם התחיל לאהוב אותם, כי פתאום אתה שומע עליהם בכל מקום. אז היה את התוכנית על פול שמת של קוטנר, ואצל גיא פינס זכיתי בדיסק של הצוללת הצהובה, וגם אבא שלי קנה לי את הסרט (מפצה על חטאי העבר, אבל אני עדיין לא סולח). אחר כך קניתי את הביטלס אנטלוגיה - הספר, שאני אוהב מאוד, אף על פי שלא קראתי אפילו לא את רובו, רק קטעים. גם קניתי את הסרט "הרד דייז נייט". האלבום הלבן ו"רוולוור" גם נוספו לאוסף.. וזהו.. קצת ארוך..אני יודע..אבל לא נורא.. תאי
קוראים לי תאי, אני בן 17 משוהם והסיפור שלי ושל הביטלס הולך ככה: הכל התחיל כשהייתי בן 12. התחלתי ללמוד גיטרה וגם למדתי קצת שירים של הביטלס, אבל זה לא ממש עניין אותי באותה תקופה. אז יום אחד היה לנו בכיתה סיור לבית המשפט בתל אביב וישבתי עם אחד מחברי שהתחיל לשאול אותי שאלות מעצבנות על כדורגל. אז בגלל שאני וכדורגל זה לא משהו, שאלתי אותו על איזה סולם מנגנים את "יסטרדיי", סתם כי לא היה לי מה לשאול אותו, ורציתי שהוא לא ידע... אני לא זוכר מה הוא ענה, אבל מה שכן אני זוכר זה את השאלות שהוא התחיל להפציץ אותי מיד אחרי: "מי זה ריגנו?" "איזה שיר של הביטלס עשה גם מייקל ג'קסון" "כמה זה... מי זה...." וכו' וכו'..הרגשתי ממש טיפש. מסתבר שאחותו מעריצת ביטלס. חזרתי הביתה ורצתי למדף הדיסקים. זכרתי שהיה שם משהו של הביטלס, משהו אדום וכחול, אז התחלתי להקשיב ומיד הרגשתי את ההרגשה הכי טובה שהרגשתי אי פעם, הרגשה שלא הרשגתי וכנראה גם לא ארגיש אף פעם...צמרמורת כזאת.. זה היה מדאים. מסתבר שאני הכרתי את כל השירים על 4 הדיסקים, כנראה מאמא שלי שחרשה עליהם שוב ושוב כשהייתי קטן יותר... אה ואם כבר מדברים על אמא שלי, היה לה אוסף מרשים של טקליטים מקוריים (של פאטיפון) של הביטלס, לד זפלין, פינק פלוייד ועוד. מה שקרה זה שגרנו בבית קטן וכשהייתי בגיל 4 בערך אבא שלי החליט לעשות סדר בבית, וזרק אותם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא מאמין זה נורא!!!! איך אפשר? האלבום הראשון שקניתי היה Abbey Road שהוא גם האהוב עלי ביותר. אחרי כמה שבועות אבא שלי קנה לי את סרג'נט פפר. ואז פתאום, כשאתה מתחיל לאהוב את הביטלס, זה נראה כאילו כל העולם התחיל לאהוב אותם, כי פתאום אתה שומע עליהם בכל מקום. אז היה את התוכנית על פול שמת של קוטנר, ואצל גיא פינס זכיתי בדיסק של הצוללת הצהובה, וגם אבא שלי קנה לי את הסרט (מפצה על חטאי העבר, אבל אני עדיין לא סולח). אחר כך קניתי את הביטלס אנטלוגיה - הספר, שאני אוהב מאוד, אף על פי שלא קראתי אפילו לא את רובו, רק קטעים. גם קניתי את הסרט "הרד דייז נייט". האלבום הלבן ו"רוולוור" גם נוספו לאוסף.. וזהו.. קצת ארוך..אני יודע..אבל לא נורא.. תאי
