שלום ברחוב...

[Hawkgirl]

 

[Black Balloon]

גם אני, כ"כ

אני נורא אנטיפתית ושונאת להיתקל באנשים שאני מכירה

 

[N o R i K o]

וואו, זה ממש ממש תלוי...

אם זה מישהו מהעבר שנהגתי לחבב, אני אגיד שלום ואפילו אעצור לומר היי. אם זה מישהו מהעבר שלא אכפת לי לומר לו שלום, אני אגיד שלום. אם זה מישהו שפשוט לא בא לי לדבר איתו או שלחלופין אף פעם לא הייתה בינינו קרבה, אני פשוט אשתדל להראות עסוקה בסמארטפון או משהו כדי שלא יראה כאילו "התעלמתי."

עכשיו אני בסיטואציה מוזרה ומביכה. במבחני הקבלה לפקולטה שלי ראיתי מישהי ששירתה איתי ולא חיבבתי במיוחד, התעלמתי ממנה ואני די בטוחה שהיא שמה לב אליי וגם התעלמה ממני. עכשיו גיליתי שהיא, כמוני, התקבלה ואנחנו הולכות ללמוד יחד. :| היא הצטרפה לקבוצת השנתון שלנו בפייסבוק, אני די פעילה בה, ולא שלחה לי הצעת חברות או משהו. מנגד, גם אני לא שלחתי לה. מרגיש כאילו שתינו מתחמקות אחת מהשניה במכוון. השאלה היא מה יקרה כשנתחיל ללמוד...

 

[Purple Mushroom]

אני כן ידידותי ואומר שלום.

יוצא לי לפעמים להתקל באנשים שמכיר או הכרתי, ברחוב, ולהגיד שלום. זה הכי כיף. כולנו משפחה אחת, העם היהודי, ומשפחת בני האדם. אני אביר אור לשעבר במהפכה של אהבה.
זה כמו ההצעה של קריימר, ללכת עם תג ברחוב. (פעם עשיתי את זה באמת כמה ימים). אנשים יהיו ידידותיים יותר לכל אחד. ותל אביב היא כמו הניו יורק של ישראל בקטע הזה התרבותי.

: ביום שני, עשיתי יום כיף עם אמא שלי, וראיתי שוב (כמו לפני 3 שנים),: את עילי בוטנר, ששיתפתי איתו פעולה מקצועית דרך עמותת אנוש, ושרון רגב, בשנת 2010, היה המנהל האומנותי של להקת ההרכב המוסיקלי של אנוש בתל אביב.
וגם שייך לפסגת הקריירה החינמית שלי באנוש, עם קובי אפללו, רקדנו את הריקוד "שווים" במופע בירושלים, ב11.10.10 בבינייני האומה בירושלים, בכנס עשור לסל שיקום של משרד הבריאות. מול 1500 איש(מדריכות ועובדות סוציאליות לרוב)
אז אמא שלי התחילה לחקור אותו

.
היה עם משפחתו כנראה בטיול קצר, כנראה גר בסביבה.
ושאל אם אני עדיין כותב בבלוג שלי. (קרא אותי פעם ב2010, כי כתבתי עליו).
ואמא שלי התבלבלה עם אריאל הורוביץ,- פרוייקט האני האחר.

בקיצור, כיף לפגוש אנשים ברחוב, במיוחד עם הם סלבס שמכירים אותך. (מועדון מסריק של עמותת אנוש תל אביב. בזכות שרון רגב, הפך להיות ב6-7 השנים האחרונות, די מועדון של סלבס. בכל זאת העיר תל אביב
א.א.

=]

 

[NAT 1]

למרות שהשאלה

מנוסחת כאילו זה סקר שוק (ובאמת לא קיימת מתחתיה כוונה להוציא מהמגיבים את החלקים הפחות נעימים באופיים), אני מוצאת את עצמי נבוכה וחסרת שביעות רצון מעצמי מול השאלה, כאילו הצמידו מראה לאישיותי וביקשו ממני לתת את הדין על חלקים מסויימים המסוכסכים בה...

טוב חדל חפירות...

אז כן, אני לא ידידותית והנטיה שלי היא לא להגיד שלום לאנשים שאני מכירה ברחוב (כל עוד יש אפשרות להתחמק בלי לצאת "לא-ידידותית", כי אני אמנם כזו, אבל לא הייתי רוצה שיחשבו עלי שאני כזו!)

הייתי כן רוצה להיות ידידותית, אני חושבת שככה צריכים להיות, אני גם יכולה להיות, אבל זאת לא הבחירה שלי ברב המקרים, לצערי.

זה מזכיר לי התחבטות שלי לגבי ההתנהגות שלי במקום העבודה.
אני עובדת בלובי של חברה גדולה, יושבת מאחורי הדלפק. עובדים יוצאים ונכנסים ללא הרף, עוברים לידי.
הרבה מהם מברכים:
"שלום", "יום טוב", "היי", "ביי", "שבת שלום" וכו'
ואני מחזירה להם מתוך תחושת חובה אבל לא מתוך רצון, כי מה- אני מרגישה תקליט לגמרי שרוט.
מעניין אותי מה אתם חושבים:
יש דרך לדעתכם לרצות לברך לשלום 500 אנשים לא מוכרים ביום?

זה די מתסכל, כי כשאני מברכת בכוח אני מרגישה שזה לא נחמד מצידי ושאני יכולה להיות יותר נחמדה, אבל כשאני נזכרת בכמות העובדים שעלי לברך בפוטנציה אני מוותרת על נסיון ההתנחמדות מראש.