שלום, זאת אני, זוכרות אותי?../images/Emo9.gif
לא, לא מפורום הריון ולידה, מהפורום הזה ממש. אז ראשית התנצלות על ההעלמות הארוכה וקצת הסברים. כבר יותר מחודשיים שאני מרגישה כמו סמרטוט רצפה מהלך. בהתחלה, חשבתי שזאת רק החזרה לעבודה, וקצת מנוחה תפתור את הבעיה. אבל הכל הלך והחמיר. לא היה לי כח לכלום. לא לקום בבוקר לעבודה (ובטח שקמתי, אלא מה) לא להחזיק פיזית את דרור. נעלם לי שיווי המשקל, התבלבלתי מול הלוח והכיתה כמה פעמים בדברים סופר דביליים ופשוטים. הלכה לי לעזאזל כל טיפת סבלנות שהיתה לי. (והיתה לי הרבה פעם) המחשב סינוור אותי וגרם לי לכאבי ראש. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. שכחתי מה זה סקס היה לי שיעור מבחן מזעזע, בו פשוט עמדתי מול הלוח ולא ידעתי מה אני עומדת לעשות ברגע הבא, וכל מה שהתלמידים אמרו לי נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה, בלי שיכולתי לעבד את הנתונים. היו לי בחילות איומות. הטשטשה לי הראיה כל הזמן, וקפצו לי מספרים ואותיות קדימה ואחורה כשניסיתי לקרוא. בקיצור, היה ברור שמשהו הרבה יותר מלא בסדר. האישמיש שלח אותי לבדיקות דם. הסתבר שבלוטת התריס שלי החליטה להפסיק לפעול. ושחוץ מכל מה שתיארתי לעיל, אז גם הרפלקסים שלי מגיבים לאט והכולסטרול בשמים, ועוד כל מיני נתונים פיזיים משמחים למדי. התחלנו בטיפול תרופתי כדי להחזיר את הגוף לאיזון, וזה רק הלך ונעשה יותר גרוע. כאילו, המודעות לכך שיש בעיה, רק חידדה את כל התופעות המעצבנות האלו, ובתוך כל זה, הרצון שלי כן לעשות הכל כמו שצריך, להיות גם אמא טובה לדרורי (ולהצליח למשל להמשיך להניק) אשה לאישמיש, מורה טובה (ובודקת מבחנים ועבודות בזמן) ובעלת בית מסודר (בלי ערימות של כביסות כלים ושאר מרעין בישין) ופשוט אי אפשר. וזה עוד לפני נגיד הרצון שישנו, לצאת קצת, לפגוש אנשים, להיכנס לפורום, להגיב להודעות, ופשוט אין כח לכלום כלום כלום. זה כמובן השפיע גם על המצברוח שהיה די בשפל. ועכשיו, אחרי יותר משבועיים של טיפול, שבאו אחרי חודשיים של התופעות האלו סוף סוף, לאט לאט לאט, מתחילים לראות שיפור (הנה, יש לי כח לכתוב הודעה בפורום). עדיין הכל איטי, והבית הפוך, אבל אני מתחילה לחזור לעצמי. אני מתחילה להרגיש שאני מקבלת את עצמי לעצמי בחזרה. אני יודעת שזה עוד יקח זמן, הרבה זמן, ושאחרי שניכנס לאיזון גופני, נצטרך לברר למה החליטה הבלוטה הזאת, שכמה שהיא קטנה, היא כל כך משפיעה, להפסיק פתאום לפעול. ואני יודעת, שלמרות שעשיתי כמיטב יכולתי, באמת, אני לא יכולה לעשות הכל. אפילו לא עשירית ממה שעשיתי בימים רגילים. אבל לאט זה מתחיל להרגיש יותר טוב. אז רק רציתי להגיד לכן שאני בסביבה. מדי פעם. ושולחת ד"ש חם לכולכן וגם מתגעגעת. וגם שדרורי כבר בן חצי שנה (לפי התאריך העברי לפחות
) והוא ילד נפלא ונבון ומקסים, ובלעדיו היה כל כך עוד יותר קשה לעבור את כל זה. וזהו בינתיים
לא, לא מפורום הריון ולידה, מהפורום הזה ממש. אז ראשית התנצלות על ההעלמות הארוכה וקצת הסברים. כבר יותר מחודשיים שאני מרגישה כמו סמרטוט רצפה מהלך. בהתחלה, חשבתי שזאת רק החזרה לעבודה, וקצת מנוחה תפתור את הבעיה. אבל הכל הלך והחמיר. לא היה לי כח לכלום. לא לקום בבוקר לעבודה (ובטח שקמתי, אלא מה) לא להחזיק פיזית את דרור. נעלם לי שיווי המשקל, התבלבלתי מול הלוח והכיתה כמה פעמים בדברים סופר דביליים ופשוטים. הלכה לי לעזאזל כל טיפת סבלנות שהיתה לי. (והיתה לי הרבה פעם) המחשב סינוור אותי וגרם לי לכאבי ראש. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. שכחתי מה זה סקס היה לי שיעור מבחן מזעזע, בו פשוט עמדתי מול הלוח ולא ידעתי מה אני עומדת לעשות ברגע הבא, וכל מה שהתלמידים אמרו לי נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה, בלי שיכולתי לעבד את הנתונים. היו לי בחילות איומות. הטשטשה לי הראיה כל הזמן, וקפצו לי מספרים ואותיות קדימה ואחורה כשניסיתי לקרוא. בקיצור, היה ברור שמשהו הרבה יותר מלא בסדר. האישמיש שלח אותי לבדיקות דם. הסתבר שבלוטת התריס שלי החליטה להפסיק לפעול. ושחוץ מכל מה שתיארתי לעיל, אז גם הרפלקסים שלי מגיבים לאט והכולסטרול בשמים, ועוד כל מיני נתונים פיזיים משמחים למדי. התחלנו בטיפול תרופתי כדי להחזיר את הגוף לאיזון, וזה רק הלך ונעשה יותר גרוע. כאילו, המודעות לכך שיש בעיה, רק חידדה את כל התופעות המעצבנות האלו, ובתוך כל זה, הרצון שלי כן לעשות הכל כמו שצריך, להיות גם אמא טובה לדרורי (ולהצליח למשל להמשיך להניק) אשה לאישמיש, מורה טובה (ובודקת מבחנים ועבודות בזמן) ובעלת בית מסודר (בלי ערימות של כביסות כלים ושאר מרעין בישין) ופשוט אי אפשר. וזה עוד לפני נגיד הרצון שישנו, לצאת קצת, לפגוש אנשים, להיכנס לפורום, להגיב להודעות, ופשוט אין כח לכלום כלום כלום. זה כמובן השפיע גם על המצברוח שהיה די בשפל. ועכשיו, אחרי יותר משבועיים של טיפול, שבאו אחרי חודשיים של התופעות האלו סוף סוף, לאט לאט לאט, מתחילים לראות שיפור (הנה, יש לי כח לכתוב הודעה בפורום). עדיין הכל איטי, והבית הפוך, אבל אני מתחילה לחזור לעצמי. אני מתחילה להרגיש שאני מקבלת את עצמי לעצמי בחזרה. אני יודעת שזה עוד יקח זמן, הרבה זמן, ושאחרי שניכנס לאיזון גופני, נצטרך לברר למה החליטה הבלוטה הזאת, שכמה שהיא קטנה, היא כל כך משפיעה, להפסיק פתאום לפעול. ואני יודעת, שלמרות שעשיתי כמיטב יכולתי, באמת, אני לא יכולה לעשות הכל. אפילו לא עשירית ממה שעשיתי בימים רגילים. אבל לאט זה מתחיל להרגיש יותר טוב. אז רק רציתי להגיד לכן שאני בסביבה. מדי פעם. ושולחת ד"ש חם לכולכן וגם מתגעגעת. וגם שדרורי כבר בן חצי שנה (לפי התאריך העברי לפחות
