אני בן. ../images/Emo9.gif
ואם זה מעניין אותך, אז אשמח לאמר: הבלאדה הראשונה היא היצירה הכי מרגשת שאני מכיר. לאורך כל היצירה, יש מן "הכנות לשיאים". היצירה בונה את עצמה, מההקדמה, ועד לסיום, במן מתח "לא קונבנציונאלי" - ע"י אקורדים מיוחדים. אבל זה לא מתח רגיל, כאמור - זוהי מן התרגשות כזו ביצירה עצמה (בביצועים טובים, כן?), אשר גורמת גם למאזין להתרגש. יש בה משהו אפי. גדול מהחיים. קטעים בה - נוגים, אפילו עצובים - נוגעים הישר ב"לב" שלך, מזכירים לך את העצב שלך. קטעים בה - שמחים, מאושרים, קופצניים ושובבים. והקישור בין כל הקטעים - לא פחות מגאוני. כמו חוט אריגה המקשר בין אריגה שחורה לאריגה לבנה, במן "אובייקטיביות" כזו... בנוסף, אפשר להרגיש ששופן גולל את סיפורו של עצמו ביצירה הזו. את סיפור חייו (המדהים). היצירה מתאימה לכל מצב-רוח (לפחות אצלי זה כך). כשאתה שמח, היצירה משמחת אותך עוד יותר (ולפעמים מעציבה אותך), וכשאתה עצוב, היצירה משמחת אותך קצת (או - גורמת לך להיות יותר עצוב). כלומר - בכל מצב-רוח מתחשק לך (לי) לשמוע את היצירה הזו, וביכולתה גם לשנות אותו. אם נתייחס ליצירה באופן יותר טכני, המהלכים ההרמוניים מדהימים. לפעמים היצירה נשמעת כמו תזמורת שלמה שמנגנת. שופן יודע לשלוט (לעשות מניפולציה מסוימת) באקורדים כרגשות ממשיים, ויודע מתי להשתמש בהם כדי לצור את ההרגשה שהוא מעוניין ליצור אצל המאזין, ואיך להשתמש בהם ולבנות אותם. אפילו אקורדים יותר אטונאליים נשמעים הרמוניים לחלוטין, אחרי הבנייה המדוקדקת שלהם לאורך היצירה. תמיד אמרתי שמה שיפה ביצירותיו של סקריאבין, בין השאר, הוא השליטה בא-טונאליות שביצירה, כמהלך הרמוני "חלק" לכל דבר. כנ"ל לגבי שופן. בכל אופן - אני יכול לכתוב עוד הרבה, אך לא אלאה אותך. את מכירה את היצירה? תודה.